אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ט · הלכה ב

הלכה א

מעוברת שנגחה ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה או אחר שנגחה ילדה, משלם חצי נזק מן הפרה ואינו גובה מן הולד כלום, עד שיביא ראיה שבשעה שנגחה היתה מעוברת שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
בתוס' בדף מ"ז ע"א ד"ה ליתא לפרה כתבו דמתני' לא אתיא אלא כר' ישמעאל, דלר"ע כיון דשותפין אינהו לא משתלם רביע נזק מן הולד אי ליתא לפרה דהא כיחש או שיבח ברשותא דתרווייהו, וא"כ לפי"ז לדידן דקיי"ל כר"ע גם רישא אינה בפשיטות דאיך אפשר לומר דודאי ישלם חצי נזק מן הפרה ומשמע דאפי' ליתא לולד, אכן לדעת הרמב"ם הוא פשוט דכבר כתבנו למעלה בפ"ז דסובר דגם לר"ע כיחש המזיק גובה הניזק כל ההיזק, משום דסובר דגם לר"ע לא אמרינן יוחלט השור אלא לאחר העמב"ד, רק מה שקשה בזה הוא דעת הטור דגבי כיחש ושיבח פסק דהניזק נפסד בכחש ונוטל בשבח, ומ"מ פסק בסי' שצ"ט דליתא לפרה משתלם כל חצי הנזק מולד אי ידעינן שהיה הולד בשעת נגיחה, וטעמו של הטור הוא דהרי"ף והרא"ש הביאו דברי רבא להלכה עכ"פ הדבר צריך ביאור.
וראיתי להב"ח שם שכתב על דברי הטור וז"ל מימרא דרבא פ' הפרה, פרה שהזיקה גובה מולדה וכו', ופירש"י משתלם כולי חצי נזקא מולד כי ליתא לפרה וכו', ונראה דכל דאי איתא לפרה והפרה לאחד והולד לאחד כל אחד משלם רביע, אלא דכי ליתא לפרה משתלם כולי חצי נזקא מולד מדר' נתן דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי עכ"ל, משמע שהב"ח בא כאן לבאר קושייתנו זאת, וביאר דהטעם משום דאמרינן כי ליכא לאשתלומי מבעל הפרה משתלם מבעל הולד, ומה דלא אמרינן גבי כיחש מזיק כי ליכא לאשתלומי ממה שהוכחש משתלם משור הנשאר, משמע דסובר הב"ח לחלק בין בעלים אחד לשני בעלים דלא אמרינן כי ליכא לאשתלומי אלא בשני בעלים, דהא משום זה ע"כ פירש דברי רבא דהיינו בפרה דחד וולד דחד, אך בטעמו של דבר לא כתב כלל, ועוד דעל הטור א"א ליישב משום ליכא לאתשלומי מבעל הפרה משתלם מבעל הולד דהא בסי' ת"י הביא הטור דעת הרמ"ה דשייך כי ליכא לאשתלומי אפי' שניהם בני חיובא רק שהאחד אין לו מה לשלם, וכתב ע"ז הטור ואינו נראה דלא מחייב ר' נתן היכי דליכא לאשתלומי אלא היכי שפטור מדינא, וכן כתב הר"ר חזקיה דשור שדחף לבור האידנא אף דהשור אינו משלם כלל מ"מ בעל הבור אינו משלם אלא ג' רבעים, וא"כ גם כאן לא שייך כי ליכא כיון דמעיקר דינא אי הוי ידעינן דהוי ולד בהדה הי' חייב.
ואין לומר דהיכי דהוי ספק בחיוב לא דמי לאין לו לשלם וגם הטור מודה דשייך כי ליכא, דבמה דמשני אביי מתני' בפרה דחד וולד דחד, כתבו בתוס' דאפי' לר"נ דאמר כי ליכא לאשתלומי וכו', מודה הכא דעד כאן לא אמר ר"נ אלא בשור תם שדחף את חבירו לבור שבעל השור אין לחייבו אלא רביע אע"פ שודאי הזיק לפיכך משתלם כל השאר מבעל הבור, אבל כאן שאם הולד במעי אמו בשעת נגיחה יש לו להתחייב בתשלומין אין לחייב הפרה תשלומים שהם על הולד לשלם אם נגח, וכתב הגר"א ז"ל בביאורו לחו"מ דמכאן הוא מקור דברי הפוסקים החולקים על הרמ"ה דלא אמרינן כי ליכא לאשתלומי אלא היכי שפטור מדינא, ובעיקר חילוקו של הב"ח שמחלק בזה בין בעלים אחד לב' בעלים בדברי הנמוק"י בסוף פ' המניח מוכח דאין חילוק בזה, שכתב דשני שוורים של אחד שהזיקו ונאבד האחד משתלם כל החצי נזק מן השני משום כי ליכא לאשתלומי.
והנה הקצוה"ח בסי' ת"י סק"ד כתב דע"כ עלינו ליישב דברי אביי לפי דעת הרמ"ה, ולכן כתב דגבי קרן תמה כיון דקיי"ל יוחלט השור לא שייך לומר כי ליכא לאשתלומי, והוכיח זה ממה דלא אמרינן כי ליכא בכיחש מזיק, וה"ה נאבד משום דכיון דחייב מדינא והוחלט השור לניזק ונאבד או כיחש ברשות הניזק נאבד וכיחש דהוי כאלו כבר גבה, ומטעם זה כתב דמה שכתב הטור דהר"ר חזקיה דסובר בשור שדחף חבירו לבור, דאינו משלם בעל הבור אלא ג' רבעים חולק על הרמ"ה, דלפי"ז אינו חולק כלל, דהרמ"ה הא מיירי בנזקין שמשלם מן העליה, אבל בשור שדחף כיון דמשלם מגופו ודאי לא אמרינן בזה כי ליכא, וסברת הקצוה"ח נכונה בעיקרה. -
איברא דמה שהוכיח מכיחש מזיק לא ידעתי הוכחתו דהא בדף י"ג אמרינן דגבי שלמים שהזיקו אינו גובה מבשר כנגד אימורין דבמזיק אחד לא שייך דין כי ליכא, ואף דיש לומר דזהו היכי דלגבי האימורין ליכא חיוב, ועמש"כ למעלה בפ"ח הלכה ב' בבאור דברי הרמב"ם, אבל זה אינו דבודאי לשיטת הרמב"ם דכיחש מזיק אין הניזק נפסד משום דלא אמרינן יוחלט למפרע בזה שפירש אם הי' דין גביה מאימורין רק דא"א לגבות מהן לא הי' נפסד הניזק. אבל אי ס"ל דכיחש מפסיד הניזק, רק שאנו באין לדון מדין כי ליכא, בזה הא אמרינן דבחד גופא לא אמרינן כי ליכא, והיכי דאין ממה לגבות בודאי לא עדיף לומר כי ליכא מהיכי דליכא חיוב כלל.
ונראה דאפשר לומר בדרך הקצוה"ח לחלק בדרך הב"ח בין בעלים אחד לשני בעלים, דאיברא דסברת הקצוה"ח נכונה דלהשיטות דכיחש מזיק נפסד הניזק דאמרינן יוחלט משעת נגיחה, לא שייך לומר כי ליכא לאשתלומי, מ"מ כל זה בבעלים אחד דכיון דעכ"פ עתה בשעת העמב"ד איתנהו בשעת הדין וב"ד גומרים עליו שיוחלט המזיק להניזק, אבל בשני בעלים כגון בפרה דחד וולד דחד ובשעת העמב"ד ליתא לפרה א"כ לא שייך בעל הפרה עכשיו בדין כלל כיון שתם אינו משתלם אלא מגופו ומזיק שלו ליתא בעולם, וא"כ בלא גמר דין לא שייך שנאמר יוחלט למפרע וגמ"ד שנגמר על הולד אינו שייך לבעל הפרה, ואפי' אם ירצה בעל הפרה לבוא לדין להתחייב כדי לפטור לבעל הולד לא שייך כלל ביאתו לדין שאינו עכשיו בעל דין כלל, וכיון שאי אפשר לעשות עכשיו גמ"ד על הפרה א"א לומר יוחלט למפרע, אבל בפרה וולד דחד או בכיחש מזיק כיון דהוא חד בעלים שפיר שייך לומר כיון שנגמר הדין על הבעלים ועל המזיק נעשה יוחלט למפרע, וכי הוכחש או נאבד ברשות הניזק נאבד, ובזה אין סתירה מהנמוק"י דהוא לא מיירי היכי דמעיקרא הי' ממה לגבות.
ובזה יתיישב דברי הטור מה שכתב דהר"ר חזקיה אינו סובר כהרמ"ה דכתב הקצוה"ח דכיון דהרר"ח מיירי בשור שדחף חבירו לבור דהוי דין יוחלט גם הרמ"ה מודה, אבל לפי מש"כ נכונים דברי הטור דבהך דינא דהרר"ח דשור שדחף חבירו לבור בזמן הזה כיון דאין דנין דיני שור ודאי לא שייך לומר דנעשה מוחלט למפרע כיון דאין דנין כלל וליכא גמ"ד, ואף דאפשר דיבוא אליהו שיהי' ב"ד סמוכין ויעשו גמ"ד, ה"נ כשאין לו לשלם אפשר שיתעשר ויהי' לו לשלם, וע"כ דהרר"ח סובר דלא אמרינן כי ליכא אלא היכי שפטור לגמרי מדינא וע"כ דחולק על הרמ"ה.
ובמה שכתבתי דדברי הטור א"א לפרש משום כי ליכא, דהא הטור חולק על הרמ"ה וסובר דלא אמרינן כי ליכא אלא היכי דפטור מדינא, אפשר לומר דעד כאן לא פליג הטור על הרמ"ה אלא בחיובי הבעלים שחייב לשלם מביתו ורק שאין לו מה לשלם, א"כ עיקר החיוב לא נתבטל אלא דעכשיו אין לו מה לשלם, או בדין שכתב הרר"ח בשור שדחף חבירו לבור דאף דאינו בחיובי בעלים אלא בחיובי השור שמשלם מגופו, מ"מ כיון דאם יהיו ב"ד סמוכין יהי' אפשר לגבות מן השור א"כ עיקר החיוב לא נתבטל, אבל בשור תם שנגח וליתיה בעולם כיון דכל חיוב תם הוה מגופו וליתיה בעולם הוי כמו שפטור מדינא דהא נתבטל כל עיקר חיובו, רק שבשעת הנגיחה הי' דין חיוב, א"כ אפשר דבזה מודה הטור דשייך כי ליכא ולא בעינן דוקא שיהי' פטור מדינא בזמן הנגיחה.
והנה אם נימא כמש"כ, יש לדון לענין תירוצו של הקצוה"ח ליישב דברי הרמ"ה מהא דאביי בפרה דחד וולד דחד דמוכח דלא אמרינן בכה"ג כי ליכא לאשתלומי, דהתם מיירי באיתא לפרה ולולד, ומ"מ יש לעיין היכי דיש ספק לב"ד ואין מחייבין אלא חצי, א"כ כבר א"א לדון יוחלט על יתר מחצי, וא"כ אפשר דהוי כמו ליתא לפרה, אך לבד זה קשה דמדאמר רבא אח"כ לעולם בפרה וולד דחד משמע דבפרה דחד וולד דחד לא מיתוקמא וזה הא מיירי בליתא לפרה וא"כ אי אמרינן כי ליכא אפשר לשנויי נמי בפרה דחד וולד דחד.
ונראה דאפשר לומר סברת הקצוה"ח באופן אחר והיינו שנאמר כדבריו דהיכי דאמרינן יוחלט לא אמרינן כי ליכא, אבל לא משום דאמרינן יוחלט על מי דליכא לאשתלומי מיניה, אלא משום דאמרינן יוחלט על מי דאיכא לאשתלומי מיניה, וכמו בפרה דחד וולד דחד דזה ודאי סברתי נכונה דעל הפרה אי אפשר לומר יוחלט, כיון דעכשיו ליתא בעולם ואין גמ"ד על בעל הפרה, רק הטעם דלא אמרינן כי ליכא הוא משום הולד, דבשלמא אם אחד פטור מדינא שפיר אמרינן על השני כי ליכא, אבל היכי דמעיקר דין שניהם חייבין איך נימא על הולד יוחלט כל חצי הנזק להניזק, ודין יוחלט הוא למפרע דבשעת נגיחה הוחלט הולד בעד כל חצי הנזק דהא בשעת נגיחה לא הי' עומד ברור שלא יהי' ממה לגבות מהפרה, ולכן בשאר נזקין דמשתלם מן העליה שפיר נוכל לומר כסברת הרמ"ה דאפי' באין לו מה לשלם אמרינן כי ליכא, דכיון דכל אחד כולי היזקא עביד נתחייב כל אחד לשלם בעד הנזק באיזה אופן שהוא ואם יהי' ממה לגבות משניהם ישלמו בשותפות, וכיון דבשעת העמב"ד אין לא' לשלם משלם השני, אבל דין יוחלט שאמרה תורה שבפועל נעשה השור של הניזק למפרע א"א שיהי' הולד למפרע של הניזק כיון דבשעת נגיחה היו הפרה והולד בעולם.
ועכשיו מיושב שפיר דעת הרמ"ה וגם דברי הטור במה שהביא דברי הרר"ח יהיו מיושבים, דגבי פרה דחד וולד דחד לא אמרינן כי ליכא משום דלא נוכל לומר יוחלט על הולד למפרע אבל בדברי הר"ר חזקי' לענין שור שדחף לבור דאנו דנין על בעל הבור אם נימא כי ליכא לאשתלומי מבעל השור כיון דעכשיו אי גובין ממנו ישלם בעל הבור כולו, שפיר הוכיח הטור דהרר"ח סובר דבאין לו לשלם לא אמרינן כי ליכא דבעל הבור הרי משלם מן העליה וע"כ דחולק על הרמ"ה.
הארכתי בזה לבאר ולברר שיטות הראשונים בדין כי ליכא היכי דאין לו לשלם, בשביל דעיקר דין זה תלוי בסוגיא זו כמש"כ הגר"א ז"ל, אבל מ"מ לקבוע תירוצו של הב"ח ולפרש דברי הטור דקאי דוקא על פרה דחד וולד דחד לא נראה לי, דלא הי' לו להטור לסתום בזה, וגם מה שקבע הב"ח דבריו על דברי רש"י דבריו תמוהים דמה שהביא דברי רש"י על מימרא דרבא דפרה שהזיקה לא משמע כן, דדבור המתחיל ברש"י הוא "משתלם" ומוכח דהוא על סוגיית הגמ' מקודם במה דאוקים רבא למתני' בפרה וולד דחד, דאח"כ במימרא דרבא ליכא תיבת משתלם.
ונראה לבאר דברי הטור באופן אחר דסובר דלא אמרינן יוחלט אלא היכי שמחליטין ב"ד עכשיו בפועל שור המזיק לניזק אז אמרינן יוחלט למפרע וכיחש או שיבח ברשותא דתרווייהו, אבל בפרה וולד היכי דליתא לפרה כיון דבשעת גמ"ד אין מחליטין ב"ד עכשיו בפועל הפרה להניזק כיון דליתא בעולם, ולכן שפיר דגובה הניזק כל חצי הנזק מן הולד אפי' לר"ע ולא כדעת התוס', והוכרח הטור לחלוק על דברי התוס' מזה שקבעו הרי"ף והרא"ש דברי רבא להלכה, ולכן ע"כ נחלק כנ"ל דגבי כיחש עכ"פ על שור זה עושין ב"ד יוחלט ונעשה מוחלט למפרע אבל על הפרה כי ליתא לפרה לא אמרינן עכשיו יוחלט כלל:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה