אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה יד
אכלה פירות גמורים שאין צריכין לקרקע משלם דמי פירות גמורים בשויהן אם סאה דמי סאה ואם סאתים דמי סאתים. הרי שאכלה פירות דקל אחד וכן הלוקט דקל חבירו ואכל אם הי' דקל רומי וכיוצא בו שאין התמרים שלו יפות. משערים אותו בששים על גב הקרקע, ואם דקל פרסי וכיוצא בו [הוא] שהתמרים (שבו) [שלו] יפות ביותר משערים הדקל בפני עצמו כמה הי' שוה וכמה הוא שוה עתה.
אם הי' דקל פרסי, בפרק הכונס ההוא גברא דקץ קשבא מחברי' אתא לקמי' דריש גלותא א"ל לדידי חזי לי ותלתא תאלתא בקינא הוי קיימי והוי שוי מאה זוזי זיל הב לי' תלתין ותלתא ותלתא, וכו' אתא לקמי' דר"נ א"ל בששים א"ל רבא אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו, וכו' ובסוף הסוגיא ר"פ ורב הונא בדר"י עבדו עובדא כוותי' דר"נ והלכתא כותי' דר"פ ורהבדר"י בדיקלא ארמאה והלכתא כוותי' דריש גלותא בדיקלא פרסאה, והקשה הלח"מ על הרמב"ם דהא כל השקו"ט היא רק על נזקי גופו, ואם בזה הוא שנחלקו ר"ג ור"נ ולמה פסק הרמב"ם כן גם בנזקי בהמתו אכן זה אפשר לומר דהרמב"ם סובר דר"ג לא פליג מטעמא דרבא, דאי טעמא דר"ג הוא כרבא משום דבנזקי גופו לא הוי בששים, א"כ למה פסקו בגמ' כותי' דוקא בדיקלא פרסאה, דאי בנזקי גופו ג"כ הדין בששים א"כ הוי ג"כ בדיקלא פרסאה וע"כ דבדיקלא פרסאה יש טעם מיוחד שאין שמין בששים בשביל חשיבותו אבל בכל הדקלים שוה נזקי גופו לנזקי בהמתו א"כ בדקלא פרסאה גם בנזקי בהמתו אינו צ"ל בששים, ולכן סובר כן הרמב"ם דטעמא דר"ג הוא משום דעובדא הוי בדיקלא פרסאה, ואין נ"מ בין נזקי גופו לנזקי בהמתו.
אך דברי הרמב"ם קשים מצד אחר שלא העיר בזה הלח"מ דבגמ' אמרינן דבדיקלא פרסאה הלכתא כותי' דר"ג ור"ג הא אמר זיל הב לי' תלתין ותלתא ותילתא והיינו כל שויו של הדקל, ולדברי הרמב"ם דמפרש זה על לקיטת הפירות א"כ ע"כ זהו שוים של הפירות, ואף דהפירות אינם גמורים צ"ל דהיינו עם הזכות לעמוד באילן כ"ז שצריכים, אבל עכ"פ לא נזכר דשמין כמה הי' שוה וכמה הוא שוה, והנה אם הי' מפרש הרמב"ם עובדא דר"ג על קציצת הדקל הי' ניחא דהיכי דקצץ הדקל שפיר לא שייך לשום כמה הוא שוה כיון דאין שמין השדה בששים אבל כשלקט הפירות כמו בהא דפסק הרמב"ם שייך לשום על הדקל כמה הוא שוה, אלא דקשה למה לא הזכיר זה הרמב"ם והזכיר לקיטת הפירות שלא הזכיר בגמ', ודחוק לומר דהרמב"ם מפרש דהא דקאמר מאה זוזי הוי שוי היינו דשוה הנ"מ כמה הי' שוה וכמה הוא שוה דלא משמע כן.
ובעיקר הדין בודאי פשוט כדעת הרמב"ם דאף דבדיקלא פרסאה הדין דאין שמין בששים משום דהוא חשיב בפ"ע וכמו שכתבו הראשונים דהוי כמו חרוב המורכב דאינו נמכר עם הקרקע אבל מ"מ ודאי דצריך עכ"פ לשום הפירות על ידי הדקל דהא הפירות אינם גמורים, וקיי"ל כחכמים דפליגי על ר' יהושע ורשב"י דסברי כאלו ענבים עומדות ליבצר אלא שמין כמה היתה יפה, וכ"ש למה שכתבו התוס' והראשונים דגם לר"י ורשב"י שמין עם הקרקע.
ונראה דבאמת מפרש הרמב"ם הגמ' כפשוטו שקצץ הדקל ומ"מ כתב דינא דדקל פרסי לענין אכילת פירות משום דהוא חדא דעיקר אשמעינן דאין שמין בששים, וממילא אם קצץ כל הדקל משלם בעד כל הדקל. והשמיענו בזה דחשיבות דדקל פרסי דמהני דאין שמין בששים. אינו דוקא אם קצץ הדקל אלא דגם אם ליקט פירותיו אין שמין בששים, וטעמו נכון בסברא, דכיון דשמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה, והוא במכירת הדקל, כמש"כ בהלכה הקודמת, וכיון דדקל פרסי הוא חשיב אין שמין מכירתו בששים -