אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה י

הלכה ח

אחד החופר בור או שיח או מערה או חריץ ולמה נאמר בור עד שיהי' בו כדי להמית וכמה כדי להמית עומק י' טפחים, אבל אם הי' פחות מי' ונפל לתוכו שור או שאר בהמה חי' ועוף ומת פטור, ואם הוזקו חייב בעל התקלה נזק שלם.
בגמ' דף נ"א אמרינן אלא היינו טעמא דר"נ סבר מכריסא דתורא עד לארעא כמה הוי ארבעה, אריתא דדלאי כמה הוי שיתא אישתכח דכי קא מיחבט מעשרה קא מיחבט, אלא מתני' דקתני מה בור שהוא כדי להמית י' טפחים אף כל שיש בו כדי להמית י' טפחים בשיתא נמי סגיא, אמרי מתני' דאגנדור לבור, והרמב"ם השמיט סוגיא זו וסתם דאינו חייב על מיתה אלא בבור שיש בו י' טפחים.
אמנם הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל מסתבר לי דלאו למימרא דמתני' דתני עשרה והיו פחותים מעשרה דוקא דאגנדר אגנדורי הא נפל כדרכו אפי' בשיתא סגיא אליבא דשמואל דא"כ ליפליג וליתני בדידי' בד"א במתגלגל, אבל נפל כדרכו אפי' בששה חייב, ועוד דאפי' אגנדר ונפל לתוך ששה ומת ליחייב דהו"ל תחלה בפשיעה וסופו באונס באגנדר וליחייב, ועוד שהרי בור בור כתיב אחד למיתה ואחד לנזקין ואמרינן מה בור שיש בו כדי להמית עשרה, אלמא בור של נזקין אינו של מיתה, ואם איתא של נזקין ושל מיתה הכל אחד וכשיפול כדרכו ורוב שוורים חש"ו נופלין הן כדרכן דרך הלוכן ולא דרך גינדור, אלא נ"ל ה"פ דמתני' דלתשלומין ואיכא גינדור דאין בו כדי להמית בפחות מעשרה, לפיכך שנינו עשרה ולומר שלא חייבה תורה אלא בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפי' באגנדר כנ"ל עכ"ל הרשב"א, אכן ברבינו אפרים הנדפס על הרי"ף כתב וז"ל ואסיקנא דטעמא דר"נ משום דסבר מכריסא דתורא לארעא ארבעה ואריתא דדלאי שיתא ומשום חבטה טרפה דילמא נפסק חוט השדרה, והאי דקתני היו פחותין ונפל לתוכן שור או חמור ומת פטור באגנדור לבור דליכא לא הבלא ולא חבטא, ואי דרך נפילה נפיל ומת בחבטא חזינן אי איכא עשרה מכריסא לקרקע הבור חייב, אלא שדבר הכתוב בהוה עכ"ל, הרי שרבינו אפרים סובר דהא דאגנדור הוא להלכה ודלא כדברי הרשב"א, ומה שהקשה הרשב"א על מה דקתני דסתם בור הוא עשרה. הוא כדי לחייב אפי' באגנדור ומשמע דרבינו אפרים סובר דאגנדור הוא מצוי יותר ליפול כמו שכתב אלא שדבר הכתוב בהוה, והרשב"א סובר דרוב פעמים נופלים שלא בדרך גינדור, אלא שסברת הרשב"א באמת דחוקה מאד, דכיון שלדעתו רוב פעמים נופלים שלא בדרך גינדור מהיכי תיתי יפטור הכתוב בבור פחות מעשרה בשביל שבדרך גינדור אי אפשר להזיק.
אכן צריך ליישב לשיטת רבינו אפרים קושיית הרשב"א דא"כ אפי' בדרך גינדור יתחייב בבור י' משום תחלתו בפשיעה שיכול ליפול בדרך הלוכו, ואין לומר דסובר דאף דאם נפל בדרך הלוכו חייב, מ"מ אינו מצוי ולא הוי תחלתו בפשיעה, וכתבנו כעין זה לקמן בהלכה י"ח, דקשה לומר כן שאינו מצוי שיפול השור בדרך הלוכו אפי' לשיטתו דיותר מצוי בדרך גינדור.
לכן נראה דלפי"מ שבארתי בהלכה י"ט בארוכה דבדין יש אומד לנזקין לא שייך לחייב משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס, דאם זרק על חבירו אבן תמיד הוי תחלתו בפשיעה דאם יפול על ראשו או על לבו הוא ראוי להזיק, ואם נפל על כתפו ואין ראוי להזיק משמע דפטור, ובארתי שם בטעמא דמילתא דלא שייך כלל לחייב משום תחלתו בפשיעה משום יש אומד לנזקין, ובארתי דטעמא דפטורא דבור פחות מי' למיתה הוא משום דין אומד לנזקין כדמשמע מד' הגמ' דף צ"א וכדמוכח מלשון הרמב"ם, ממילא לא שייך כלל להקשות שיתחייב בגינדור משום תחלתו בפשיעה ע"ש בארוכה.
עתה נבוא לדעת הרמב"ם, והנה א"א לומר בדעתו כדעת הרשב"א דכבר העיר היש"ש שהוא השמיט הך דינא דמכריסא דתורא עד לארעא גם בהל' שחיטה לגבי נפולה וכתב בפ"ט מה' שחיטה ה"ל ח' וז"ל, נפולה כיצד הרי שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגובהו י' טפחים או יותר וכו', איברא דהכ"מ עמד בזה וכתב וז"ל, אבל יש לתמוה למה לא כתב דמשחינן מאי דאיכא מכריסא עד ארעא, ואפשר שמאחר שכתב שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגבהו י' טפחים ממילא משמע עכ"ל, ודבריו דחוקין דאיך זה משמע ממילא דאם לא הי' כותב הרמב"ם ממקום גבוה אלא שנפל בעומק י' טפחים אולי הי' מקום בדוחק לומר כן, אבל כיון שכתב ממקום גבוה הרי שכתב להדיא שהמקום יהי' גבוה י' טפחים, ובכלל אין זה דרך הרמב"ם שלא לפרש להדיא מה שמפורש בגמ'.
ולכן המחוור בזה דברי היש"ש דהרמב"ם פסק להלכה דלא כר"נ ולפי שהאריך בהן הרבה נביא דבריו בקיצור, דהנה הרי"ף לא הביא אלא תחלת הסוגיא דסובר ר"נ דיש חבט בפחות מי' וכבר תמה עליו הרא"ש בזה, וכתב היש"ש דמה דמסיק אח"כ דטעמא דר"נ אינו משום דיש חבט בפחות מי' אלא משום דמכריסא דתורא וכו'. ומה דתנן דבור שיש כדי להמית היינו באגנדר זהו ע"כ כשמואל, ולכן הרי"ף דפסק כרב משום דתניא כוותי' לא סמך על סוף הסוגיא דע"כ צ"ל שזהו שתי לשונות דהא מעיקרא אמר איתביה רבא לר"נ וא"ל ר"נ א"כ שניהם שו"ט לפי"מ דסובר ר"נ יש חבט בפחות מי' ומה שייך אח"כ לומר אלא היינו טעמא דר"נ, וע"כ דזהו מסקנת הסוגיא דחזר בו וסבר דר"נ לא סבר כלל דיש חבט בפחות מי' אלא משום דמכריסא דתורא וכו', ולא איתביה רבא לר"נ ולא אהדר ליה ר"נ, ולכן הרי"ף דסובר כרב לא רצה לסמוך על סוף הסוגיא דאזיל אליבא דשמואל, וזהו דעת הרי"ף דפסק כרב, והרמב"ם דפסק כשמואל ומ"מ פסק דלא כרב נחמן הוא משום דללישנא בתרא הוצרך לאוקמי מתני' באגנדר לבור וסתמא משמע דבכל אופן פטור, וללישנא קמא אוקמא כרב וכיון דפסקינן כשמואל ע"כ ההלכה כרבא דאותיב לר"נ ואין חבט בפחות מעשרה אפי' לענין טרפות ואפי' נפל מהלך דלית לן הסברא דמכריסא דתורא וכו' כיון דמתני' סתמא קתני אפי' שלא באגנדר לבור, ובדעת הרא"ש כתב דלענין טרפות נקטינן כלישנא בתרא כסברא דמכריסא דתורא וכו', אבל לענין תשלומין לא מוקמינן מתני' באגנדר לבור והוא בדרך הרשב"א, אלא שכתב טעם אחר דע"י סברא דמכריסא דתורא וכו' אינו מצוי חבט דמיתה אלא דלעינן טרפות מחמרינן אבל לענין תשלומין בבור כיון דאינו מצוי מיתה פטור.
אלא שצריך ליישב לדעת הרי"ף קושיית הגמ' מברייתא דמעקה דבית שאינו גבוה י' פטור ממעקה, וכתב בזה היש"ש דלעולם נימא כתי' הגמ' משום דבית פחות מי' לאו בית הוא וקושיית הגמ' דהאיכא תקרה ומעזיבא דחק ביה מגואי, וקושיית הגמ' א"ה כי אין גבוה י' נמי משכחת דחק ביה טובא נאמר לדעת הרי"ף דכן הוא מצוי ברוב בתים לחוק מעט מבפנים ויהי' גבוה י' לבד תקרה ומעזיבה, ודבריו אינם מדוקדקים דא"א לומר דדרך רוב הבתים לחוק מעט כדי שיהי' גבוה י"ט דאטו רוב בתים אינם גבוהים אלא י"ט הא קומתו של אדם ג' אמות שהוא י"ח טפחים, והדין דבית צריך שיהא בו י"ט הוא שיעור היותר פחות, וצ"ל לפי דבריו רק דהדרך לחוק מעט ברוב בתים אפי' גבוהים והחקק הוא מועט כשיעור תקרה ומעזיבה, וממילא בבית של י' טפחים מבחוץ יש מבפנים י' טפחים עם החקק, אך מ"מ דחוק לומר כן דהדרך לחוק בבתים ממש כשיעור עובי תקרה ומעזיבה,
והנראה בזה דבאמת עיקר דבריו של היש"ש לכאורה הם מופרכים במה שכתב בטעמא דפסק הרי"ף כלישנא קמא אף דבכ"מ פוסק כלישנא בתרא משום דלישנא בתרא אוקים כשמואל והרי"ף סובר כרב, ודבריו תמוהים דהא לא הוצרך לישנא בתרא לתרץ כשמואל ואדרבא לרב ניחא שפיר בלא אוקימתא דאגנדר לבור דאף דיש חבט בשור מהלך בבור ששה הא לא חייבה התורה בבור אלא להבלו, וכבר כתב כן הרשב"א בחידושיו דהא דפריך בגמ' במסקנא אלא מתני' דקתני מה בור וכו' ודמשני דאגנדר לבור הוא אליבא דשמואל, וא"כ מנין הוכיח הרי"ף שלא לפסוק כמסקנא דסוגיא דאין חבט בפחות מי' ור"נ דטרפי' הוא רק משום הא דמכריסא דתורא, והגמ' הכריח זה מברייתא דמעקה ולמה לו לתרץ תירוצים אחרים, ואי משום דתירוצא דאגנדר הוא דחוק הא זה לא צריך אלא לשמואל, והרי"ף הא פוסק כרב ואי משום דעכ"פ לשמואל לא ניחא הא גם עכשיו דסבר כתחלת הסוגיא דיש חבט בפחות מי' הוא דלא כשמואל דקשה ממתני' דבור פחות מי"ט פטור על מיתה ורק אליבא דרב תירץ ר"נ משום דליכא הבלא, ואם באנו לומר דלא מסתבר להכניס רב ושמואל בפלוגתא בהך סברא אי מהני הא דמכריסא דתורא לענין חבט, מכיון דנימא דתי' דאגנדר הוא דחוק הא ע"כ אנו מוכרחים גם לשיטת הרי"ף כתחילת הסוגיא להכניס רב ושמואל בפלוגתא אם יש חבט בפחות מעשרה ומאי נ"מ בין זה לזה.
לכן נראה דסובר הרי"ף דעיקר הך מילתא אי יש חבט בפחות מעשרה או אין חבט תליא מעיקר דינא בפלוגתא דרב ושמואל, והוא משום דבאמת דברי הרשב"א ג"כ אינם מיושבים במה שכתב דהא דפריך במסקנא אלא מתני' דקתני וכו', ודמשני באגנדר לבור הוא אליבא דשמואל דלא הו"ל לגמ' למיפרך בסתמא, דהא מעיקרא הוי ניחא ליה דתירץ ר"נ מתני' דמה בור משום דליכא הבלא והיינו כרב וכדפירש"י, וגם עכשיו דמסיק בטעם אחר משום דמכריסא דתורא וכו' נמי אין להקשות ממתני' דהא כבר תורץ משום דליכא הבלא, ורק משום דעכשיו יש לתרץ גם אליבא דשמואל בתירוצא דאגנדר לבור, הו"ל לגמ' למימר ולשמואל, כיון דלרב לק"מ ועד השתא אוקימנא ר"נ כרב, ולכן מוכח דסבר הגמ' דבאמת בהא גופא תליא דדין דאין חבט בפחות מעשרה יכולין אנו ללמוד רק מדין בור ואליבא דשמואל דהא תנן במתני' למה נאמר בור לומר לך מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים ולא מיבעי לפירש"י דסתם בור י' טפחים הא להדיא דשיעור חבט י' טפחים אלא אפי' לפי' התוס' דף ג' דסתם בור עמוק הרבה, וכן משמע מדברי הרמב"ם דמבור ידעינן דצריך שיהי' בו כדי להמית בשביל שהוא עמוק, עכ"פ ידעינן דיש חילוק בין מיתה לנזקין דהא בנזקין פסק הרמב"ם דהנזק בכל שהוא מצוי, ובאמת ליכא שיעור אחר פחות מי' טפחים, והרי"ף דפסק דיש חבט בפחות מי' לא הזכיר כלל דאריתא דדלאי הוא ששה משום דסובר דששה אינו בודאי שיעור של חז"ל ואי ס"ל דיש חבט בפחות מעשרה ה"ה כמו לנזק דיש חבט בכל שהוא, וא"כ מדגלה לן קרא גבי בור דצריך שיעור ע"כ דאין חבט בפחות מי' וזהו השיעור של גובה היותר קטן שקבלו חז"ל דשיעור י' טפחים הוא לכל עניני מחיצות, אבל אי יש חבט בפחות מעשרה ליכא שיעור כלל.
ונמצא דלרב דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו לא ידעינן מקרא דבור מידי לענין חבט, וזהו דקבע הגמ' עובדא דההוא תורא דטרפי' רב נחמן הכא ולא בחולין משום דהכא באמת עיקר המקור של דין זה דאי נוכל למילף מבור ידעינן דאין חבט בפחות מי', ואי לא ילפינן מבור והיינו אליבא דרב אין לנו מקור לומר דאין חבט בפחות מי' דיש לומר דכמו שאפשר ליזיק בנפלה ממקום גבוה כ"ש כמו שפסק הרמב"ם כן אפשר למות מזה.
ולכן בתחילת הסוגיא הוי סבר ר"נ כרב, ובסוף הסוגיא דהדר ביה וסבר דאין חבט בפחות מי' מסתבר לגמ' דהוא אליבא דשמואל וילפינן זה מקרא דמה בור שיש בו כדי להמית עשרה, ולכן פריך בסתמא אהא דאמר דטעמא דר"נ דמכריסא דתורא וכו' אלא מתני' דקתני מה בור, משום דעכשיו דסבר אין חבט בפחות מעשרה מסתבר להגמ' דהוא כשמואל וכנ"ל.
איברא דלפי"ז אדפריך מברייתא דמעקה על ר"נ הא מצי למיפרך על רב ומה מהני במה דמסיק אלא היינו טעמא דר"נ הא אכתי קשה על רב כיון דנימא דתלי זה בזה יש לומר דאה"נ אלא דבהאי סוגיא לא הוזכר רב ושמואל כלל ובין מעיקרא דמשני משום דלית בה הבלא דהיינו כרב לא הזכיר מימרא דרב וכן במסקנא דמסיק באופן דחייב אחבטא לא הזכיר מימרא דשמואל, ובאמת אה"נ דלפי"מ דמסיק עכשיו במסקנא אלא היינו טעמא דר"נ דסבר דמברייתא דמעקה תיובתא לפי"מ דסבר ר"נ מעיקרא יש חבט בפחות מעשרה ה"נ הוי תיובתא לרב דטעמא דלישנא קמא הוא כרב, רק לדידן להלכה לא ס"ל כהאי לישנא דמסיק כשמואל וכמו שנבאר.
דהנה לקמן דף נ"ג בסוגיא דלהבלו ולא לחבטו מייתי ברייתא דבבור בין לפניו בין לאחריו חייב ופריך מינה לרב ומתרץ רב חסדא מודה רב בבור ברשותו ורבה משני במתהפך ורב יוסף משני הכא בנזקי בור בשור עסקינן ואח"כ איתא בגמ' תני רב חנניא לסיועי לרב וכתב שם הרשב"א דלשמואל לא קשה מהך ברייתא דאמר לך שמואל תנאי היא דברייתא דבבור בין לפניו בין לאחריו חייב פשטה אתיא כשמואל, ודבריו ברורים דשינויי דרב חסדא ורבה הם אוקימתות וברייתא סתמא קתני ואוקימתא דרב יוסף דבנזקי בור בשור בודאי דחוקה דאם הוזק שור בבור מאי נ"מ בין לאחריו בין לפניו ומאי קמ"ל, ולכן בודאי פשטה דברייתא כשמואל.
ונראה דאף דהרי"ף סובר כרב מ"מ סובר דהברייתא היא כשמואל, דהרי"ף השמיט הברייתא וכל הני שינויי ולמה לא הביא שינויי דרב חסדא ורב יוסף והם נוגעים להלכה, ואף דהם סברות פשוטות דרב הא פוטר רק משום דקרקע עולם הזיקתו ולא בבור ברשותו, וכן סברא דרב יוסף דהבלא דאהני בי' אהני בי' היא סברה פשוטה מ"מ אינו מיושב בזה דהרבה מימרות נמצאו שהם פשוטים והרי"ף אינו משמיטם, ולכן מוכח מזה דסובר הרי"ף שהם שינויי דחיקי ופשטה דברייתא היא כשמואל ולכן לא הביא הברייתא והאוקימתות כיון דלהלכה אין בהם כ"כ חידוש, ובקושטא דמילתא הברייתא היא כשמואל, ומבואר עכשיו דכמו דלשמואל ע"כ תנאי היא לרב נמי תנאי היא, וא"כ לא קשה על רב מברייתא דמעקה כיון דבל"ז תנאי היא ורב סבר כברייתא דתני רב חנניה.
ומה דפסק הרי"ף כרב אם נימא דשם בסוגיא איכא ברייתא כשמואל וגם ברייתא דמעקה סברה כשמואל הוא פשוט דכיון דאם נימא כמסקנא דסוגיא דהא דטרפי' רב נחמן הוא דלעולם אין חבט בפחות מי' ורק משום דמכריסא דתורא וכו' וכיון דנימא דאי סבר ר"נ אין חבט בפחות מ"י הוא כשמואל א"כ קשה מתני' דמה בור שיש בו כדי להמית עשרה, וצריך ע"כ לשינוייא דאגנדר לבור והוא בודאי שינוייא דחיקא כמו שכתבו הראשונים דפשטה דמתני' בכל גווני, וע"כ דהלכה כל"ק דסבר ר"נ יש חבט בפחות מי' והוא ע"כ כרב כדאמר להדיא, וכיון דר"נ דאהדר לרבא ורבא דקבל להאי תירוצא ס"ל כרב לכן פסק כרב, והרשב"א שם בסוגיא כתב על מה דפסק הרי"ף כרב דנראה לו לפסוק כשמואל משום דר"נ ורבא במסקנא ס"ל כשמואל, אבל לדברינו הוא להיפוך דאדרבא מסוגיא דהכא פסק כרב כיון דלא ניחא להרי"ף בסברא דמסקנא כיון דאסיק בשינויי דחיקא והרשב"א לטעמי' דמפרש דאין כונת הגמ' לומר דמתני' מיירי באגנדר אלא משום דאיכא באגנדר לכן בכל אופן צריך י' טפחים, אבל הרי"ף מפרש כפשוטו וכבר כתבנו דסברת הרשב"א דחוקה, ולכן סובר הרי"ף דהוא שינויא דחיקא ולא קיי"ל כמסקנא וממילא ע"כ הלכתא כרב וכנ"ל.
ויש לחזק דברינו דבמכילתא לא הוזכר אלא רישא דברייתא דהיתה רה"ר גבוה ממנו י"ט דפטור, אבל חיוב מעקה לא הוזכר דבעי י"ט, וי"ל דבפטורא דר"ה גבוה ממנו אשמעינן רבותא אפי' גבוה י"ט אבל לחיובא סברה המכילתא דלא בעי י"ט משום יש חבט בפחות מי' וכרב דבור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו.
וכל זה הוצרכנו להעמיד שיטת הרי"ף אבל שיטת הרמב"ם פשוטה דכיון דפסק כשמואל ותי' דאגנדר הוא דחוק וע"כ דאין חבט בפחות מי'.
אכן בפי"א מה' רוצח בדיני מעקה לא הזכיר כלל דצריך שיהי' הגג גבוה י' טפחים, ואף דיש לומר דסמך ע"ז דפסק בהל' שחיטה דאין נפילה בפחות מי' טפחים, וכאן כתב בהלכה ד' אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה וימות, ומצאתי שהמאירי בש"מ כתב כן, מ"מ לדעתי אינו מיושב בזה דלמה לא הזכיר כלשון הברייתא והמכילתא דכשכתב היתה רה"ר גבוה ממנו השמיט מלכתוב י' טפחים, ולכן נראה דכיון דלשיטת הרי"ף ע"כ חייב במעקה בפחות מי' טפחים היכי דמגואי איכא י"ט דהוי בית, לכן אף דהרמב"ם לא פסק כהרי"ף וסובר דאין חבט בפחות מי' מ"מ זהו לענין איסור לגבי טרפות ולענין חיוב ממון לגבי בור אבל לענין מעקה דהוא לשמור מסכנת נפשות וחמירא סכנתא מאיסורא, חשש לדעת הרי"ף והשמיט תנאי דגבוה י' טפחים דלדעת הרי"ף הברייתא דלא כהלכתא וכמש"כ.
ומה שלא כתב הרמב"ם דצריך שיהי' בתוך הבית י' טפחים והמאירי בש"מ עמד בעיקר דבריו על זה וז"ל בית שאין בו ד' אמות על ד"א אינו חייב במעקה שאינו קרוי בית, ויראה מכאן שהדין כן כשאינו גבוה י' מתוך חללו, אלא שגדולי המחברים לא הביאוה, אלא שמ"מ אף הם פוסקים אותה מחמת חבט שהרי כתבו כל שיש בו סכנה עד שיכשל בו אדם וימות, הא מצד שאינו בית לא הוזכרה בדבריהם, ונמצא מדבריהם לדברינו חלוק לענין מזוזה ומ"מ הואיל ופתח שאינו גבוה י' אינו חייב במזוזה, נראה דכ"ש בית אלא שאפשר להיות שוה לגג והרי יש י' משפת הגג עכ"ל.
והנה מה דניחא להמאירי דסמך הרמב"ם על מה דפסק אין חבט בפחות מי' תמיהני הא מפורש בסוגיא דאיכא תקרה ומעזיבה וא"כ אם הגג גבוה י' אם לא חקק מגואי אין בבית י' טפחים, וכן נשאר באמת בלא ישוב זה שלא כתב הרמב"ם בה' מזוזה דצריך שיהי' הבית גבוה י"ט, ואין לומר דסמך על מה שכתב דצריך שיהי' השער גבוה י' טפחים דהא אפשר שמצד השער הבית גבוה ולצד פנים הוא נמוך, ולומר דסמך על מה דהוא כש"כ מפתח כמש"כ המאירי הוא דוחק, וביחוד כיון דשם מנה במנין עשרה תנאים וכתב דצריך שיהי' ד"א למה השמיט דצריך שיהי' גבוה י' טפחים.
ע"כ נראה דזה באמת לא קשה כלל לא במעקה ולא במזוזה דבפחות מי' טפחים אי אפשר לדור כלל, והרמב"ם במזוזה כתב מהעשרה התנאים שיהי' עשוי לדירת אדם, ובפחות מי"ט ודאי לאו בית דירה הוא, וכן בהל' רוצח כתב בהל' א' והוא שיהי' בית דירה, ולכן השיעור י' טפחים אינו שייך לכתוב בתנאים שיהי' לבית ורק מה שהשמיט הרמב"ם במעקה הוא מה שכתבנו דלא כתב גובה הגג משום דאפשר דתוך הבית הוא חקוק כדאיתא בגמ', ולכן צ"ל דבזה באמת חשש לדעת הרי"ף וכנ"ל:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה