אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יב · הלכה ב
אחד החופר בור ברה"ר או החופר בור ברשותו ופתחו לרה"ר או פתח לרשות חבירו או שחפר ופתח לרשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הרי זה חייב בנזקיו, אבל אם הפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו שברשותו או הקדישו ה"ז פטור שנאמר בעל הבור ישלם וזה הפקר ובתחלה ברשות חפר מפני שחפר ברשותו, אחד החופר בור או שנחפר מאליו או שחפרתו בהמה או חיה הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה הרי זה חייב בנזקיו ואחד החופר או הלוקח או שנתן לו במתנה שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מכ"מ.
או פתח לרשות חבירו, עיין בלח"מ שהביא קושיית התוס' דכיון שהחופר חייב בנזקי חצר על בעל החצר למלויי ותי' ע"פ דברי הטור דזהו קודם שנודע לבעל החצר, ותירוצו אינו נכון דהא כתב הרמב"ם בהלכה ג' אחד החופר בור או שנחפר מאליו או שחפרתו בהמה או חיה הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה ה"ז חייב בנזקיו, וע"כ דזה מיירי שכבר נודע להבעלים שנחפר הבור וא"כ בהאי גוונא נמי מה שכתב בהלכה ב' שהחופר חייב היינו אפי' כבר נודע להבעלים, ועוד מדדייק הרמב"ם בהל' ג' לכתוב נחפר מאליו או שחפרתו בהמה או חיה מוכח מזה דבחפרו אדם אינו חייב בעל החצר בנזקין.
וראיתי בבאור הגר"א ז"ל בסי' ת"י סק"ח שכתב על דברי הרמ"א שהביא דעת הטור, שהרמב"ן במלחמות חולק ע"ז מדכתב בסוגיא דהקדרין והזגגין שלא מצינו זה חופר בור וזה מתחייב, ולפי"ז גם משם מוכח שיטת הרמב"ם שפסק בפי"ג הלכה י' כדעת הרי"ף שזהו כפי באור הרמב"ן שם אבל באמת הם שני ענינים ובהאי גוונא דהתם ע"כ מוכח אפי' הפילו שור פטורים הבעלים כמו שנבאר שם, אלא דלשון הרמב"ן שלא מצינו זה חופר בור וזה מתחייב דמיירי בבור ממש לא משכחת אלא באדם וכמש"כ הגר"א ז"ל, אבל מדברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו מוכח להדיא דיש נ"מ בין אדם לשור דדוקא בשור שחפר בחצר חבירו חייב בעל החצר בנזקי הבור משום שאין בעל הבור אחר, אבל אם חפר אדם דנתחייב בנזקי בור ונעשה בעל הבור מדין חופר בור ברה"ר לא נתחייב בעל החצר.
והנה אח"ז ראיתי דהיש"ש כתב דבדעת הרמב"ם א"א לפרש כדעת הטור לחלק בין נודע ללא נודע כיון שסתם וכתב דפתחו לרשות חברו חייב, ולכן כתב היש"ש לחלק בין חפר בחצר חבירו שהפקיר רשותו שנתחייב בחיוב בור שמחוייב למלאותו דאז פטור החופר, ובין חפר בחצר חבירו שלא הפקיר רשותו ונפל בהמת בעל החצר דאז אף שנודע לבעל החצר חייב החופר, והנה אף שכתב דבריו ע"פ דברי הרא"ש שפירש במתני' שנפלה בהמת בעל החצר, ובדעת הרא"ש ודאי נכונים דבריו דאז אפי' נודע לבעל החצר חייב החופר אפי' לדעת הטור כיון שאין על בעל החצר חיוב בור, אבל מה שצירף לזה דעת הרמב"ם הוא תמוה דכמו שהוכיח מסתימת דברי הרמב"ם דאין חילוק בין נודע לבעל החצר או לא נודע, כן ודאי מוכח מסתימת דבריו דאין חילוק בין נפלה בהמת בעל החצר או בהמות של אחרים שיש להם רשות ליכנס, וביותר דכבר הוכחתי מהלכה ג' שדייק הרמב"ם לכתוב אחד שנחפר מאליו או שחפרתו בהמה או חיה דמוכח להדיא דבחפרו אדם אינו חייב בעל החצר אלא החופר וכנ"ל - ועוד נבאר בזה בעזה"י בפי"ג הלכה י' ע"ש.
והנה בהא דאמר רבא הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור מ"ט כיון דאית לי' למלויי ולא מלייה כמאן דכרייה דמי, ולכאורה כיון דבור ברשותו ילפינן מבעל הבור ישלם בור דאית לי' בעלים, ובור ברה"ר ילפינן מכי יכרה איש בור שעל עסקי כריה ופתיחה בא לו, וא"כ למה לרבא לומר כמאן דכרייה דמי הא בפשוטו חייב משום דהוא בור דאית לי' בעלים, וכבר כתבתי מזה בפ"ב הל' י"ח דמוכח מזה דאף דילפינן בור ברה"ר ובור ברשותו משני למודים, הם רק סבות לחייב בור אבל ממילא אמרינן דבור ברה"ר נעשה בעל הבור דהא חד קרא הוא כי יכרה וגו' בעל הבור ישלם, וזהו מה דאמרינן שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וכו' והיינו דחופר בור ברה"ר נעשה בעל הבור, ולכן חדש רבא עוד דכמו דכורה בור ברה"ר נעשה בעל הבור ה"נ מי שיש לו בור ברשותו והפקיר רשותו, אף שהוא לא כרה הבור באיסור, ובפרט כאן שהשור חפרו מכיון שהוא בעל הבור נעשה דינו כמו כורה בור משום דבחד קרא כתובי, [ומה שהוצרך רבא לחדש זה כאן כתבנו בפרק ב' ובפ' י"ג נכתוב בעה"י באופן אחר].
ולפי"ז נמצא דבור ברשותו אם אח"כ הפקיר בורו ג"כ חייב כיון דנעשה כמאן דכרייה ובבור שחיובו בעד כרייתו כמו בור ברה"ר לא מהני הפקר, וא"כ מה שכתב הרמב"ם דהפקיר רשותו ובורו פטור היינו אם הפקיר בבת אחת רשותו ובורו, ונראה ליישב בזה דעת רש"י שכתב בדף כ"ח ע"ב במה דאמר בגמ' ורב ה"מ היכי דאפקרינהו וכתב רש"י דסבר רב דבור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו, וכתבו ע"ז בתוס' דלא נראה לר"י דחופר בור ברה"ר חפר באיסור והפקיר רשותו ולא בורו כיון דשלו הוא חייב להסיר התקלה, אבל הפקיר רשותו ובורו דחפר בהיתר וגם השתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא לא מחייב, תדע דבפ' הפרה דחקינן לאשכוחי בור של ב' שותפין והיינו למ"ד דלא מחייב אלא בור ברה"ר והוכחת התוס' הוא קושיא עצומה על שיטת רש"י וכן הרשב"א הקשה מזה על רש"י, ונראה דהנה מקודם צריך ביאור עיקר דברי רש"י דלמה בא להמציא מציאות חדשה אפי' אם הי' הדין כן דהפקיר רשותו ובורו חייב כיון דבגמ' הוזכר המחלוקת אם בור ברה"ר חייב או בור ברשותו חייב, למה לא כתב רש"י דסבר רב דבור שחייבה עליו תורה בבור ברה"ר, וכמו שכתב כן בדף כ"א ע"ב דאמר שם בגמ' אמר לך רב לעולם אימא לך בעלמא בור ברשותו פטור, וכ' ע"ז רש"י דלא חייבה תורה אלא בור ברה"ר וכדיליף ר' ישמעאל טעמי' התם וא"כ למה שינה כאן רש"י לכתוב הפקיר רשותו ובורו.
ונראה דהנה בדף ג' איכא אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו דהוא תולדה דבור ובדף ו' איתא אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ילפינן מצד השוה מבור ואש, וכאן איתא בגמ' מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו, ולא קאמר שהניחן ברה"ר, ונראה דהכא מיירי שמואל בדלא אפקרי' א"כ אפי' לא הניחן בפשיעה ברה"ר אלא באונס או שהוציאן בע"ח בלא ילפותא מבור ואש כיון דעכ"פ הם שלו שפיר הוי בור, ומפרש רש"י דע"ז אמר רב ה"מ דאפקרינהו והיינו דאחר שהיו מונחין ברה"ר שהי' חייב עליהם משום שור אפקרינהו חייב עליהם משום בור, ולכאורה יקשה דבשלמא כשכבר נעשו בור אמרינן דלא מהני הפקרו כיון דנעשו כמו בור ברה"ר וכמש"כ, אבל לרב דמקודם נעשו שור א"כ למה יהי' חייב עליהם כשיפקירם משום בור כיון שהוא לא פשע בהנחתן, אבל באמת זה אינו די"ל דרב סובר דבור ברשותו הוי בור אלא דחייב נמי משום שור, וכן כתב הר"ר ישעי' בש"מ דבור ברשותו חייב משום שור, ודלא כמש"כ בתוס' שם, ולכן כתב רש"י דמה דחייבה תורה בבור הוא בור ברה"ר או הפקיר רשותו והפקיר בורו היינו רשותו ואח"כ בורו משום דבלא הפקיר בורו לא צריך לחיוב בור דחייב משום שור אלא דעכ"פ בהפקיר רשותו לבד איכא נמי בור ונ"מ שיתחייב אח"כ משום בור בהפקיר בורו.
ומה שהקשה ע"ז בשיטה בשם תלמיד הר"פ דאיך אפשר דרב סובר דבור ברשותו חייב משום שור דא"כ רב אינו לא כר' ישמעאל ולא כר"ע וכן מהא דאמר להדיא לקמן דף נ"ב דמודה רב בבור ברשותו דחייב נראה דלפי דברינו לא קשה כיון דלרש"י נמי סובר רב דיסוד דין בור הוא בור שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אלא דהך דינא לא צריך אלא לחייבו גם כשיפקיר אח"כ את הבור דכ"ז שלא הפקיר הבור חייב נמי משום שור ולא הי' צריך קרא לחייבו משום בור, וא"כ שפיר הא דאמר ר"ע בעיקר פירושא דקרא דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה אלא דפי' זה לא נוכל לפרש אלא אליבא דרבה דקיי"ל כותי' דבבור ברה"ר דכו"ע לא פליגי, אבל לרב יוסף דסבר דבבור ברשותו כו"ע לא פליגי ור"ע סבר דדוקא בור ברשותו א"כ לפי"ז לא נוכל לומר דהתורה חייבה בהפקיר רשותו ואח"כ בורו כיון דלא נוכל לומר הסברא דכמאן דכריי' דמי דבור ברה"ר נמי פטור, וע"כ מוכרח דבור ברשותו פטרה תורה על הכלים דליכא בי' חיוב שור, ולכאורה אנו מוכרחין לומר דרב יוסף לא יסבור כרב ורב יסבור כרבה דבבור ברה"ר כו"ע לא פליגי, אכן יש לומר דרב יוסף מצי קאי אליבא דרב, משום דבאמת הא כתבו התוס' דבור ברשותו אי אפשר לחיובי משום שור דשור ברשותו פטור, אכן לדעת רש"י כפימש"כ ושכתב כן הר"ר ישעי' בש"מ דרש"י סובר דלרב שור ברשותו נמי הוי שור, צריך לומר דכיון דעשה בור שעל כרחו נופל השור לבורו לא שייך פטורא דשור ברשותו דהוא מטעמא דתורך ברשותי מאי בעי והוא ע"פ מה דאמר בגמ' דכ"ג ע"ב דפי פרה כחצר הניזק דמי אלא דהתם הוי עוד יותר חדוש דהוי כמו שן בחצר הניזק, אבל לגבי זה דלא ליהוי פטורא דתורך ברשותו מאי בעי ודאי מהני, אבל לפי"מ דהוי בעי לומר פי פרה כחצר המזיק דמי הא אמר שם להדיא דמצי למימר מאי בעי ידך בפומא דכלבאי אם צריך לחייב על אכילת הכלב ועיין מש"כ בפ"ד, ולכן נוכל לומר דרב יוסף סבר פי פרה כחצר המזיק דמי וממילא בור ברשותו ליכא לחיובי משום שור וכמו שכתבו בתוס' אבל לדידן דקיי"ל פי פרה כחצר הניזק דמי שפיר חייב בור ברשותו משום שור, אלא דאיכא נמי חיובא דבור ונ"מ לחיובי גם אחר שיפקיר הבור וכמש"כ.
ומה שכתב רש"י דסבר רב דבור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו והפקיר בורו הוא דחייבתו היינו לענין מה דקאי השתא לפטור על הכלים, ובזה כתב שפיר דעיקר חדוש החיוב להלכה אינו אלא בהפקיר רשותו והפקיר בורו דפטור משום שור ובזה הוא החדוש להלכה דחייב משום בור ובזה הוא דפטור על הכלים, אבל הפקיר רשותו ולא בורו אין נ"מ מחיוב בור כיון דחייב משום שור וממילא חייב על הכלים: