אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יא · הלכה א

פרק יא

כמה הוא הכופר וכו' וכופר העבדים וכו' וכל המעוכב גט שחרור אין לו קנס הואיל ואין לו אדון שהרי יצא לחירות.
עיין במ"מ שהקשה דלמה לא כתב דאם תפס אין מוציאין מידו כמו שכתב בה' חובל ומזיק גבי יוצא בשינו ועינו, והנראה בזה לפי"מ שכתב הרשב"א כאן בשם תוס' במה דלא פשטו בגמ' מהא דאמרינן גבי ראי' דלמשנה אחרונה חייב בראי' וזה תליא אם יש לו אדון דממעטינן מי שאין לו אלא אדון א' ותירצו בתוס' דהתם מסתבר דלא נקרא אדון כיון שאין רשות לרבו עליו ואינו מעכבו לילך לרגל, ולפי"ז נוכל לומר דיש לחלק בין אם יש להאדון קנס, ובין אם העבד יכול לתבוע בעד חבלתו דזה ודאי דאין האדון יכול לתבוע קנס כיון שאין לו בו שום דין ממון, ובפרט לפי"מ שכתב הרמב"ם דכופר העבדים הוא ל' של עבד, דאלמא דאינו גזה"כ אלא דקצבתו דבן חורין הוא לפי דמיו ועבד יש לו קצבה, אבל בעיקר מילתא יש לו דין כופר, וכופר הא מצינו ששייך ליורשי הנהרג וא"כ מה דנותנין ל' של עבד לאדון הוא משום שהעבד שייך אליו, וכיון דזה ודאי דמעוכב ג"ש אין להאדון בו זכות ממון בודאי אין לו זכות קנס ולא זכות חבלות, אלא דמ"מ יש להסתפק אם עבד יש לו זכות לתבוע בעד חבלתו דכיון דעכ"פ אינו משוחרר גמור אין גופו בחזקתו לגמרי שיהי' שייך לו חבלת גופו.
ונמצא דנאמר דהאבעיא אם מעוכב ג"ש יש לו קנס ושתולה הגמ' זה בדין אם יוצא בשינו נותן לו דמי עינו. דאבעיא זו בצד אחד דהיינו בזכותו של האדון, נפשטה מדין ח"ע וחב"ח דחייב בראי' דמוכח דלא קרינן בי' אדון בענין זכות ממון, אלא דמ"מ צד האבעיא השניה אם כבר נגמר זכותו של העבד בגופו כיון דחזינן בגמ' דמספקא לן ואין לנו ראיה מדין ראיה דח"ע וחב"ח דהתם לא צריך שיהיה להעבד זכות בגופו וסגי מכיון שאין להאדון זכות בעלות של ממון בו, ולכן אכתי מיבעי לן אם כבר נגמר שחרורו לענין זה שיהיה להעבד כל הזכות בגופו שיהי' יכול לתבוע דמי חבלתו, ולכן פסק הרמב"ם דצד זה נשאר בספק.
ובזה מבואר מה דפסק הרמב"ם בפ"ד מה' חובל ומזיק הל' י"א דמעוכב ג"ש שחבלו בו אחרים אינו יכול להוציא מהן לעצמו שעדיין לא גמר שחרורו ולא האדון יכול להוציא מהן שהרי לא נשאר לו בו קנין, וכתב ע"ז הראב"ד ויש מי שסבור כותבין הרשאה וגובין, אכן מדברי הרמב"ם מוכח להדיא כמו שכתבנו דגבי עבד כתב שעדיין לא גמר שחרורו, ובאדון כתב בודאי שלא נשאר לו בו קנין, ולכן סובר הרמב"ם דלא מהני הרשאה דכל הספק כאן הוא אם העבד יכול להוציא, אבל האדון בודאי אינו יכול להוציא דנפשט מסוגיא דחגיגה שאין לאדון בעבד קנין כלל.
איברא דלכאורה כל דברי אינם נכונים בדעת הרמב"ם, דהא הרמב"ם פסק בה' חגיגה ובה' ק"פ דח"ע וחב"ח פטור מן הראיה ואינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו, וכבר הביא הכ"מ דברי הרמב"ם בפיה"מ דהרמב"ם מפרש להיפוך, דלמשנה אחרונה אינו אוכל ופטור מן הראיה, ולמשנה ראשונה עשו תקנה ואוכל משל עצמו וחייב בראיה, וכן כתב כאן הרמב"ם דח"ע וחב"ח יש לרבו חצי קנס.
אכן נראה דבכ"ז כל דברינו נכונים, דהנה מכיון שכתב הרמב"ם דח"ע וחב"ח יש לרבו חצי קנס אף דלהדיא פסק דמעוכב ג"ש אין לו קנס, א"כ מוכח להדיא דהרמב"ם סובר דאפי' למשנה אחרונה אין לח"ע וחב"ח דין מעוכב ג"ש דדוקא יוצא בשן ועין יש לו דין מעוכב ג"ש שהתורה אמרה שצריכים הבעלים לשחרר אותו, ואף שצריך העב"ד בקנס מ"מ כבר אין דין להבעלים לעבוד בו, דדרשינן מקרא דתחת עינו ולא תחת עינו ושינו, דתיכף משהפיל שינו אין לו רשות בו למפרע כשיעמוד אח"כ עמו בדין, (וצ"ע בזה בד' התוס' בב"ק דל"ג ע"ש), אבל בח"ע וחב"ח דכופין את רבו לשחררו, היינו דוקא כשכופין ב"ד את רבו לשחררו אז הוא מחוייב לשחררו, ואפשר דאז כשיחייבו אותו ב"ד הוי בגדר מעוכב ג"ש, אבל לדעת הרמב"ם בזה לא מיירי הגמ' כלל דאם חייבו אותו ב"ד הלא בסתמא הוא מקיים חיוב ב"ד, ומה שיש דין בח"ע וחב"ח היינו קודם שחייבוהו ב"ד כמו אם הבעלים קטנים ואולי שגם אם העבד בן י"ג אין מחייבין ב"ד לשחררו עד שיהי' בן י"ח וכדתנן בן י"ח לחופה, ולכן סובר הרמב"ם דלמשנה אחרונה אין להעבד כלל דין של מעוכב ג"ש דקודם שחייבו ב"ד להאדון לשחרר אינו מעוכב ג"ש ותיכף כשיחייבו אותו בסתמא משחרר אותו ולא מיירי מתני' באדון דלא ציית דינא, לכן מפרש הרמב"ם להיפוך דלמשנה ראשונה עשו תקנה שיהי' חייב בראיה ושיאכל משל עצמו, אבל באמת צריך להבין דמה שייך תקנה בזה והיאך יתקנו ב"ד לעבור על דין תורה דאין פסח נאכל שלא למנוייו כיון דע"פ דין אינו יכול להיות מנוי על של עצמו, וע"כ צריך לומר דהרמב"ם סובר להיפוך דלמשנה ראשונה עשו תקנה להוציאו מרשות רבו לדין זה, דאף שיש רשות לרבו עליו שיאכל משל רבו, וכן שלא להניח לו לילך לרגל כמש"כ הרשב"א, הפקיעו ב"ד דין זה מהאדון ויש לו רשות לאכול משל עצמו וממילא יכול בעצמו לימנות וכן יכול לילך לרגל, וכיון דעבד ממעטינן מראיה מקרא דאל פני האדון מי שאין לו אדון אחד ואוקימנא דקרא זה נצרך לח"ע וחב"ח, דעבד גמור פטור מראיה מדין מ"ע שהזמ"ג דפטור כמו דאשה פטורה, וקרא זה בא לפטור ח"ע וחב"ח דלא נימא דחייב מפני צד חירות, לכן ממעטינן מקרא דאין לו אלא אדון אחד, וכיון דאמרינן דלמשנה ראשונה חייב בראיה אלמא דאמרינן דכיון דהפקיעו חכמים כח האדון מענין זה שיש לו רשות לילך לרגל לא מיקרי אדון לענין זה, וקרינן בו שאין לו אלא אדון אחד, א"כ כ"ש מעוכב ג"ש שאין לו שום זכות בהעבד דודאי לא קרינן בי' אדון ליתן לו ל' שקלים.
נמצא דבעיקר מילתא לדעת הרמב"ם כמו לכל הפוסקים ידעינן מדינא דראיה דמעוכב ג"ש אינו אדון רק דהרמב"ם מחליף דלמשנה ראשונה אינו אדון ולמשנה אחרונה דלא עשו תקנה הוי אדון ופטור מן הראיה:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה