אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יג · הלכה י

הלכה ה

הקדרים והזגגים וכיוצא בהם שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכל אחד מהן יש לו לעמוד ולא עמד, הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בארץ בין שהוזק במשאו והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני, אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור, שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו שהרי ראשון הפיל השני עם משאו, ואם הזהירו זה את זה כולן פטורין.
השגת הראב"ד: בין שהוזק במשאו וכו'. א"א זהו תימה שהוא כתב כל הסוגיא כדעת ר"י דאמר נתקל אנוס הוא ואמר כל הנתקל ואפילו הראשון מעתה משאו של ראשון אינו בורו, וראיתי לרב ר' יצחק ז"ל שכתב כן אמרתי א"א שהוא טועה אלא הענין כולו בשלא הפקירו וכבר אמר ר' יהודה במתכוין לזכות בחרסיה חייב אע"ג דאנוס הוא ודוקא ראשון שמעצמו נפל אבל שני שמחמת ראשון נפל אע"ג דלא הפקיר משאו ההיא שעתא מיהת בורו של ראשון הוא ופטור דהא לאו בורו הוא, עכ"ל.
עיין לח"מ שהאריך ותוכן דבריו הם פשוטים דהרי"ף והרמב"ם גורסים כגירסת הר"ח המבואר בתוס' וגם ראשון נעשה בור ורק שהתוס' כתבו דלמסקנא דמשני כגון שהוזקו כלים בכלים חוזר בו ולמסקנא גם להלכה דקיי"ל כשמואל מ"מ גוף ראשון לא נעשה בור, אבל הרי"ף והרמב"ם אינם סוברים כן ולהלכה דקיי"ל כשמואל א"צ לאוקמי כגון שהוזקו כלים בכלים דגוף הראשון נמי אינו אדם המזיק אלא בור, והביא הלח"מ קושיית התוס' מעמד בעל קורה דהוי אדם המזיק וחייב על היזק החבית, ותי' ע"ז הלח"מ דכיון דנתקל לאו פושע והא דחשבינן ליה פושע קנס הוא שהי' לו לעמוד ולא עמד א"כ די לנו שנחשבו כבור כיון שתחלת נפילתו באונס הי' משא"כ בבעל הקורה שתחלתו כשעמד פשע, עכ"ד הלח"מ ודבריו אינם מתיישבים דמנין לו שהוא בגדר קנס הא בפשוטו יש לומר דכיון דהי' לו לעמוד הוי פושע שהוא מונח בארץ באופן שהוא תקלה ומזיק.
אלא דבאמת קושיית התוס' מיושב בפשיטות דלא דמי כלל לעמד בעל קורה דהתם כשעומד ומחזיק הקורה בידו זה גופא מעשה מה שמחזיק הקורה, אבל מה שהוא מונח על הקרקע שאינו צריך לזה שום פעולה לא חשיב מעשה ומצאתי שכתב כן תלמיד הר"פ ז"ל בש"מ וכבר כתבתי זה בפרק ב' הל' כ'.
והנה בטעמא למה אינו חייב השני אם הוזקו במשאו משום דאמר האי בירא לאו אנא כריתי' וכמו שכתב הרמב"ם דהראשון הפיל השני עם משאו, כתב הראב"ד וכן הרמב"ן במלחמות דהוא אפי' לא הפקיר ומ"מ פטור, וכתב הרמב"ן שלא מצינו זה חופר בור וזה מתחייב, ודברי הרמב"ן תמוהים דהא הוא הלכה מפורשת בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור, והגר"א ז"ל בסי' ת"י הבאתי למעלה בפ' י"ב הל' ב"ג הוכיח מזה דהרמב"ן סובר דבאדם שחפר בחצר חבירו לא אמרינן הכי וכן באמת מוכח דעת הרמב"ם וכמש"כ למעלה, אבל לכאן אינו שייך זה כלל דכיון דהראשון נמי אינו חייב על ממונו דשני לשיטת הרי"ף והרמב"ם משום דהוי בור, א"כ לא הוי אדם שחפר בור אלא בור שחפר, וא"כ לא עדיף משור שחפר בור דבעל החצר חייב בנזקי הבור והוא תימה רבה.
והנראה בזה דלא דמי הך דהכא להא דבעל החצר חייב בנזקי הבור לפי"מ שבארנו למעלה במה דאמר בגמ' כיון דאית לי' למלויי ולא מליי' כמאן דכריי' דמי דאף דבור ברשותו חייב משום בעל הבור ולא משום כי יכרה אשמעינן רבא דכיון דהוא בעל הבור הוי כמו שהוא הכורה בור, ומה שהוצרך רבא להשמיענו דכמאן דכריי' דמו אף דבחפר בור ברשותו לא אמר הכי כתבתי למעלה משום דבלא זה היו שניהם שותפין כורה הבור ובעל הבור, ואף דבעל השור פטור משום איש בור ולא שור בור מ"מ לרבנן דר' נתן לא הי' בעל הבור משלם כי אם החצי.
אבל באמת אינו מיושב לומר כן דכיון דקיי"ל כר' נתן ורבא סבר כר' נתן בדף נ"ג גבי שור ואדם שדחפו לבור, א"כ לא הי' צריך לומר מאי טעמא כיון דלר' נתן גם בלא סברא זו חייב, ולכן נראה דבאמת מוכח מכאן סברתו של הרמב"ן דלא מצינו זה חופר בור וזה מתחייב והיינו אומרים כלל זה אפי' בשור שכרה בור אף דאינו בר חיובא אי לאו דאיכא טעמא דכיון דאית לי' למלויי ולא מליי' כמאן דכריי' דמי ונמצא שהוא גם הכורה בור, ולכן חייב בעל החצר.
אולם סברא זו לא שייכא אלא בשור שחפר בור דבעל הבור הוא הבעלים בין על עיקר המזיק בין על מקום התקלה והנזק, אבל בהא דהקדרין והזגגין שנתקל השני בראשון דאומר השני האי בורא לאו אנא כריתי', דהשני הפיל אותו עם משאו לא נוכל לומר דכיון דלא הפקיר הקדרין והי' לו פנאי לסלקם דנעשה כמו שהוא השליך אותם לרה"ר דבאמת אף שהקדרין הם שלו והוא צריך להיות חייב אם יהי' אחר ניזוק בקדרותיו, אבל מקום התקלה הא אינו שלו ואינו בעלים על המקום ולא דמי לבור ברשותו שאף שחפר שור הוי כמאן דכרי' דהוא בעלים בין על הנזק בין על מקום הנזק, אבל הכא אינו בעלים אלא על הקדרות אבל לא על מקום הקדרות, וממילא כיון דהא דכמאן דכרי' דמי נמשך מזה שהוא בעלים על הבור וכאן על מקום הניזק אינו בעלים ובשביל זה לא יכול להיות נחשב כמו כורה הבור לומר דהוי כמו שהוא השליך הקדרות לרה"ר, ולכן אף דהיכי דליכא כורה אחר חייב אף דאינו בעלים אלא על הקדרות, וכדתנן במתכוין חייב ואוקימנא במתכוין לזכות בחרסי' דחייב אף דנשברה כדו באונס, היינו משום דכיון דליכא כורה אחר ועכ"פ בחרסין שלו הוזקו חייב בעל החרסין דהוי לי' לסלקם, אבל לא נימא מזה דנעשה בעלים על מקום הנזק אלא דסגי לחייבו כיון דהוא בעלים על החרסין וחרסין שלו הזיקו, אבל לומר דנעשה כורה על כל הבור זה א"א דכיון דאינו בעלים על מקום הנזק לא נוכל לומר דהוי כמו שהוא השליך חרסיו לרה"ר, ולכן אף דעכ"פ הכא חייב, משום דליכא כורה אחר, אבל בקדרין וזגגין דאיכא כורה אחר דהיינו הראשון אף דאין לו אלא דין בור ואינו בר חיובא, מ"מ כיון דליכא למימר כמאן דכרי' דמי אמרינן דאינו בדין שיהי' זה חופר בור וזה מתחייב דכיון דאיכא כורה בור אחר אינו חייב משום בעל הבור:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה