אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ז · הלכה יא
שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והפחיתו חמשים ובשעת העמב"ד השביח הניזק והרי הוא שוה ארבע מאות זוז, ואלולא הנגיחה שהפחיתו היה שוה שמונה מאות בין שפטמו בין ששבח מאליו אינו נותן אלא כשעת הנזק, כחש מחמת המכה בשעת העמב"ד והרי הפחת שוה מאה נותן לו כשעת העמדה בדין.
עיין לח"מ שכתב דהרמב"ם מפרש כפי' ב' שברש"י דקיי"ל דאינו יכול לתבעו מה שאלמלא הזיקו היה משביח יותר, והנה רש"י הקשה על פי' ב' דא"כ מאי פריך אח"כ אי כשפטמו צריכא למימר דהא ודאי איצטריך לאשמעינן דלא נימא דאי לא אזיק הוי קאי בהאי פיטום על ח' מאות זוז והתוס' הקשו עוד דמאי רבותא ופשיטא דאם נגח שור קטן לא ישלם דמי שור גדול, והנה על קושיית התוס' נראה דלא קשה כלל דהא לקמן דף נ"ח ע"ב גבי אכלה חזיז סבר ר' יוסי הגלילי דנדון במשוייר שבו והיינו דרואין בכמה נתגדלו הערוגות שלא נאכלו וכן ישלם בעל הבהמה בעד הערוגה הנאכלת, וכן באכלה סמדר סבר ר' יהושע דרואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר, אלא דאנן קיי"ל כחכמים דרואין אותה כמה היתה יפה וכמה היא יפה, אלא דיש לעיין לר' יוסי הגלילי ור"י אי יפלגו בהא ואולי דיש לחלק דהתם ודאי היה עומד ליגדל ואינו עומד כלל לקוצרה שחת או לאכול סמדר, אבל הכא מצוי דשוחטין גם עגלים קטנים ובינונים, וא"כ אפילו עומד להתגדל לרדיא מ"מ אינו מוכרח ואין הולכין בממון אחר הרוב, ויש לומר דלא שייך להא דמוכר שור לחבירו ואפי' רב מודה הכא דהתם הוי ספק על מה מכר לו, אבל הכא אפי' ידעינן השתא דעומד להתגדל לרדיא נמי פטור משום דעכ"פ אינו מוכרח ואינו ודאי גמור ואין לחייב המזיק בשביל זה, עכ"פ כיון דאיכא מ"ד דנידון במשוייר שבו אין כאן קושיא פשיטא ומה דפריך הגמ' אי כשפטמו פשיטא דהקשו רש"י ותוס' לפי' ב' ג"כ יש ליישב דכיון שכתבנו דכל ההו"א הוי משום דינא דנדון במשוייר שלו למאן דאית ליה הכי א"כ אפשר לומר פשוט דעכ"פ לא הוי כן אלא דומיא דאכלה חזיז או סמדר דממילא יגדלו והוא דבר ודאי בעיקר דבר הניזק, אבל היכי דממילא לא יגדל אלא כשיפטם אותו יותר מכפי דרך מזונותיו זהו בודאי דבר שהוא בא אח"כ, ומה שמנעהו מלהרויח בזה הוא כמו נועל חנותו של חבירו, ודוקא דבר שהוא בעצם כן שודאי יגדל יש הו"א דיש עכשיו לחשוב כמו שיהיה הנזק אח"כ בשביל שהוא עומד לזה, אבל מה דפטמו ודאי הוי מניעת הריוח ופטור מלשלם.
והנה בהך דינא דנדון במשוייר שבו יש לחקור הא דחולקין חכמים על ריה"ג ולא סברי נידון במשוייר שבו אם הוא מטעם דלא סברי הך דינא שצריך המזיק לשלם מה שהזיקו במה שהיה ראוי להיות ואינו צריך לשלם אלא עבור מה שהזיקו בפועל מה שהיה שוה עכשיו, ומה דשמין ע"ג שדה אחר אף דהחזיז לא היה שוה עכשיו אלא מעט והלוקח בודאי יחשוב מה שהיתה ראויה לעשות, היינו משום דאנו רואין כאילו הזיק את עצם הקרקע, וכיון דהקרקע לפני ההיזק היתה שוה יותר ועכשיו שוה פחות כך הוא משלם, או דנימא דבאמת יש דין לשלם לו במה שהזיקו במה שהיה ראוי לעשות דכיון שהיה עומד לכך זה בעצמו היזק שבשביל ההיזק לא השביח, ומה דפליגי חכמים היינו משום דכיון ששמין כמה היתה יפה הכל בכלל דכיון דמשלם לו החילוק בין מה שהיתה שוה ובין מה שהיא שוה הרי יכול לקנות שדה עם חזיז ואין לו היזק.
והנה למעלה בהלכה ח' כתבנו דמה דמשלם מה שהכחיש הניזק עד שעת העמב"ד משום דעד העמב"ד יש לו רשות להשהותו ואחר העמב"ד מכיון שמשלם לו יכול למכרו וליקח אחר, וא"כ כאן בהלכה שלפנינו לענין שור שניזק מכיון שהושבח עד העמב"ד אמאי לא נימא שישלם לו מה שהיה ראוי לישבח אלמלא הזיקו, ולכאורה מוכח מכאן כאופן הראשון דאין דין כלל לשלם מה שהזיקו שלא הושבח משום דשבח זה לא היה בעולם, ולכן לא דמי למה שמשלם מה שהוכחש אח"כ דהתם הלא הוזק מה שהיה לו אבל עבור מה שהיה ראוי לישבח אין דין היזק כלל.
ונראה עפ"י מה דפסק הרמב"ם בפ"ח מה' מלוה הלכה ה' אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמר ויתבשל מפני שזה שמכר בזול עתה בעשר הוא פרי ששוה כ' כשיגמר נמצאת התוס' בשביל ההקפה, אבל אם קנה עגל בזול והיה אצל הבעלים עד שיגדל, ה"ז מותר שהרי אם מת או כחש ברשות הלוקח הוא והכחש והמיתה מצויין תמיד ע"כ הרי מצינו דיש חילוק בין גדולי קרקע ובע"ח דגבי גדולי קרקע הוי דין רבית אם משלם כפי שויין של עכשיו, ולענין בע"ח ליכא דין רבית דכיון דאפשר דימותו או יכחשו א"כ אין בהם עכשיו שיווי של אח"כ, וא"כ שפיר נוכל לומר דגבי בע"ח ודאי לא שייך לומר דהזיקו מה שהיה ראוי ליגדל דכיון שהיה אפשר שימות או יכחש אין בו כלל דין שיווי מה שהיה עומד ליגדל, ולכן אף דנימא לשיטת רש"י דכל דין דשמין כמה היתה יפה וכמה היא יפה הוא בצירוף עם דינא דנדון במשוייר שבו משום דהזיקו דבר דעומד ליגדל אין זה אלא בגדולי קרקע דהא חזינן דיש בה עכשיו שיווי של אח"כ, אבל בע"ח דמצוי בהם כחש או מיתה אין בהם כלל דין לשום מה שיהי' אח"כ, ולכן שפיר דאינו צריך לשלם אפי' עבור מה שיגדל קודם העמדה בדין.
והנה הקשה הסמ"ע אמאי משלם כשעת הנזק אמאי לא יטול המזיק חצי השבח להשלים עד שיעור הנזק ולא ישלם כלום, ותי' הסמ"ע דיוקר אינו מצוי ויכול המזיק לומר גם מזלי גרם, אבל הכא מה שנתגדל הוא בטבע ודרך שיתגדל ולפי דבריו הכא גבי שור אם הוקר נוטל המזיק חצי שבח, אבל באמת סברתו דמזלי גרם לא מסתבר דהא אי לאו גזה"כ בודאי לא היה נוטל בשבח הנבלה, וכיון דהוא גזה"כ מה שייך לצרף הא דמזלו גרם, ונראה דהנה עיקר סברת הגזה"כ הוא דשיימינן ההיזק מחצה כפי הנזק ומחצה כפי העמדה בדין דהא אין לו בשבח היותר מהנזק כלום, וכמש"כ למעלה דכל דין שבח נבלה הוא לגרע סכום הנזק, רק דלפי"ז יקשה הא תינח אם הוקרה הנבלה והשור אם היה חי לא היה מתייקר, אבל היכי דהשור אם היה חי היה ג"כ מתייקר אמאי יטול חצי שבח דהא לא שייך לומר דשיימינן כשעת העמב"ד, ובפשוטו משמע דאין חילוק, ואפי' אם התייקרו גם שוורים חיים מ"מ נוטל חצי שבח וההיזק אין שמין אלא כפי הנזק, ונראה דהטעם הוא משום דשור חי ונבלה הם שני מינים ואינו שייך יוקר זה המין, ליוקר זה המין וכיון שיתכן שתתייקר הנבלה ושור חי לא יתייקר, לכן כיון דזה פשוט דשומת ההיזק א"צ לחשוב אלא בשעת הנזק דהא אינו חייב אלא על שעת ההיזק, לכן שפיר הקילה התורה לחשוב לו חצי יוקר הנבלה כיון דעכ"פ בשעת התביעה אין לו כ"כ היזק כיון שנתייקרה הנבלה. ואף שגם השור אם היה חי היה מתייקר זהו מילתא אחריתא דאינו שייך ליוקר הנבלה ואנו חושבין יוקר הנבלה מה שנתייקרה בפועל, אבל מה שהיה מתייקר השור החי זה אין אנו חושבין להיזק דעכ"פ יוקר הנבלה נגרם ע"י המיתה ואלמלא המיתה לא היה הנבלה ושייך המזיק בגרם השבח.
אבל כ"ז הוא בנבלה משום דיוקר הנבלה ויוקר החי הוא שני מינים ואינם שייכים זה לזה, ולכן נוכל לחשוב עבור המזיק שנתייקרה הנבלה משום שהנבלה נעשה ע"י מיתת השור, אבל אם הזיק את השור ולא הרגו ורק פחת מדמיו שהיה שוה שני מאות ועכשיו שוה מאה וחמשים ועד העמב"ד הוקר ועמד על שלשה מאות, הא זהו ממש אותו היוקר שהיה מתייקר השור קודם שניזק, ואינו יכול המזיק לומר שבשביל שנעשה בעל מום הוקר הא למה זה דומה לשק מלא תבואה שבאה הבהמה ואכלה חצי השק ועד העמב"ד הוקר מה שנשאר הא ודאי לא שייך שיתבע המזיק חצי השבח משום דזה אינו מן ההיזק, וה"נ כשנשאר חצי השור והוקר הוי כמו חצי השק, כיון דהיוקר הוא אותו המין שהיה על כל השור, ואה"נ דיתכן דגם בחצי השור יהיה שייך שבח נבלה, כגון שמקודם היה השור לרדיא ועכשיו השור לשחיטה והוקר לשחיטה דאז יוכל המזיק לטעון דהופחת ההיזק, אבל זה דוקא אם לרדיא לא נתייקר, אבל אם נתייקר גם לרדיא א"כ זהו בכלל יוקר על שוורים ולא שייך להמזיק חצי השבח כיון דהיוקר אינו בשביל ההיזק ועכ"פ היכי דהושבח השור בגדלותו דזה ודאי אינו בשביל הנגיחה לא שייך שיהיה זכות להמזיק בחצי השבח: