אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה יד

הלכה יג

היו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם, והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, ואם הי' על החבל אוכל ובעת אכילתו פסקוהו משלם גם על החבל נזק שלם.
השגת הראב"ד: לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר דהא דמקשינן בגמרא והא חבל משונה הוא אגופה דברייתא קא מקשי עכ"ל.
קודם שניישב השגת הראב"ד עלינו לבאר דברי הרמב"ם במה שהם תמוהים במה שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן כמו שתמה הבעל המאור על הרי"ף שהביא שינוייא דרב ביבי דקא אזיל מיניה מיניה דהא זה צריך אי בתר תבר מנא אזלינן אבל לפי מה דקיי"ל כרבה דמנא תבירא תבר א"כ נפשט בעיא דרבא דבתר מעיקרא אזלינן ולא צריך לאוקמי דקא אזיל מיניה מיניה, והמ"מ נשמר מזה וכתב מה שאמר והוא שנתגלגל הדלי לכונה שנגעו בגוף הדלי וכן דעת הרשב"א ז"ל וכונתו לתי' הרשב"א להקושיא על הרי"ף שכ' דהרי"ף לא כתב מיניה מיניה אלא מיניה, והיינו שנגעו בגוף הדלי ובלא זה גם אי בתר מעיקרא אזלינן הוי צרורות.
והרמב"ן במלחמות יישב דברי הרי"ף בדרך אחר דבאמת לא ס"ל כלל דבתר מעיקרא אזלינן, ובשביל שאנו רוצים לבאר הענין נביא כל דבריו בשלימות וז"ל, ויש דרך אחרת בפי' זו השמועה בעצמה והוא שנפרש ונאמר דרבה בתר בסוף אזיל והא דקאמר בגמ' ותיפשוט לי' מדרבה הכי פירושא תפשוט דבתר בסוף אזלינן מדאמר רבה ובא אחר ושברו במקל פטור ולא אמר הראשון חייב דאי ס"ד בתר מעיקרא אזיל הול"ל הראשון חייב ואשמעינן רבותא ולא לימא דשני פטור דשני אפי' אזלת בתר בסוף פטור כיון שסופו להשבר ואין לו דמים עכשיו אלא ודאי מדאיצטריכא לי' פטורא דשני ש"מ דראשון נמי פטור דבתר בסוף אזלינן, וזו קשה לדברי רבינו שלמה ומקצת המפרשים ז"ל שאמרו שמדרבה שמעינן דבתר מעיקרא אזלינן דהא אפי' אזלת בתר בסוף פטור שאין לו דמים לזה ומה ישלם וה"נ משמע סוגיא דרבה בזורק תינוק דהא תלמוד הזורק פטור לדברי הכל והשני בין בשור בין באדם חייב מפני שקירב את מיתתו ואי בתר מעיקרא ראשון ליחייב לדברי כולם והשני פטור, ועוד אמר רבה לענין כופר פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב ורבנן ואי אמרת דבתר מעיקרא אזלינן האי נמי כמת דמי והאיך משלם אפי' לר' ישמעאל דאמר דמי מזיק הרי גברא קטילא לגמרי קטל ולא השור בסקילה ולא בעלים משלמים כופר ואעפ"י שקירב מיתתו דכתיב והמית פרט לזה שכבר מת דהא לענין צרורות בתר מעיקרא אזלת לגמרי וכשבור חשיב לי', והלכך הזורק הרגו לזה והשני בין שור בין אדם יפטר לדברי הכל וא"ת אפי' אזלינן בתר מעיקרא לאו כמת חשבינן לי' א"כ בכלי השני למה פטור ע"כ מפני שאין לו דמים הואיל וסופו להשבר אעפ"י שלא נשבר ומפני טעם זה אפי' תיזל בתר בסוף נמי שני פטור שהרי אין לו דמים וכדאמרינן דרלבנן דאמרי דמי ניזק פטור שאין לזה דמים אעפ"י שהוא כחו דהא תלמוד לר' ישמעאל חייב וכיון שכן היכי שמעינן מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן דילמא לעולם לאו כשבור חשבינן לי' דבתר בסוף אזלינן ואעפ"י כן השני פטור שאין לכלי זה דמים אעפ"י שעדיין לא נשבר כמו שכתבתי, ואע"ג דאיכא למימר שלא פטרוהו לדברי האומר דמי ניזק אלא משום דבתר מעיקרא אזלינן לענין ממונא מיהו קטלא שאני אין הדעת נוטה בזה אלא כמו שכתבנו, ואם דעת רבינו ז"ל, יפה פסק דבתר בסוף אזלינן ומש"ה פטור הזורק דאפי' גרמא ליכא שהרי לא שברו ולפיכך כתב דקא אזיל מיניה מיניה עכ"ל.
והנה יסוד דבריו דפשוט אצלו דאפי' בתר בסוף אזלינן השני פטור מפני שאין לו דמים, וא"א דראית הגמ' הוא מהא דהשני פטור ולכן ע"כ להיפוך דהראי' מדלא קאמר הראשון חייב מוכח דבתר בסוף אזלינן, והוכיח עוד מהא דזרק תינוק דודאי פטור הראשון, ועוד אמאי אמרינן דאי כופר דמי מזיק חייב דכיון דבתר מעיקרא א"כ כמת הוא חשוב, כמו דאמרינן דהכלי הוא שבור, ועוד מוכיח יותר דהא חזינן דלמ"ד דמי ניזק פטור מפני שאין לו דמים א"כ אי בתר בסוף אזלינן נמי אין לו דמים, ובזה כתב דאולי נאמר דבאמת מה דאמרינן דאי דמי ניזק פטור אין זה בשביל שאינו שוה דמים אלא מפני שאין לו דמים משום דבתר מעיקרא אזלינן ומ"מ זהו דוקא לענין ממונא ולא לענין קטלא אין הדעת נוטה בזה והיינו דלא ניחא להרמב"ן לחלק בדין מענין ממון לענין קטלא ואם אמרינן בתר מעיקרא אזלינן וע"כ כמת חשבינן לי' א"כ ג"כ לענין מיתה אין חייבין עליו ול"ש כופר אפי' אי כופר דמי מזיק:
ב) ונראה לבאר דעת רש"י ושאר הראשונים שמפרשים דהפשיטות מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן, ומקודם נבאר בעיקר חידושו של הרמב"ן דאפי' אי בתר בסוף אזלינן מ"מ השני פטור כיון שסופו להשבר ואין לו דמים עכשיו, והנה זה מוכח מכל דברי הרמב"ן כי לא נחת כאן לפטור את השני משום טענת מאי אפסדתיך כיון שסופו להשבר, אלא עיקר דבריו הם דכיון שסופו להשבר אין לו דמים עכשיו אפי' בתר בסוף אזלינן ובזה נוכל לומר דזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש גבי הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנונאה בב"מ דף צ"ט דדעת הרא"ש דאם שברו החבית שלא ביום השוק אפי' לא הי' לו יין למכור ביום השוק מ"מ אין משלמים אלא דמים שהי' שוה בשעת השבירה, אבל מדברי הרמב"ם מוכח דאינו מחלק ואפי' בשברו בשאר הימים אם החזירו ביום השוק משלמים כשער יום השוק ומוכח דסובר דמכיון שהיה עתיד למכור ביום השוק השומא הוא כיום השוק וכן מוכח מדברי רש"י שכ' אהדרו לי' ביומא דשוקא קודם שיגיע יום השוק ומוכח דשברו בשאר הימים, והארכתי בזה במקומו, וא"כ לשיטת הרמב"ם ורש"י אין לפטור את השני ששבר בשביל שלא הי' שוה הכלי דמים בשעה ששבר, דהא אם הי' נופל לארץ ולא נשבר הי' אז שוה דמים, ויום השוק של הכלי, פי' שעת השומא שלו אינו בשעה שהוא נופל אלא אח"כ כשיהי' מונח על הארץ, ורק שנטעון הלא הי' ברור שישבר ולא יהי' שוה אח"כ דמים, ע"ז נוכל לומר דכיון דאין אנו באין גם לשיטת הרמב"ן לפטור המשבר בטענת מאי אפסדתיך שודאי הי' נשבר והטעם נבאר לפנינו, אלא אנו באין בטענה שלא הי' שוה דמים, ע"ז אנו אומרים שפיר שאם יצוייר שישאר כלי שלם אז לא איפכת לן מה שאינו שוה עכשיו דמים כי עכשיו אינו שעת השומא.
אכן לבאר אמאי נחייב אותו באמת הא לא הפסידו כלום שודאי הי' נשבר נוכל לבאר זה עפ"י ד' הגמ' בב"מ דף ק"ו על מתניתין דהמקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה מנכה לו מן חכורו דאמר שמואל לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל לא דא"ל אי הוית זרעית הוי מקיים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו מתיב רב ששת רועה שהי' רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא ארי וטרף זאב ודרס אין אומרין אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ואמאי לימא לו אילו הוית התם הוית מקיים בי גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך, ומשני משום דא"ל אי הוית חזית לאתרחושי לך ניסא הוי איתרחיש לך ניסא כר' חנינא בן דוסא דמתיין עיזי דובי בקרנייהו, ודברי הגמ' נפלאים דהיכי סבר לחייב את השומר משום דילמא הי' מתרחיש לו נס, וע"כ אנו צריכין לומר דכיון דהשומר פשע בשמירת הבהמה שהניח עדרו ובא לעיר ומתחייב בפשיעתו בהיזק הבהמה אפי' באונס חייב דקיי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, ורק דצריך להך חיובא תנאי שיהי' אפשר שמחמת הפשיעה בא האונס, ע"ז אנו אומרין דאדרבה השומר צריך לברר שא"א הדבר שהי' מציל וכיון שיש מציאות שהי' מציל אפי' בדרך נס כבר נתחייב מדין פשיעה.
והנה מה שנחייב בשביל שפשע לא נוכל לומר שכבר נתחייב לשלם בשעת הפשיעה דהא כל זמן שלא נזוקה הבהמה לא שייך שיתחייב לשלם ואף שכתבו התוס' בכתובות דף ל"ד ע"ב שמשעה שפשע נשתעבדו נכסיו על ההיזק שיארע אח"כ אבל זה ודאי דקודם ההיזק לא שייך לחייבו, וכן זה נמי פשוט בסברא דשומת ההיזק שהשומר צריך לשלם לבעלים הוא כשעת ההיזק ואם הוזלה עד שעת ההיזק יתחייב כשעת ההיזק.
ועכשיו מוכח מסוגיא זו שני היסודות שהזכרנו, הא' דאין אנו יכולין לפטור המשבר מטענת מאי אפסדתיך הא הכלי בלא זה הי' נשבר דהא חזינן הכא דאפי' בשביל פשיעה אנו אומרים דילמא הי' מתרחיש נס רק דמשני דאם הי' מתרחיש נס הי' אפשר גם בלא הרועה, ואם כן גם הכא ודאי נוכל לומר כיון דבתר בסוף אזלינן ועכשיו דיינינן הכלי לשלם, ורק שנפטור אותו בשביל שגם בלא שבירתו הי' נשבר ע"ז שפיר נוכל לחייבו דדילמא לא הי' נשבר והוא מציאות יותר מצוי מנס דאת הארי ואת הדוב הכה עבדך, והוא עכשיו שבר בידים ועדיף מפשיעה, וממילא מבואר היסוד השני שהזכרנו דאין לפטור את המשבר משום שהכלי לא הי' שוה בשעת השבירה דכיון שבארנו דגם גבי שומר אם הוזל הפקדון גם אחר הפשיעה עד שעת ההיזק אינו משלם אלא כשעת ההיזק א"כ תיכף שבא הארי הרי הוזלה הבהמה ואינה שוה כלום בשעה זו, ובביאת הארי הא לא פשע השומר דנימא דעבור זה גופא נתחייב, וע"כ כדברינו דכיון דאנו מחייבין את השומר בשביל הפשיעה והוי כאלו גרם ההיזק ורק דהשומר צריך לפטור את עצמו בזה שהפשיעה לא הי' סבה שגם אם לא הלך מהעדר הי' נטרפה הבהמה, ע"ז אנו טוענין שמא לא הי' נטרפה, ואז אם לא היתה נטרפה היתה שוה דמים אח"כ ולא איכפת לן על שומת ההיזק בשעה שהי' הארי בעדר כי אין שעת השומא של הבהמה בעת שהארי בעדר וה"נ אין שעת השומא של הכלי בשעה שנופל אלא בשעה שמגיע לארץ ומה שודאי הי' נשבר ע"ז אנו אומרים אפשר לא הי' נשבר ועכשיו אנו רואין שהמשבר שברו ודיינינן כמו שהי' מגיע לארץ שלם ושפיר מתחייב אי בתר בסוף אזלינן ומדפטור ואמרינן מנא תבירא תבר ע"כ דבתר מעיקרא אזלינן:
ג) עתה נבוא לראיות הרמב"ן והנה מה שהניח הרמב"ן ליסוד דלא ניחא לי' לחלק בין דין מיתה לדין ממון נכונים דבריו אם היינו צריכים לחלק בדיני החיובים והיינו לחלק בין חיוב מיתה לחיוב ממון בזה ודאי דבריו ברורים, אולם נוכל לחלק באופן אחר דמה דאמרינן מנא תבירא תבר ואזלינן בתר מעיקרא היינו דלענין חשיבות אבד הכלי חשיבותו וחשבינן לי' כמו שכבר נשבר כיון שבודאי סופו להשבר, אבל בפועל הא באמת אכתי לא נשבר אלא דחשבינן לו כעומד לישבר בודאי, ולכן לענין ממון דבעי דין חשיבות של ממון אמרינן דאבד חשיבותו, ואף שבארנו דלדין שומא אין חסרון כלל מה שעומד לישבר ולא יתנו עכשיו עבורו ממון משום דאינו צריך לשום כמו שהוא שוה עכשיו, אבל אנן לא מטעם דין שומא אתינן עלה אלא מעיקר חשיבותו של הכלי דכיון שהכלי נחשב כבר לשבור אין לחייב דמים עבורו, וזה דוקא לענין דין ממון אבל לענין דין מיתה כיון שעכ"פ בפועל חי הוא לא נוכל לפטור ההורגו ממיתה בשביל שאין לו חשיבות של חי דדין רוצח לא תלי בדין חשיבות חי אלא בפועל אם הוא חי, רק דמ"מ אפשר דדין סופו למות בעצמו פוטר ולכן תלי רבה דין זרק תינוק ובא אחר וקבלו בסייף בפלוגתא דריב"ב ורבנן גבי הכהו עשרה בנ"א בעשר מלקות משום דבסנהדרין דף ע"ח אמרינן בטעמא דפלוגתא דבגוסס בידי שמים כו"ע ל"פ דההורגו חייב בטרפה כו"ע ל"פ דההורגו פטור כי פליגי בגוסס בידי אדם מר מדמי לה לטרפה ומר מדמי לה לגוסס, ואמר בטעמא דמאן דמדמי לטרפה ולא לגוסס בידי שמים משום דגוסס לא איתעביד בי' מעשה, והא איתעביד בי' מעשה ומאן דמדמי לגוסס ולא לטרפה משום דטרפה מחתכי סימנים והא לא מחתכי סימנים והבאור בזה דמאן דפטור סובר דמה דעומד למות זהו גופו פוטר ולא בעי מת ממש ולכן כיון דסבר רבה בתר מעיקרא אזלינן חשיב לי' כאילו איתעביד בי' מעשה בזה שיהי' סופו למות ולכן דין סופו למות פוטר כמו דפטור הורג את הטרפה שעדיין חי הוא וסופו למות, אבל כל זה אי בתר מעיקרא אזלינן אבל אי בתר בסוף אזלינן לא הוי התינוק שנזרק כמו גוסס בידי אדם ולומר דאיתעביד בי' מעשה כיון דאין בו דין כלל אפי' לענין ממון שלא לחשוב אותו לשלם ואף שנעשה בו מעשה שנזרק אבל כיון דאין אנו דנין עכשיו כלל מה שיהי' אח"כ א"כ לא חשיב איתעביד בי' מעשה, והסברא ברורה לדעתי עד שאני תמה על הרמב"ן מה שלא זכר כלל לבאר לשיטתו מה דפטור בזרק תינוק אליבא דרבנן.
ועכשיו נוכל לבאר דמה דתלי רבה לענין כופר אם כופר דמי ניזק או דמי מזיק דאינו בשביל דלא שוה דמים עכשיו כמו דסובר הרמב"ן דכבר כתבנו דמטעם דין שומא אין חסרון, שאין עכשיו זמן השומא, אלא דהיינו משום דסבר רבה בתר מעיקרא אזלינן ולכן אף דלגבי אדם לא אמרינן דהוי כבר מת וכמו שכתבנו ולכן לריב"ב השור בסקילה מ"מ לענין כופר כיון דעכ"פ לענין דין זרק כלי אמרינן דהמשברו פטור משום דיש להכלי דין שבור, ולכן למ"ד כופר דמי ניזק גם האדם אין לו דמים דאף דבפועל חי הוא אבל לענין חשיבות דמים חשיב כמת ולא מטעם דין שומא אלא דאין לו חשיבות חי כמו שאין לכלי חשיבות שלם ולכן שפיר תולה רבה בפלוגתא אי כופר דמי ניזק או דמי מזיק, אבל כל זה דוקא משום דסבר רבה בתר מעיקרא אזלינן אבל אי הוי סבר בתר תבר מנא אזלינן אז אפי' אי כופר דמי ניזק הי' חייב בכופר דלא אמרינן דאין לו דמים בשביל דאינו שוה עכשיו בשעה שנפל, וכמו שכתבנו.
ד) עתה נבוא לדברי הרשב"א שחידש ליישב דברי הרי"ף דאפילו אי אמרינן בתר מעיקרא אזלינן מ"מ זהו דוקא אם דחפו הדלי אבל אם פסקו החבל כיון שלא עשו מעשה בגוף הדלי לכו"ע הוי צרורות, והנה לכאורה באור דברי הרשב"א עפ"י שיטת התוס' שמחלקים בין זורק כלי לזורק חץ דבזורק חץ לא אמרינן בתר מעיקרא, והרשב"א חידש יותר דפסיקת החבל אף דגרם נפילה על הדלי מ"מ כיון שלא נעשה מעשה בגוף הדלי לא אזלינן בתר מעיקרא, ויש להביא ראיה לסברת הרשב"א לפי דעת התוס' מהא דפריך בגמרא בב"ק דף קט"ו על הא דתניא דאם אמר על כדי יין שהן משתברות שיהיו תרו"מ על מה שיש לו בתוך ביתו לא אמר כלום, מהא דתניא דמי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו ואמר הרי פירות מע"ש שיש לי בתוך ביתי מחוללין על מעות הללו דבריו קיימין, ולשיטת התוס' דזרק כלי אמרינן דהוי מנא תבירא, וזרק חץ על הכלי לא אמרינן דהוי מנא תבירא, א"כ מאי קושיא דכדי יין שהן משתברות הרי הוי כמו זרק כלי שהיין עומד לישפך ואנס כנגדו הוי כמו זרק חץ, אבל לדברי הרשב"א דאם לא נעשה מעשה בגוף הכלי לא אמרינן בתר מעיקרא, לכן כדי יין שהן משתברות נמי לא נעשה אכתי מעשה כלל בגוף היין.
אכן כ"ז לשיטת התוספות אבל הרא"ש חולק על דעת התוספות כמו שהוכיח הקצוה"ח סי' ש"צ מדהקשה על דין התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דחייב מדין דרסה על כלי ונתגלגל למקום אחר דאזלינן בתר מעיקרא והוצרך לתרץ דשאני הכא דגלי קרא ולשיטת התוס' לא קשה כלל דהתיזה ברה"ר הוא זרק חץ ולא אזלינן בתר מעיקרא, ומה דהוכיחו התוס' דאי נימא דבזרק חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא א"כ לא משכחת צרורות בזה שפיר כתב הקצוה"ח דמ"מ לא יתבטל בזה דין צרורות דאפילו נימא דתיכף כשזרק נעשה הכלי שנפל אח"כ עליו החץ כמו שבור מ"מ לא הוי בזה גופו אלא כחו דהא עכ"פ לא נגע בגוף הכלי ולכן גבי בהמה חשיבא צרורות, ולפי"ז נמצא דסברת הרשב"א דבפסיקת החבל אפילו אי אזלינן בתר מעיקרא הוי צרורות אינו מוכח דתליא בשיטת התוספות דאפילו אי נימא דבזורק חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא מ"מ נוכל לומר דהוי צרורות משום דפסיקת החבל לא מיקרי נגע בגוף הדלי, ולכן אף דהוי מנא תבירא מ"מ הוי צרורות, והנה למעלה בהלכה י' אות ד' בארנו דמגמ' דידן מוכח דלא כספיקו של הירושלמי בהיו ב' טבלאות זה על גבי זה ודרסה על העליונה ונשברה התחתונה אי הוי צרורות ולגמ' דידן מוכח דלא הוי צרורות, וא"כ לכאורה ה"נ גבי חבל שפסק החבל והדלי דבוקה להחבל ה"נ לא היה צריך להיות צרורות אכן אפשר לחלק דהתם עכ"פ עשתה הבהמה מעשה בעליונה ובתחתונה, אבל הכא עשה התרנגול המעשה רק בחבל אלא שממילא נפל הדלי.
והנה תירוץ הרשב"א נוכל לומר רק על דברי הרי"ף אבל בדברי הרמב"ם לכאורה לא יתכנו דבריו דלפי דברי הרשב"א דלא צריך אלא שנגעו בגוף הדלי ולמעט פסיקת החבל אינם מכוונים דברי הרמב"ם שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר דלשון זה משמע שגלגלו עד שנפל ונשבר ולא רק שנגעו בגוף הדלי, אכן גם לצד השני אינו מדוקדק לשונו דאי בעינן שיגלגלו הדלי עד שנשבר ואי לאו הכי הוי צרורות, א"כ למה כתב עד שנפל ונשבר והל"ל עד שנשבר, ובאמת תירוץ הרשב"א בדברי הרי"ף ג"כ אינו מיושב דצריך לומר דנגרוס ברי"ף דקא אזיל מיני' ולא כמו בגמרא דקא אזיל מיני' מיני', ואי אפשר לומר דכונת הרשב"א דגם בגמרא נגרוס כן דהא בגמרא מוכח להדיא דקאי למדחי פשיטות דבתר מעיקרא אזלינן וע"כ דגרסינן דאזיל מיניה מיניה, וא"כ קשה לגרוס ברי"ף אוקימתא חדשה וביחוד דצריך לגרוס דלא כגרסת ספרינו דאיתא ברי"ף דקא אזיל מיני' מיני'.
והרא"ש הביא תירוץ הראב"ד על הרי"ף במה שהביא הא דקא אזיל מיני' מיני' דהוא כדי ליישב קושיית הגמרא והא חבל משונה וכדי שלא נצטרך להעמיד דמאיס בלישה, והיינו דכיון דהולכין ושותין מן המים ודוחפין את הדלי אורחי' הוא ונביא דבריו אח"כ אך בדברי הרמב"ם לא יתכנו דאפילו נימא דלהראב"ד אפשר לגרוס מיני' מיני' אף דאין צריך אלא שידחפו הדלי בדרך שתייתם ולא עד שישבר מ"מ שייך ע"ז לשון מיני' מיני' כיון דבדרך שתייתם אינו בדחיפה אחת, אבל הרמב"ם הא כתב להדיא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר ומוכח דלא מהני מה שדחפו קצת דרך שתייתם:
ה) ונראה לבאר דברי הרי"ף והרמב"ם עפ"י תירוץ הרשב"א ושלא נצטרך לגרוס ברי"ף דלא כמו בגמרא, והוא עפי"מ דנאמר דזה ודאי דמה דאמר רבה מנא תבירא תבר הוא דוקא היכי דהוא ודאי שישבר וכמו הא דאמרינן בדף קט"ו לגבי חבית של דבש שנסדקה דאם עקל בית הבד כרוך עליו לא אמרינן מהפקירא קא זכינא, וכן לגבי אנס דאם יכול להציל ע"י הדחק מהני בדיעבד חלול מע"ש ה"נ אם יכול להציל א"א דנימא מנא תבירא תבר ולא יתחייב מי ששברו במקל וע"כ דזרק כלי מיירי באופן דודאי ישבר וא"א להציל, וכן הוא דרך כלי שנזרק מראש הגג שא"א להציל וגבי דרסה על כלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר הא יתכן שאפשר להציל דמכיון שראו אנשים דבכה"ג ע"כ מיירי דאי לא מנא ידעי, וא"כ אפשר דעמדו בסמוך והיו יכולין לעכב ולהציל אלא שלא עיכבו, ומ"מ אפשר דיהי' גם בזה אבעיא דרבא דכיון דהכא לבסוף נשבר ע"י גלגול זה אפשר דנאמר דאזלינן בתר מעיקרא לומר דלא הוי צרורות דכבר עשתה הבהמה בגופה כח השבירה ולא הוי כצרורות שלא נגעה בגופה בהכלי אלא בכחה, וא"כ קשה מה מייתי הגמרא מדרבה דהי' ודאי שישבר לבעיא דרבא דמצי מיירי אפילו לא הי' ודאי והיה אפשר להציל, והנה אי כדעת התוספות דהא דרבה הוא דוקא בזורק כלי אפשר לומר דסבר הגמרא דאף דהא דרבה ודאי דוקא היכי שהיה ודאי מ"מ נוסף להפרט של ודאי שישבר מוכח דחשבינן שכבר נעשה מעשה בגוף הכלי וכמו דמדמי רבה בזרק תינוק והכהו עשרה בנ"א בעשר מקלות דאמר בגמרא בסנהדרין דרבנן דפטרי מדמי לה לטרפה ולא לגוסס בידי שמים משום דאיתעביד ביה מעשה, ובזורק חץ על התינוק ודאי לא היינו מדמין אותו לטרפה, דלא נעשה בו מעשה כלל, ומשום הכי בזרק חץ על כלי נמי לא אמרינן דהוי מנא תבירא, וכיון שכן סבר הגמרא דאף דבזרק כלי דלבסוף לא נשבר ע"י הזריקה אלא ע"י המקל ודאי צריך שיהי' ודאי שישבר, אבל בדרסה על הכלי ונתגלגל כיון שלבסוף נשבר ע"י דריסה זו איכא למיפשט מדרבה דעכ"פ אמרינן שכבר נעשה בו מעשה השבירה והוי גופה, אבל כל זה שייך אי הא דרבה הוא דוקא בזורק כלי אבל לשיטת הרא"ש דהא דרבא לגבי כלי הוא אפילו בזורק חץ, ואף דהא גבי תינוק הוא ע"כ בזורק התינוק כמו שכתבנו, מ"מ לגבי כלי לפטור מממון שיטת הרא"ש דהוי מנא תבירא אפילו בזורק חץ, א"כ כבר לא תליא דינא דרבה דזורק כלי באם נעשה מעשה בגוף הכלי אלא בדין ודאי שישבר, וא"כ לא שייך לפשוט אבעיא דרבא דבתר מעיקרא אזלינן מדרבה.
וצריך לומר דגמרא פריך על בעיא דרבא מדרבה, דרבא סתמא בעי ובכל גווני ומצי מיירי נמי דלא היה עומדין בסמוך ואי אפשר היה להציל את הכלי ולהכי פריך דעכ"פ בכה"ג ליפשוט מדרבה וע"ז משני דבאמת לרבא מיבעיא הך דינא דרבה, וממילא לפי"ז נצטרך לומר דרבא מיבעי לי' בשני האופנים והיינו בין אם אי אפשר להציל ויהיה יסוד האבעיא אי אמרינן דהוי מנא תבירא, ואפילו באפשר להציל דודאי לא הוי מנא תבירא מ"מ מיבעי ליה כיון דעכ"פ נשבר מזה הגלגול אפשר דאזלינן בתר מעיקרא:
ו) ובמה שבארנו יתורץ קושיית הקצוה"ח בסי' ש"צ לפי שיטת הרא"ש דבחץ נמי שייך לומר מנא תבירא מהא דאמרינן דבמסכסכת כל הבירה חייב בעל הגמל נזק שלם, ואמאי לא אמרינן דתיכף כשהתחיל להבעיר ונעשה בזה דין חיציו ואינו חייב אלא חצי נזק והנה הקצוה"ח סובב שם כל דבריו דבאש נמי שייך מנא תבירא תבר, אך לפי דברינו פשוט דבאש ודאי לא שייך מנא תבירא אפילו אם נימא דבחץ נמי שייך מנא תבירא ומשום דלאו ברי היזקא ואפשר לכבות האש ובודאי א"א לומר דאם תפרוץ אש בעיר ובא אחד והזיק באותה שעה יהי' פטור, והיינו משום דאינו ודאי אבוד ודאי לא אמרינן מנא תבירא תבר וכנ"ל.
ומה שהקשה הקצוה"ח בהא דמבואר בחו"מ סימן תי"ח דאם עשה האחד אש ובא השני והוסיף אם יש במה שעשה הראשון שתגיע למקום ההיזק הראשון חייב ומשמע דהשני פטור וכיון דזורק חץ ובא השני ושברו השני חייב, וא"כ ה"נ ליחייבו שניהם דהא עתה נעשה היזק מאש של שניהם, והקצוה"ח רוצה להוכיח מזה דבחץ נמי בתר מעיקרא אזלינן ולכן השני פטור, אכן לדברינו דבאש לא אמרינן בתר מעיקרא כיון דההיזק אינו ברור, א"כ יקשה קושיית הקצוה"ח, אכן לפי"מ שנתבאר בהלכה י"ז דדין אשו משום חציו אינו כמו חץ ממש ועיקר דין אש הוא משום ממונו והיינו עושה המזיק שמתחייב עליו מגדר ממונו, אלא שחייבה התורה עליו כמו שהזיק בחציו, וא"כ מקודם צריכין אנו לחקור מי הוא הבעלים של האש ואח"כ נחייב אותו בדין חציו, ואף דמצינו דהיכי דכלו לו חציו חייב משום ממונו והיינו דהיכי דכלו לו חציו דא"א שיתחייב בגדר זורק חץ מ"מ נשאר חיוב ממונו, אבל מ"מ נוכל לומר שפיר דהיכי דא"א לחייבו משום ממונו והיינו דיש בעלים אחר שהוא קודם על המזיק א"א לחייבו גם משום חציו ולכן כיון דהראשון עשה אש שיכולה להגיע למקום הנזק ולכן אין שם השני על המזיק כי הראשון גמר כל המזיק וכמו שכתבו בתוספות בדף י' ע"ב בד"ה מאי קאי עביד, וז"ל, מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך עץ בתוך אש גדולה יתחייב הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי"א, והטור שכתב ובא אחר והוסיף צ"ל דבכה"ג מיירי דדבריו הם עפ"י דברי התוספות, אבל אם האחד עשה אש גדולה ובא השני והוסיף אצלו עוד אש גדולה באופן שהשני יכול ג"כ לילך אז ודאי חייב גם השני וכמו חופר בור י' ובא אחר והשלימו לכ', וכן כתב הרשב"א דבכה"ג חייב, אכן לפימש"כ דהטור מיירי בכה"ג לא נצרך למה שכתבנו משום דאשו משום חציו אינו חציו ממש, אלא דכיון דמי שהוסיף האש לא היה יכול האש שלו לילך ולהזיק ורק שהלכה בצירוף האש הגדול א"כ גם מתורת מזיק אינו חייב דהוי רק מסייע והוי כמו שאחד יזרוק אבן גדול והשני יזרוק אבן קטן דמצטרף עם האבן הגדול וההכאה יותר חזקה מ"מ כיון דבאבן שלו לא הי' גורם מיתה והאבן הגדול היה גורם בעצמו מיתה ודאי דהשני פטור, והוי רק מסייע שאין בו ממש:
ז) והנה בהא דתרנגולים שהיו מחטטים בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי דבעי הגמרא למיפשט מינה דבתר מעיקרא אזלינן אי נפרש הברייתא כפשטה דע"י פסיקת החבל נפל הדלי נוכל להעמיד דהיינו דומיא דזרק כלי שהדלי היה תלוי באויר בחבל וכיון שנפסק החבל נפל הדלי בהכרח וא"א להציל, והגמרא הוי סבר דפסיקת החבל הוי מעשה בגוף הדלי, אבל לפי מה דמשני רב ביבי בר אביי דקא אזיל מיני' מיני' נמצא דנפילת הדלי לא היה ע"י פסיקת החבל אלא ע"כ דחיפת התרנגולים שדחפו את הדלי וא"כ ע"כ שהדלי לא היה תלוי באויר דאם היה תלוי באויר לא עבדי התרנגולים כלל כיון שממילא נופל בפסיקת החבל וע"כ שהדלי היה מונח על איזה מקום ורק שגם היה קשור בחבל אבל בפסיקת החבל לבד לא היה נופל, וא"כ כבר אינו מוכח כלל היכי הוי אי באופן דאפשר להציל או באופן דאי אפשר להציל.
ולפי מה שביארנו לשיטת הרא"ש בעיא דרבא דהיא בכל גווני א"כ להלכה דקיי"ל כרבה יהיה חילוק דאם כשדרסה אי אפשר להציל ודאי אזלינן בתר מעיקרא, ואם אפשר להציל לא ידעינן מפשיטותא דרבה כלום אלא דמ"מ אפשר דאזלינן גם בזה בתר מעיקרא, ולכן לשיטת הרא"ש שפיר סובר הרי"ף דרב ביבי בר אביי דאתא לאוקמי ברייתא דתרנגולין שהיו מחטטין דקא אזיל מיני' מיני' ע"כ בודאי לא פליג על רבה וכיון דלרבה פשיטא לי' לא הוי צריך לאוקמי דקא אזיל מיני' מיני', וע"כ מוכח מדרב ביבי סברת הרשב"א דפסיקת החבל לא הוי כמו שנגעו בגוף הדלי, ולכן אפילו לרבה הוי צרורות, ולכן מוכרח רב ביבי לשנויי דקא אזיל מיני' מיני' אלא דהוי מצי לשנויי דקא אזיל מיני' וכדברי הרשב"א שנגעו בגוף הדלי, אולם כבר כתבנו דכיון דצריך לתרוצי שדחפו את הדלי א"כ ע"כ לא היה תלוי באויר אלא היה מונח על איזה מקום ומכיון שכן כבר אינו מוכרח דאי אפשר להציל, איברא דלפי"מ שכתבנו דאבעיא דרבא דהוא בסתמא ע"כ בעי בכל גווני א"כ היכי דאפשר להציל נמי הוי בעיא כיון דלבסוף נשבר מדחיפה זו, ובזה אנו צריכין לומר דלהכי אמר רב ביבי דקא אזיל מיני' מיני' שלא למיפשט בעיא דרבא, מ"מ סובר הרי"ף דכיון דרב ביבי הכי אוקמה לברייתא נקטינן לדינא לפשיטות דהיכי דאפשר להציל דליכא למיתי עלה מדין מנא תבירא תבר לא אמרינן בתר מעיקרא לגבי צרורות אף שלבסוף נשבר מגלגול זה וזהו דכתב הרי"ף מימרא דרב ביבי בסתמא.
ונמצא דלא צריך להגיה ברי"ף ולגרוס רק פעם אחד מיני' ובאמת צריך לשנויי דקא אזיל מיני' מיני' משום דלא שייך לדינא דרבה אם אפשר להציל, ואף דהיה אפשר להעמיד באי אפשר להציל, זהו אוקימתא ארוכה ובקושי אפשר לברר אם אפשר להציל או לא וכיון דהוצרך ע"כ לאוקמא דקא אזיל מיני' וכדברי הרשב"א, לכן אוקמא דקא אזיל מיני' מיני'. ועכשיו מבואר דברי הרמב"ם דבדיוק כתב לשונו דבעיקר כתב כדברי הרי"ף דקא אזיל מיני' מיני', אלא דמ"מ השמיענו בדבריו דלא צריך מיני' מיני' אלא עד שעת הנפילה והיינו לאפוקי שדחפו פעם אחת עד שנתגלגל דבזה פטור משום דיתכן דאפשר להציל, אבל מכיון שנפל והיינו דומיא דהא דרבה דכבר הוי ודאי שישבר כבר חייב, ולכן לא צריך מיני' מיני' אלא כל שעת הגלגול ולכן כתב עד שנפל ונשבר, ומבואר לשון הרמב"ם אל נכון:
ח) ועוד אפשר ליישב באופן אחר דהגמרא דתלה בעיא דרבא בהא דרבה באמת סבר ע"כ דהא דרבה הוא דוקא בזרק כלי כשיטת התוספות, וכמש"כ באות ה' קודם ד"ה וצריך לומר אבל מרב ביבי דמשני דקא אזיל מיני' מיני' דע"כ לא פליג על רבה וכמש"כ, מוכח דבאמת הא דרבה אפילו בזורק חץ וכשיטת הרא"ש ולא בעינן איתעביד ביה מעשה אלא העיקר אם הוא ודאי לישבר, ולכן אפי' אליבא דרבה צריך לאוקמי דקא אזיל מיניה מיניה, ולפי מה שכתבנו דהא דכתב הרשב"א דפסיקת החבל לא הוי כמעשה בגוף הכלי דאינו דוקא לשיטת התוס' אלא דהוא משום דגבי צרורות אפילו נאמר דנעשה הדלי מנא תבירא תיכף בפסיקת החבל מ"מ כיון דלא נגעו בגוף הדלי הוי צרורות, וא"כ יקשה במה דפריך בגמרא בדף קט"ו מהא דאנס כנגדו על כדי יין ושמן שנשברו דהא בכדי יין הוי כזרק כלי דאמרינן דהוי מנא תבירא ואנס כנגדו הוי כמו זרק חץ, ומוכח דאין נ"מ בין זרק כלי לזרק חץ ואף דבאנס עומד מסתבר דלא הוי מנא תבירא אבל עכ"פ מהני לענין זה דלא הוי ברשותו לענין הפרשת תרו"מ.
וא"כ שפיר נוכל לומר דלהלכה נימא דהא דרבה הוא אפי' בזורק חץ וא"כ לא הוי דוקא באיתעביד בי' מעשה, וכל עיקר תליא בודאי שישבר ובהא אבעיא דרבא דאינו ודאי שישבר דלא הוי מנא תבירא אפשר אזלינן בתר מעיקרא אף דלבסוף נשבר מגלגול זה וכמו שכתבנו, וכיון דרב ביבי הכי אוקמא נקטינן לשיטת הרי"ף והרמב"ם לפשיטות דלא אזלינן בתר מעיקרא גבי גלגול וכמש"כ:
ט) אכן כל זה ביארנו לשיטת הרא"ש אולם לשיטת התוספות אינו מיושב דעת הרי"ף והרמב"ם ונראה דגם לשיטת התוס' אפשר ליישב דכיון דרב ביבי דאוקים לברייתא דקא אזיל מיני' מיניה בודאי לא אתא למיפלג על רבה דהלכתא כוותי', ולכן ע"כ דרב ביבי באמת פליג על סברת הגמרא מעיקרא דסבר דאפשר למפשט מדרבה דאיירי ע"כ בודאי שישבר להא דרבא דאינו ודאי שישבר, משום דמדרבה שמעינן עכ"פ דאיתעביד ביה מעשה, ורב ביבי סבר דסברא דאיתעביד ביה מעשה לא מהני אלא בודאי שישבר אבל באינו ודאי שישבר לא מיקרי כלל איתעביד ביה מעשה, וא"כ שפיר מיושב כמו שכתבנו דלסברת הרשב"א דפסיקת החבל לא מיקרי מעשה בדלי וע"כ דקא אזיל מיניה והיינו שדחפו את הדלי וע"כ שהדלי לא היה תלוי באויר וא"כ לא היה ודאי שישבר, ולכן הוצרך לשנויי דקא אזיל מיניה מיניה וכמו שכתבנו.
ובמה שבארנו יתבארו דברי הר"ח ז"ל שכתב בפירושו הנדפס בש"ס דאבעיא דרבא לא איפשטא ודינה כדין תיקו, ומימרא דרבה הביא בסוף כיצד הרגל בסתמא ומשמע דהכי הלכתא דהא דרכו לפסוק הלכה בכל פלוגתא דאמוראי והיה לו לומר דהא דרבה לאו הלכתא דקיי"ל כאבעיא דרבא, ועוד דמסתבר סברא דהרא"ש ז"ל דאין ספיקו דרבא מוציא מידי ודאי דרבה, וא"כ אמאי פסק דבעיא דרבא דינה כדין תיקו, אכן לפי מה שכתבנו מיושב שפיר דמדרב ביבי שמעינן דאידחי לה סברת הגמרא דמעיקרא דבעיא דרבא תליא בהא דרבה, אלא דאע"ג דקיי"ל כרבה היינו בודאי שישבר אבל בעיא דרבא דאפשר להציל אפשר דלא אזלינן בתר מעיקרא.
אלא דבזה חולקים הרי"ף והרמב"ם עם הר"ח דהר"ח סובר דמרב ביבי לא ידעינן אלא דלא תליא בהא דרבה אבל מ"מ בעיא דרבא לא איפשטא ורב ביבי אתא רק למדחי דלא נפשוט בעיא דרבא, והרי"ף והרמב"ם סוברים דכיון דמוקים רב ביבי לברייתא הכי, ש"מ דהכי ס"ל דהיכי דאינו ודאי שישבר לא אזלינן בתר מעיקרא ולכן הביאו בפשיטות שינויא דרב ביבי ולא הביאו בעיא דרבא כלל, ומיושבים דברי הרמב"ם בין לשיטת התוספות ובין לשיטת הרא"ש וכמו שנתבאר:
י) אחרי שבארנו דעת הרמב"ם במה שכתב הא דקא אזיל מיניה מיניה עלינו לבאר דבריו במה שכתב ואם היה על החבל אוכל ובשעת אכילתן פסקו החבל משלם גם על החבל נזק שלם, והראב"ד השיג וכתב דהא דמקשה והא חבל משונה אגופה דברייתא קא מקשה והיינו דלא דוקא על היזק החבל צריך לתירוצא דמאיס בלישא אלא גם על היזק הדלי, וכתב המ"מ דהרמב"ם סובר כמו שפירשו התוספות והרשב"א דקושיית הגמרא דוקא כי משני אחבל משום דאי אמרת בשלמא אדלי מצי מיירי בחבל בלוי שבחטיטה מועטת יפסק אבל אי מיירי אחבל ע"כ מיירי בחבל חזק ואין דרכו ליפסק בחטיטה מועטת ולזה פריך והא משונה הוא והמ"מ רוצה ליישב בזה דעת הרמב"ם ובאמת דעת הרמב"ם לא יתיישב בזה כלל, דבשלמא על הברייתא אפשר לאוקמי באוקימתא דמיירי בחבל בלוי, אבל הרמב"ם לא אפשר לאוקמי דבריו באוקימתא ולצדדין ובודאי מוכח דעל אותו החבל שלחייב בעד נזק החבל נזק שלם צריך דוקא מאוס בלישה מ"מ גבי אותו החבל על היזק הדלי אינו צריך מאיס בלישה, ובכל אופן משלמין נזק שלם.
אכן עד שנצטרך למצוא יישוב על דברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד יש מקודם ליישב דברי הראב"ד בהשגתו דברא"ש הביא מה שכתב הראב"ד בפירושיו ליישב מה דהביא הרי"ף הא דקא אזיל מיני' מיני' אף דקיי"ל כרבה דהוא כדי ליישב קושית הגמרא והא חבל משונה, והיינו דכיון דאזיל מיני' שרוצה לשתות מן הכלי אע"ג דלגבי חבל משונה הוא לגבי שבירת הכלי הא אורחי' היא ומשלם נזק שלם, אבל אי לא אזיל מיני' לא היה משלם אלא חצי נזק אף דבתר מעיקרא אזלינן כיון דנפסק ע"י חטיטת החבל דמשונה הוא אי נמי כיון דאזיל מיני' אפילו על החבל משלם נזק שלם דכיון דאורחי' למשתי מן הדלי אורחי' נמי למחטט בחבל כדאמרינן גבי נהמא וסלא, ע"כ ד' הראב"ד ברא"ש, והראב"ד בעל הפירושים הוא הראב"ד בעל ההשגות כמו דמוכח מדברי המ"מ בפרק ג' הלכה י"ב שכתב שחזר בו בפירושי' מן ההשגה שם וא"כ אינו מובן מה שהשיג הראב"ד דהא לפי פירושו הראשון הוא ממש כמו שפסק הרמב"ם דהא דמאיס בלישה אינו צריך אלא לתשלומי החבל, ואמת שגם לפי דבריו בפירושו קושיית הגמרא היא אגופא דברייתא, דהא קושיית הגמרא הוא קודם שהעמיד דאזיל מיני', אבל עכ"פ דברי הרמב"ם הם נכונים וברורים לפי פירושו, ואין לומר דקושיית הראב"ד דכיון דנימא כתירוצו דהא דהעמיד הרי"ף דקא אזיל מיני' הוא ליישב קושיית הגמרא והא משונה הוא, וא"כ היכי דמאיס בלישא לא צריך להא דקא אזיל מיני' וברמב"ם משמע דזה אינו שייך לזה, והא דאם היה על החבל אוכל אינו מועיל אלא לתשלומי החבל ולא לתשלומי הדלי ולעולם צריך להא דקא אזיל מיני', דא"א לומר כן דדבר זה לא שייך כלל לכוין בדבריו שכתב דהא דפריך והא חבל משונה אגופא דברייתא קא מקשי דלא שייך זה להא דבתר מעיקרא אזלינן ואם כונתו היה כן היה לו להזכיר דהא קיי"ל בתר מעיקרא אזלינן, וגם אין לומר דדעתו בהשגות היה כתי' השני בפירושיו דכיון דאזיל מיני' גם על החבל משלם נזק שלם גם בלא מאיס בלישה דגם קושיא זו אינו בדבריו דאגופה דברייתא קא מקשי וזהו סברא בנוגע לתירץ הגמרא דמהני גם אחבל, אבל ממה שהקשה מוכח דכונתו להיפוך דגם אדלי צריך מאיס בלישה דאפילו אם סובר דכיון דמהני הא דקא אזיל מיני' אדלי מהני גם אחבל אבל עכ"פ לא שייך זה להוכיח מהא דמגופה דברייתא קא מקשי ע"כ נראה דסובר בהשגותיו דלא כמו דסובר בפירושיו או אפילו אין כאן חזרה ובפירושיו יישב כן דברי הרי"ף אבל בדעת הרמב"ם סובר דא"א ליישב כן, דכל סברתו בתירוצו הוא דכיון דאוקימנא דקא אזיל מיני' וכיון דזה אורחי' א"כ מה איכפת לן דפסיקת החבל היה על ידי שינוי ובודאי משלמים אדלי נזק שלם, אבל באמת זה תליא במחלוקת הרא"ש ורש"י גבי סתם דלתות חתורות דפירש"י דאי לאו סתם דלתות חתורות הוי משונה ומוכח דמה דהי' משונה בחתירה פוטר מה שעשה הכלב אח"כ שלקח החררה והלך עם החררה אל הגדיש, והרא"ש בסי' ג' חלק על רש"י וסובר דהא דאמרינן כלבא דאכל אימרי משונה הוא היינו רק לענין פחת שפחתו מיתה אבל על הנבלה משלם נזק שלם, וה"נ על אכילת החררה והליכתו בגדיש לא הוי משונה, ולכן פירש הרא"ש כפירש התוספות דהוא מטעם אונס ואונס פוטר גם מה שיעשה אח"כ כיון דבלא האונס לא היה עושה, והיש"ש חלק על הרא"ש והאריך בזה ואיברא דראיתו דא"כ מה פריך בגמרא דף ט"ז אשמואל מברייתא דחיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם והוצרך לדחוק שטרפה להניח אמאי לא משני דמשלם נזק שלם אבשר אינה ראיה מוכרחת דמשמע לגמרא דמשלם נזק שלם קאי גם אטרפה בהמה. אכן בעיקר הדברים נכונים דברי היש"ש דפשטי' דגמ' דכלבא דאכל אימרי משמע דעל האכילה משלם חצי נזק, וכן מלשון הרמב"ם שסתם וכתב דכלב שאכל כבשים גדולים ה"ז שינוי ומשלם חצי נזק ודאי מוכח כפשטי' דאינו משלם על האכילה אלא חצי נזק, ובהא דסתם דלתות חתורות פי' בר"ח ג"כ כמו פי' רש"י דאילא"ה הוי שינוי וכיון דסוברים הני רבואתא דבזה דשתחלת המעשה שבלעדה אי אפשר הי' להזיק הי' בשינוי גם המעשה שאח"כ שיצאה ממנה ההיזק אף שהי' כי אורחי' נחשב הכל שינוי וא"כ ה"נ לא מהני מה דדחיפת הדלי הי' כי אורחי' כיון דפסיקת החבל הי' ע"י שינוי הוי הכל שינוי ומשלם גם על הדלי חצי נזק זהו באור דעת הראב"ד בהשגות:
יא) ובדעת הרמב"ם נראה דצריך לחלק בין כלבא דאכל אימרי דהתם הוא מעשה אחת ועיקר מה דהתחיל להמית האימרי הי' בשביל אכילה וע"י אכילה המית אותם כדמשמע בלשון דאכל, ולכן אף שבודאי אח"כ כשנעשה כבר נבלה אין בזה שינוי ודרכו של כלב לאכול נבלות מ"מ חשבינן הכל למעשה אחת, אבל הכא התרנגולים שחטטו בחבל הדלי לא אמרינן דכיוונו שיפול הדלי וישתו ממנו ובפרט לפי מה שכתב הראב"ד בתי' ב' שהביא הרא"ש דאם שתו אח"כ מן הדלי הוי אורחי' גם בפסיקת החבל אף דיש לפקפק במה שדומה זה לנהמא וסלא, אבל עכ"פ בפשיטו י"ל דלא מיירי בהכי ומי לא עסקינן שיכלו גם בלא זה לשתות מן הדלי כמו שיכלו לחטט בחבל דהם שני מעשים מתחלה חטטו בחבל ואח"כ כשנפל הדלי הלכו ודחפוהו בדרך הלוכם, ולכן בזה לא אמרינן דכיון שסיבת ההיזק הי' ע"י שינוי הוי הכל שינוי, ודוקא בכלבא דאכל אימרי דהוא מעשה אחת וגם תחלת כונת המיתה הי' ע"מ לאכלם לכן נחשב הכל שינוי.
אכן במה דסוברים רש"י והר"ח ז"ל דאם לא הוי אמרינן סתם דלתות חתורות הוי אמרינן דהוא משונה אינו מיושב כ"כ אף דהתם חתירת הכלב הי' מעיקרו כדי להכנס בבית ולמצוא לאכול וחתר ומצא החררה ונוכל לומר שהוא מעשה אחת כמו בהא דכלבא דאכל אימרי, מ"מ אינו מבורר דדמי לכלבא דאכל אימרי, ונראה דנוכל לבאר בפשיטות יותר דמה דהוצרך הגמ' לומר דסתם דלתות חתורות אינו בשביל שרפת הגדיש שהי' אח"כ שנטל החררה והלך לגדיש אלא דהוכחת הגמ' הוא מדמחייב אחררה, וכן פירש"י להדיא בד"ה ז"א אכן בפיר"ח משמע כפי' התוס' דהראי' הוא מגחלת והיינו דאף אם נימא דנטילת החררה הוא מילתא אחריתא אבל עיקר הכניסה לרה"י הי' ע"י שינוי וחזינן בהא דנפל הלגינה דפטור אפי' אכלה כל היום ואפי' יצתה וחזרה כיון שלא ידעו הבעלים ואיברא דהתם הוי אונס ובאונס כו"ע מודו דהא גבי חתירה אם הוא אונס גם הרא"ש מודה דפטור על כל מה שיהי' אח"כ אבל באמת אין הטעם כן דהא כתבו הראשונים הראב"ד והרשב"א דאפי' אם הבעלים רואין שהולכת ואוכלת מ"מ פטורים, ואף דכ' הראב"ד בלשונו משמיא הוא דקנסוהו אבל בודאי אינו עיקר הטעם ובאמת טעמא בעי דאם נימא דפטורא דבעלים הוא משום אונס איזה אונס יש היכי דהבעלים רואים ולכן בארתי בפ"ג הלכה י"ב דהוא משום דין ושילח משום דאמרינן דלהכי סגי לי' בשן ו

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה