אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה י
הי' חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, בד"א כשקשרו אדם, אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם הי' לחוט בעלים ולא הי' החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל, הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא.
בהשגת הראב"ד: דבר זה איני יודע מהו דהא קשרו אדם דקאמר ודאי בעל התרנגול והא דקאמר חצי נזק משום דס"ל כרבא דמסופק לי' דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר צרורות הוו או גופים דחוט הקשור בו והרי הוא כשליף שעליה מעתה כשנתקשר החוט מאליו ונסתבך בו הכלי ונתגלגל ונשבר, אמאי פטור מ"מ צרורות דתרנגול הוא, ואפילו בחוט של הפקר חייב, ומ"ש עוד שאם הי' לחוט בעלים משלם חצי נזק, (ומשמע לי' דבעלים נמי משלמים חצי נזק) [כן הוא במגדל עוז ובפנים חסר] שלא מצינו בבור חצי נזק לאו מילתא היא דאי בתר דנייח אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם בורו הוא ובעל תרנגול פטור הוא איש בור ולא שור בור ואם ע"י גלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול וכחו הוא, ומ"ש אף בעל החוט פטור אנוס הוא דמשמע הוא הדין לתרנגול הא לא מיתוקמא אלא בשברו בתר דנייח ומשום דלאו שור בור דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור עכ"ל.
הנה הראב"ד השיג על הרמב"ם על שני אופני פירושים היינו בין אם נפרש דברי הרמב"ם דמיירי שהוציא את הדליל והזיק בשעה שהי' מונח אף דקשה לצייר המציאות בעצמו שהדליל בעת שהוא מונח יסתבכו בו כלים ויתגלגלו וישברו ובגמ' מצינו תקלה ע"י דבר שמונח רק בבע"ח, ובין אם הזיק בהדליל דרך הלוכו, והנה מתחלה פירש הראב"ד דברי הרמב"ם דמיירי שהזיק דרך הלוכו ולזה כתב דע"כ קשרו אדם היינו בעל תרנגול, וכונתו דאם נפרש דקשרו אדם היינו אחר, א"כ למה מחייב את הקושר חצי נזק, ולבעל התרנגול פוטר לגמרי הא גוף ההיזק עושה התרנגול, וזהו דלפי"מ שכתב הראב"ד פירושו בהרמב"ם דהוא משום דס"ל כרבה כתב דחוט הקשור בו הרי הוא כשליף שעליה, והיינו דאין טעם לפטור את בעל התרנגול דדליל הוי כשליף שעלי' ולזה מוכח דקשרו אדם היינו בעל התרנגול, והא דאינו חייב אלא חצי נזק משום דהכלי נתגלגל וס"ל כרבא דמספקא לי' אי בתר תבר מנא אזלינן, וע"ז הקשה אמאי פטור כשנקשר מאליו עכ"פ צרורות דתרנגול הוא, אכן במה שכתב הרמב"ם שאם היה לחוט בעלים חייב בעל החוט חצי נזק, ע"ז הוכיח הראב"ד דע"כ לא מיירי דרך הלוכו דאי בדרך הלוכו ס"ל להראב"ד דבעל החוט פטור לגמרי ובעל התרנגולים חייב, ומדכתב הרמב"ם דבעל החוט חייב לזה הוכיח הראב"ד דמיירי בדרך הנוח, והא דאינו חייב אלא חצי נזק משום דבעל תרנגול ג"כ חייב חצי נזק, וזהו דחקו להראב"ד לפרש כן בדברי הרמב"ם דבעל תרנגול נמי חייב חצי נזק, משום שלא מצינו בבור חצי נזק ואי בעל תרנגול פטור יתחייב בעל החוט לגמרי, וע"ז השיג דלאו מילתא היא דאי בתר דנייחי אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם ובעל תרנגול פטור משום דאיש בור ולא שור בור, והא דבעל החוט חייב לגמרי לדעת הראב"ד נוכל לומר משום דקיי"ל כר' נתן, וכן רצה לומר בש"מ בפירוש הסוגיא אך אח"כ כתב בש"מ דמטעם אש יתחייב גם בלא דר' נתן כמו בעל האש שחייב אף שהרוח מוליכו, ואח"כ כתב הראב"ד דבמה שכתב הרמב"ם דאם הצניע את החוט אף בעל החוט פטור, דמשמע אף בעל תרנגול הא לא מתוקמא אלא בתר דנייח דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור, ודברי הראב"ד אלו קשה לבאר דבמאי נתחדש בזה להראב"ד הקושיא מסוף הלכה, הא זה הקושיא דאמאי פטור בעל התרנגול כשנקשר מאליו הקשה כבר בתחלת ההלכה כשכתב הרמב"ם בד"א כשקשרו אדם, אבל נקשר מאליו בעל התרנגולין פטור, וע"ז כבר הקשה הראב"ד אמאי פטור צרורות דתרנגול הוא, אותו הדין מפרש הרמב"ם כאן דאם הצניע בעל החוט את החוט בעל החוט פטור, משום שהצניע ובעל תרנגולין פטור משום שנקשר מאליו, א"כ מה נתחדש להראב"ד לומר דהא לא מתוקמא אלא בתר דנייחי וצ"ע:
ב) ועתה נבוא לדברי הרמב"ם הנה זה פשוט דהרמב"ם מיירי שהזיקו בדרך הלוכם, ובאמת ה"נ מוכח בפשיטות דמתני' קאי בהדי דאזלי דהא קאי ארישא דמתני' התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבור, היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק, א"כ פשוט דמיירי שהזיקו בדרך הלוכם, אכן דבמתני' קס"ד דגמרא דאיירי בתר דנייחי, אך כ"ז מתני' דטובא אשכחן דמפרשינן מתני' רישא וסיפא תרי גווני, אבל הרמב"ם שהוא מפרש דבריו כמו פוסק בודאי מוכח להדיא שדבריו בהזיקו בדרך הלוכם, דהא כן הם דברי הרמב"ם התרנגולים מועדים להלך כדרכם ולשבר, הי' חוט או רצועה קשור ברגליהן וכו', ועוד דהא הרמב"ם חלק פרקיו דיני שור לחוד ודיני בור לחוד ואי מיירי שקשר אדם דליל בתרנגול והתרנגול הוציאו והשליכו והזיק בתר דנייחי, א"כ הוא ממש בור המתגלגל ולא שייך כלל לדיני שור, ואף דבמתני' נמי דיני בור לחוד מ"מ אפשר דאיידי דאיירי מדיני תרנגול מסיים מדליל שבתרנגול, אבל בהרמב"ם לא שייך כלל לומר כן, ועוד דהא בהא דהצניע בעל החוט את החוט, שהראב"ד רוצה לפרש דאיירי בתר דנייחי, כתב הרמב"ם בלשונו להדיא והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים, ומלשון ושברו בו את הכלים מוכח שהתרנגולים שברו לא שהניחו את הדליל, ועוד דהא לפי המסקנא מיירי מתני' בהדי דאזלי', והרמב"ם בודאי צריך להשמיענו דינא דמתני' ואם הרמב"ם מיירי בתר דנייחי א"כ השמיט דין המשנה לגמרי ואין זה דרכו כלל, ועוד קשה טובא אם הוא בתר דנייחי דהוא ודאי בור איך חייב על כלים, ולפלא שהראב"ד לא עמד ע"ז ובגמרא דאמרינן מעיקרא דהוא משום בור ושקלינן וטרינן בהא דאיש בור ולא שור בור כתב רש"י בד"ה אבל קשרו אדם וז"ל חייב הקושר נזק שלם דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו ודבר זה הרגיש הפנ"י בדברי רש"י ועוד כתב הפנ"י דאפשר לפרש דהא דתנן ושבר את הכלים קאי רק על מהדס, אכן בש"מ כתב הר"ר ישעי' ז"ל דמה דכתב רש"י על הא דקשרו אדם דמדאגבהי' קני' היינו כדי לחייב על כלים וקאי אליבא דרב רביה דר"ה דאמר דבלא אפקרי' משורו למדנו, וכן כתב שם תלמיד הר"פ ז"ל ולפלא שלא העירו דמקודם כתב רש"י להדיא דאיירי בהזיק אדם, ואולי דמקודם דהוי קאי אמתני' לא רצה רש"י לבאר דוקא אליבא דרב, אבל אח"כ דאמר דר"ה בעלמא איתמר ביאר שפיר רש"י ד' ר"ה אליבא דרב רבו, עכ"פ על הרמב"ם הוא תימה רבה דכ' להדיא דשברו את הכלים וגם פסק כשמואל דבלא אפקרינהו נמי בור הוא, וגם מה שכתב הראב"ד דמה שפסק הרמב"ם דמשלם חצי נזק הוא משום דס"ל כרבא דמספקא לי' גבי דרסה על הכלים ונתגלגל למקום אחר אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא, לכאורה זה קשה בדעת הרמב"ם דהא פסק לקמן גבי זרק כלים מראש הגג כרבה, ועוד דאם טעמו משום דס"ל דהוי ספיקא א"כ למה לא פסק דאם תפס התובע נזק שלם דאין מוציאין מידו כמו שפסק בכל הספיקות.
והנה הראב"ד בשיטה מקובצת במתני' דהי' דליל קשור ברגליה דמשלם חצי נזק הקשה דמ"ש מעגלה מושכת בקרון, ותי' דהא דמשלם חצי נזק לאו משום צרורות אלא משום דלאו אורחיה, וכן בדברי הגמרא דקאמר אלא מתני' באדיי אדויי כתב שם הראב"ד ג"כ וז"ל פי' בהדי דקא אזיל ואדיי אדויי והו"ל משונה, וכן ברבינו חננאל על הגמרא בהא דאדיי אדויי כתב וז"ל פירש שדידה התרנגול את הכלי בדליל שברגלו ושברו שהוא משונה וכו' אכן בהרמב"ם גם פירוש זה א"א לפרש חדא דהר"ח והראב"ד ע"כ שמפרשים דכונת הגמרא בהא דקאמר בדאדיי אדויי היינו שהתרנגול דידה בכונה את הכלי בהדליל שברגלו, וכן מורים דברי הר"ח שזהו ודאי משונה, אבל הרמב"ם הא מפרש להדיא שבדרך הלוכו נסתבך כלי באותו החוט והיינו שנסתבך מאליו א"כ הוא בודאי אורחי', וא"א לומר כלל שהוא משונה, ועוד דאי הי' הדין חצי נזק משום משונה הי' מפרש כמו שפי' בהא דתרנגול שהושיט ראשו שכ' ואם הי' הכלי ריקן ה"ז משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות, ואף שמצינו ג"כ שאינו מפרש היינו היכי דליכא למטעי בדין צרורות אבל הכא בודאי הי' לו לפרש, ע"כ לא נוכל לפרש כן בדברי הרמב"ם:
ג) והנראה בדעת הרמב"ם עפי"מ שכתב הפנ"י בסוגיא זו בביאור שיט' רש"י לחלק בין שליף שעליה לדליל דדוקא דבר שנתחבר מדעת הבעלים חשוב כגופה ולהכי תניא להדיא שליף שעלי' פרומביא שבפי' זוג שבצוארה וחמור במשאו וכן עגלה מושכת בקרון, ולא קתני סתמא דכל דבר המחובר לגופה כגופה, ומוכח דדוקא דבר שנתחבר מדעת הבעלים הוי כגופה אלא דצריך להוסיף על דבריו דהקשה על זה מכלב שנטל חררה דאמרינן דעל מקום גחלת משלם נזק שלם, משום חציו, ולא הוי צרורות אף שלא נתחבר הגחלת מדעת הבעלים, וכתב ע"ז הפנ"י דסובר רש"י דעל אש של כלבו נמי חייבתו תורה דליכא דרשא איש אש ולא שור אש.
ודבריו תמוהים מאד דהא הגמרא משני אליבא דר"ל אחר שהקשה האי אש לאו ממונו דבעל כלב, וע"ז מתרץ דהמשנה קאי על מקום גחלת, וא"כ איך שנפרש קושיית הגמרא אם כפי' התוס' משום דבבהמה ליכא חיוב אש משום ממונו או כפי' רש"י משום דהגחלת לאו ממונו הוא וכמו שרצה שם ליישב דעת רש"י עכ"פ משום דין אש הא קאמר הגמרא להדיא דלא שייך לחייב, וע"כ דתירוצא דמקום גחלת הוא בלא דין אש, ועוד דמפורש זה להדיא לקמן דף מ"ד בהא דפריך והא צרורות נינהו ומשני דקא אזיל מיני' מיני' ומוכח להדיא דאם דחף השור את הכותל על האדם ודחפו עד שנפל עליו לא הוי צרורות, עוד יש להוכיח מהא דקרן תלושה ריש מכילתין ודוחק להעמיד שתחבו הבעלים את הקרן בפיה ולכן צריך להוסיף על דברי הפנ"י דמה שלקחה הבהמה ברצונה והזיקה בה הוי כמו שהזיקה בגופה ורק במה שנסתבך או נקשר בה בזה יש חילוק בין מדעת הבעלים או שלא מדעת הבעלים.
איברא דעומד לנגדנו דברי הירושלמי הובא ברשב"א היתה טבלא מונחת וזכוכית עלי' דרסה ע"ג טבלא ונשברה הזכוכית על הטבלא משלם נזק שלם ועל הזכוכית חצי נזק, היתה טבלא מונחת זו ע"ג זו ודרסה על העליונה משלם נזק שלם ועל התחתונה חצי נזק ומוכח דגם בדרסה על העליונה דיודעת בדריסתה ומ"מ לא הוי העליונה כמו גופה לחייבה על התחתונה, ואין לתרץ דשאני התם שלא ידעה שבדריסתה על העליונה שוברת התחתונה דהא לקמן גבי נתחככה ונפל על האדם נמי לא ידע שיפול על האדם כמש"כ התוספות שם, וא"כ הוי ממש כמו הא דירושלמי ומ"מ אמרינן דלא הוי צרורות.
והנה הרשב"א הביא הא דירושלמי למימרא סתמא, אבל בירושלמי איתא ר' ירמי' בעי דרסה על נוד מלא שמן על הנוד משלם נזק שלם ועל השמן משלם חצי נזק היתה טבלה מונחת וכו' איברא דהפ"מ פירש דהכונה כמו פשיטא בהנך תלתא והבעיא הוא רק על סוף המימרא אם דרסה על טבלה ברה"ר ונתגלגלה לרה"י ונשברה, משמע דכן מפרש הרשב"א אבל באמת פירוש זה אינו מתקבל דבשלמא אם הי' מענין אחד הי' שייך פירושו כמו דאשכחן בבבלי טובא, אבל כאן הוא שלא מענינא כלל ומה שייך תחילת המימרא למימר פשיטא לסוף המימרא דאיבעי לי' הא הוא ענין אחר לגמרי וע"כ דכל הנך מימרות הוא רק אבעיות ומצוי טובא בירושלמי דאומר בעי ומסיק צד אחד והכונה מי אמרינן דמשלם על התחתונה חצי נזק, ומילתא דאיבעי בירושלמי איפשטא בבבלי דמשלם נזק שלם כמו שהוכחנו. עכ"פ זה נוכל לומר ברוחא דדליל שעלי' כיון שנסתבך שלא בכונתה ושלא מדעת הבעלים לא הוי כגופה, והיזקו הוי צרורות וכמו שכתב הפנ"י:
ה) ועתה עלינו לחדש עוד יותר מטעם זה והוא דכיון דנתחבר הדליל שלא מדעת הבעלים והדליל לא הוי כגופה א"כ מה שעושה התרנגול ע"י הדליל שנקשר על רגלו ואינו מכוין כלל שימשוך ע"י הדליל איזה דבר לא נקרא מעשה התרנגול כלל, כן הי' נראה לכאורה ובאמת הדברים מפורשים ברבינו חננאל על הא דאמרינן בדף מ"ד והנזקין שלא בכונה ר"י מחייב ור"ש פוטר, וכתב ע"ז הר"ח ז"ל הובא בש"מ ר"ש לטעמי' דבר שאינו מתכוין [מותר] ור' יהודה מחייב ואע"ג דקיי"ל כר"ש לענין פטורי שבת יש מי שאומר בהא הלכתא כר' יהודה דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י ויש מי שאומר כיון דאמור רבנן הלכה כר' יהודא בעירוב מכלל דלית הלכתא כותי' במקומות אחרים עכ"ל. והנה לדינא לומר דהרמב"ם סובר בהא דהניזקין שלא בכונה כר"ש דפטר קשה לומר כן משום דלא הי' הרמב"ם סותם דין זה והיה כותב הלכה זו מפורשת, אלא דבאמת דברי רבינו חננאל קשים המה דהא בגמרא אמרינא דפלוגתא דר' יהודה ור"ש הוא מטעם אחר דר"י יליף מכופר וכמו דבכופר חייב שלא בכונה ה"נ בנזקין, ור"ש יליף מקטלא והנה עיקר פלוגתא דוהנזקין שלא בכונה כתב הראב"ד ז"ל בש"מ וז"ל והנזקין שלא בכונה בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכונה שנתכוין להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אף על פי שאין כונתם להזיק אבל מתכונת היא לדריסה ולאכילה עכ"ל, ולפי פירוש הראב"ד לא דמי לדשא"מ דאיסורין דלא שייך לומר דלא נחשב מעשה של השור דהא עיקר המעשה עשה בכונה ורק דלא נתכוין לזה ולא שייך לומר דבשביל זה לא הוי מעשה דידי' דהא עיקר המעשה עשה בכונה ולא שייך טעות בבהמה, אלא דלענין מיתה של השור בזה ילפינן ממיתת בעלים דדוקא אם הוא מכוין להרוג, אבל לא נוכל לדון כאן מדין דבר שאינו מתכוין דגבי איסורין דהתם הטעם דלא נחשב מעשה כלל כיון דנעשה בלא כונה, ולפי"ז שפיר נוכל לומר בדעת הרמב"ם דיועילו לנו דברי ר"ח ז"ל מה שדימה דין היזק בהמה בלא כונה לדין דבר שאינו מתכוין גבי איסורין ואנו רואין סברת הר"ח ז"ל דאפשר לדמות זה לזה, וכיון דקיי"ל באיסורי דדבר שאינו מתכוין מותר אלמא דלא חשיב מעשה לכן גבי בהמה נמי לא חשיב מעשה אבל כ"ז בלא נתכוין כלל למעשה זו, אבל נתכוין לזה והזיק את זה לא שייך כלל להך דינא וזה נוכל לדין רק אי ילפינן מקטלא דשור, ובזה פליגי כאן ר"י ור"ש ובזה קיי"ל כר' יהודא ולכן לא הוזכר ברמב"ם דין דהנזקין שלא בכונה, אבל היכי שלא נתכוין השור למעשה זה כלל והמעשה נעשה ממילא בזה נוכל לדון מדבר שאינו מתכוין דכה"ת דמותר, והדברים מבוארין כפי הסברו של הראב"ד שהבאנו שכתב דאף דבשן ורגל חייב שלא בכונה משום דשן ורגל אף שאינה מתכונת להזיק, אבל מתכונת לדריסה ולאכילה ואפילו בצרורות דאינה מתכונת שילכו הצרורות ויזיקו, אבל עיקר התזת הצרורות הוי כמו מה שדרסה ברגלה דהא עיקר ההתזה עושה בדרך הלוכה והוי כמו כונת דריסה וכמו שכתב הראב"ד, וא"כ דוקא היכי שהיא מתכונת לדריסה כדין רגל, אבל היכי שאינה מתכונת גם לדריסה כמו בחוט הקשור ברגלה שאף שהיא מכונת להליכה אבל אינה מכונת לעשות מעשה בחוט הקשור בה איכא למימר דהוי שלא בכונה ממש, ולא דמי לצרורות כמש"כ דבצרורות מכונת היא לעשות מעשה בדריסתה ושע"י דריסתה היא מתזת צרורות, ואה"נ שלפי"ז גם בשליף שעלי' לפי דברינו לא הוי חשיב כונת מעשה אלא דשליף שעלי' חשיב גופה וכיון שהיא הולכת בכונה ועושה מעשה בהשליף הוי כמו שעושה בגופה וחשיב מעשה בכונה, אבל חוט דלא הוי כגופה הוי שלא בכונה, אלא דלפי דברינו בזה עוד עדיף מן הנזקין שלא בכונה דשם בנתכוין לזה והזיק לזה וקיי"ל בהא כר' יהודא אבל בלא נתכונה כלל דמי לדבר שאינו מתכוין דכל התורה וקיי"ל בהא כר"ש:
ו) ונוכל קצת לבאר דברי ר"ח ז"ל דבאמת הוא סותר עצמו דמתחלה כתב דפלוגתא זו הוא לטעמייהו דר"י ור"ש דפליגא בכה"ת בדבר שאינו מתכוין, ואח"כ כתב ויש אומרים דהלכה כר"י וי"א דהלכה כר"ש דהא כיון דאזלי לטעמייהו ובדבר שא"מ דעלמא הא קיי"ל בודאי כר"ש ע"כ נראה דהר"ח כלל בהא דהנזקין שלא בכונה תרתי, דבמעשה שלא בכונה ממש אזלי לטעמייהו בפלוגתא דדשא"מ דכה"ת דבזה קיי"ל כר"ש אלא דבהא דמוקמינן בגמרא דפליגא אי ילפינן מקטלי' דשור או מכופרו דזה היינו בנתכוין לזה והזיק זה, בזה מספקא לר"ח אי קיי"ל כר"י או כר"ש ואולי יש חסרון דברים בר"ח ז"ל, אבל עיקר הדברים מכונים כמו שבארנו.
ולפי"ז יצא לנו דהיכי שעיקר המעשה נעשה שלא בכונה כלל באמת קיי"ל דפטור כשאר דשא"מ דכה"ת ואף דבאדם מחלקינן בין פס"ר לאינו פס"ר, היינו היכי שהאדם יודע שזהו פס"ר אבל הכא בבהמה הא גם בזה גופא אינה יודעת שהוא פס"ר ולכן לא נחשב מעשה, ואפי' נימא דשייך גם באופן זה פס"ר ועיין בהגהת הגרעק"א ביו"ד סימן פ"ז מ"מ לא קשה אם נימא דבבהמה גם בזה לא חשיב מעשה דעכ"פ לא דמי לשן ורגל דכתיב ושלח וביער ומתכונת לדריסה ולאכילה כמש"כ הראב"ד כנ"ל, ומה שהרמב"ם לא פסק בזה להדיא לפטור משום דעיקר פלוגתא דהנזקין שלא בכונה הוא בנתכוין לזה והזיק זה, ובזה סובר דקיי"ל כר' יהודא ולכן לא הביא זה בנזקין והביא רק לענין מיתת השור דפטור ובכופר הביא דחייב וכיון שלא הביא לפטור מסתמא אמרינן דחייב דהא לא הזכיר דין כונה בנזקין, וזהו על כונת היזק אבל דין זה שהדריסה הי' שלא בכונה השמיענו כאן הרמב"ם בדינא דדליל דבאמת קשה לצייר דריסה שלא בכונה באופן אחר, והשמיענו כאן דפטור דלא נחשב מעשה הבהמה ולא הוי דומיא דרגל וכנ"ל, ונתבאר בזה שיטת הרמב"ם בהא דנקשר מאליו דאמרינן דלא נחשב מעשה התרנגול לחייב הבעלים ואף שהוכיחו התוספות דהאי תרנגול הוי כמו רוח מצוי' כיון דפריך בגמרא ואי לא אצנעי' פושע הוא, זהו רק לגבי בעל הדליל שצריך לשמור מזיק שלו שלא יגררהו תרנגולין, אבל מ"מ לגבי בעל תרנגול כיון שאינו עומד לכך ואין דרך הלוכו ממש, בזה יועילו לנו דברי הר"ח שדמה הנזקין שלא בכונה לדבר שאינו מתכוין דכה"ת דקיי"ל כר"ש וכתבנו דזה שייך לענין אם הזיקה בלא כונת דריסה וכנ"ל:
ז) אכן במה דסובר דקשרו אדם חייב חצי נזק וגם בעל הדליל אם לא הצניע חייב חצי נזק אכתי צריך ביאור והנה בהך דינא אם שייך לחייב בעל הדליל על מעשה התרנגול שהשיג הראב"ד בפשיטות על הרמב"ם דלא שייך לחייב בעל הדליל שלא נתקל אדם בבורו, נחלקו בזה רש"י ותוספות בסוגיא דרש"י כתב בהא דכי איתמר דר"ה בעלמא איתמר משום דבמתני' דמיירי בהדי דאזלי לא שייך לחייב את הקושר, ואינו חייב אלא בעל תרנגול והתוספות כתבו דלהקושר נמי שייך לחייב משום אשו מידי דהוי אאבנו וסכינו ומשאו דהתרנגול הוי כרוח מצוי' מדפריך ואי דלא אצנעי' פושע הוא.
והנה בביאור שיטת רש"י ישבתי בפשיטות וכן מצאתי בנחלת דוד דאינו דומה לאשו ואבנו וסכינו ומשאו, דבאש האש עושה ההיזק וכן באבנו וסכינו ומשאו הרוח עושה רק הפעולה להפיל האבן מהגג, אבל ההיזק עושה אח"כ האבן בכובד של עצמו, אבל הכא בדליל הדליל אין בכחו להזיק, רק התרנגול בכחו לבד עושה ההיזק ע"כ לא שייך לחייב את בעל הדליל, ומצאתי אח"כ שכן כתב כבר הרשב"א בשיטה בב"ב דף כ"ו בסוגיא דרקתא לחלק בין רקתא לאבנו וסכינו ע"ש, אכן בשיטת התוספות יש לומר דכיון דעכ"פ הדליל נעשה יד להיזק ובלא הדליל לא היה אפשר להתרנגול להזיק, לזה נעשה בעל הדליל ג"כ שותף בההיזק ולא גרע שותף במעשה ההיזק ע"י שהוא יד להמזיק משותף בההיזק ע"י שנעשה תקלה לההיזק כמו אבן שהוא על פי הבור שנקרא שותף בשביל שבלא האבן לא הי' נעשה ההיזק שלא היה נופל אף דעיקר ההיזק נעשה ע"י הבור, א"כ מאי גרע הדליל שהוא יד להמזיק שעכ"פ בלא הדליל לא היה אפשר להתרנגול להזיק.
ואמנם יש לדון ולומר דאי משום יד להיזק לא היה עדיף יותר מדין בור אף שההיזק הי' בדרך הולך ומזיק, כיון שהדליל לא הזיק בכחו רק נעשה יד להיזק, ונ"מ בזה דלא ליחייב על כלים כדין בור ולפנינו נבאר עוד בזה:
ח) והנה כל זה ישבנו שיטת התוס' אכן בדברי הרמב"ם קשה לכוין עם שיטת התוספות דאי היה טעמו כשיטת התוס' דבעל הדליל חייב משום אש לא היה שייך בזה דין צרורות.
ונראה דהרמב"ם סובר דחיוב הקושר או בעל הדליל אינו על מעשה הדליל אלא על מעשה התרנגול דאף דלגבי בעל התרנגול לא נחשב היזק הדליל אלא היזק שלא בכונה דפטור, אבל הקושר כיון שקשר הדליל ונעשה יד להתרנגול א"כ הוא עשה את התרנגול למזיק ע"י הדליל ונתחייב במעשה התרנגול ע"י הדליל שלו שנעשה יד להיזקו, דכיון שעשה יד להיזק התרנגול והוא גרם אפשרות היזקו של התרנגול נתחייב במעשה התרנגול, ולגבי הקושר לא נימא דהתרנגול הא הזיק שלא בכונה משום דהוא קשר הדליל להתרנגול ולגבי דידי' הוי בזה דין רגל ממש דהא דרך התרנגול לילך ולהזיק ע"י הדליל ואף שאין התרנגול של הקושר אשכחן דין כזה במעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דלשיטת התוס' חייב מדין שן אף שאין הבהמה שלו, ואף דלשיטת הרשב"א אינו מדין שן אלא מדין מזיק אפילו ברה"ר כבר בארנו בפרק א' הלכה א' אות י"א ענין מעמיד עפ"י הירושלמי ומשמע דכן דעת הרמב"ם דחיובו מדין מזיק מ"מ אינו חייב יותר מדין שן ופטור ברה"ר ע"ש שבארנו הדברים בארוכה וממילא דאינו חייב אצרורות אלא חצי נזק.
אלא דיש לנו לחלק בין שני הגדרים שכתבנו היינו א' דדליל אינו כמו שליף שעליה ובכל אופן לא הוי יותר מצרורות, ב' דכיון דלא הוי כמו גופה לכן פטור לגמרי, דלענין הקושר יהיה נ"מ דאף שאמרנו דלגבי הקושר שנחייב אותו על היזק התרנגול כיון שהוא עשה יד להיזקו וכמו מעמיד לשיטת התוס', ולגביה לא נימא דלא הוי רגל בדרך הלוכה כיון דהוא קשרו ועשה אותו למזיק בדרך הלוכו, מ"מ אפילו לגבי הקושר לא הוי הדליל כמו שליף שעליה דדוקא שליף שנתחבר מדעת הבעלים בזה אמרינן דדבר המחובר לגופה כגופה דמי אבל דליל שנקשר שלא מדעת הבעלים אף שאנו מחייבין את הקושר דלגבי דידי' הוי רגל בדרך הלוכה אבל מ"מ לא הוי כמו בגופה ממש לכן עכ"פ לא הוי יותר מצרורות אפילו לגבי הקושר, ומבואר עכשיו דעת הרמב"ם דהקושר חייב על הדליל מטעם דין צרורות דאינו אלא חצי נזק:
ט) ועתה עלינו לבאר עוד דבריו במה שכתב ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל, והנה אי אפשר דבאמת חייב מטעם בור דהא בור פטור על כלים וכמו שכתבנו למעלה, לבד מה דלא שייך בבור חצי נזק, וע"כ דכונתו דאם היה לחוט בעלים נעשה בעל החוט ממש כמו הקושר וחיוב זה לעשות בעל החוט כמו הקושר זה נלמוד מדין בור המתגלגל, ויהי' כאן הצטרפות של בור ושור, ואף דאם החיוב גם מדררא דבור א"כ צריך להיות פטור על כלים, נוכל לומר דסובר הרמב"ם כשיטת הרא"ש דהיכי דלמדין מבור ושור אין בהם קולי שניהם אלא קולא של בור, והיינו משום דעיקרו הוא בור דהוי בתר דנייחי וא"כ ה"נ כיון דהזיקו בהדי דאזלי נלמוד רק מדין בור לחייב הבעלים אבל כיון שעכ"פ נעשה יד להתרנגול והזיק בהדי דאזלי נתחייב משום זה על מעשה התרנגול ואין בו דיני בור אלא דיני שור:
י) ועכשיו עלינו לבאר דברי הגמרא והנה מעיקרא מוכח להדיא דבעי הגמרא לאוקמי בתר דנייחי דהא אמר איש בור ולא שור בור, וטעמא דגמרא דכיון דאמר ר"ה לא שנו אלא שנקשר מאליו, אבל קשרו אדם חייב, וכיון דבנקשר מאליו קתני במתניתין דחייב חצי נזק א"כ ע"כ דבקשרו אדם חייב נזק שלם וכן פירש"י דאבל קשרו אדם חייב היינו נזק שלם, וכיון שבארנו דמה דמחייב ע"י לתא דתרנגול אינו אלא צרורות, ומשום הכי קתני במתני' דחייב חצי נזק א"כ גם קשרו אדם אינו חייב אלא חצי נזק ולכן הוי סבר לאוקמי בתר דנייחי וכן פירש"י אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם דהוי בור, וא"כ ע"כ דמתני' דקתני דנקשר מאליו אינו חייב אלא חצי נזק, ע"כ דאינו משום דין צרורות אלא דמדין בור אינו חייב אלא חצי נזק, וע"ז פריך בגמרא נקשר מאליו מאן חייב אלימא בעל הדליל אי דאצנעי' אנוס הוא ואי דלא אצנעי' פושע הוא פי' וכולי נזק בעי לשלומי כדפירש"י אלא בעל תרנגול מ"ש כולי' נזק וכו' איש בור וכו', ולכן אמר אלא מתני' בדאדיי אדויי וזהו לפי' הרמב"ם שגרר בהדליל את הכלי עד שנפל ונשבר, ובהא דאדיי אדויי דגבי גחלת פי' ג"כ הרמב"ם שגרר הגחלת על הגדיש ומוכח דאינו מפרש אדיי אדויי בלשון זריקה אלא בלשון גרירה ולכן גם בקשרו אדם אינו חייב אלא חצי נזק וכמו שנתבאר, וכי איתמר דר"ה בעלמא איתמר דליל הפקר, ובזה מפרש הרמב"ם דלא כפירוש רש"י דגבי דליל הפקר מיירי בתר דנייחי ומטעם בור אלא דגם בדליל הפקר מיירי בגוונא דמתני' באדיי אדויי והנ"מ הוא רק דאי קאי אמתני' דתנן דמשלם חצי נזק, וא"כ ע"כ כי קאמר לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב היינו דקשרו אדם משלם נזק שלם, אבל עכשיו דר"ה בעלמא איתמר אינו כלל לחייב נזק שלם אלא לומר דגבי דליל הפקר דווקא קשרו אדם חייב והיינו חייב כדינא דמתני' אבל נקשר מאליו פטור לגמרי, ואמר עוד בגמ' משום מאי מיחייב אמר ר"ה בר מנוח משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, והנה לכאורה משמע בגמרא דקאי על קשרו אדם והרמב"ם כתב הך טעמא דבור המתגלגל על נקשר מאליו ולא על קשרו אדם ומוכח דסובר דקשרו אדם אינו צריך לדין בור המתגלגל והי' אפשר לומר דהך משום מאי חייב לא קאי על הא דאמר קשרו אדם חייב אלא אמתני' קא הדר אבל לא משמע כן, ונראה דבאמת אמתני' לא מצי פריך משום מאי חייב דכל מה שאנו צריכין טעם לחייב היינו אם אנו באין לחייב בעל הדליל או הקושר, אבל אם אנו מחייבין את בעל התרנגול הא אפשר דלא סברה מתני' כהך סברא שכתבנו דהוי כמו שלא בכונה דבכה"ת לא חשיב מעשה דאינו אלא לר"ש, וא"כ בפשטות אפשר דמתניתין כר' יהודא ונחשב מעשה לגבי התרנגול ומ"מ כיון שלא נתחבר מדעת הבעלים אינו חשוב אלא צרורות וכמו שכתבנו, וא"כ הוי ניחא מתני' בפשיטות, אלא על קשרו אדם דאמר ר"ה דחייב הקושר בזה שפיר משום מאי מחייב הקושר על מעשה התרנגול וע"ז אמר ר"ה בר מנוח משום בור המתגלגל וכמו שכתבנו דהוי בזה דינא דבור ושור:
יא) אכן הרמב"ם לא פסק גבי קשרו אדם דצריך לדינא דבור המתגלגל ונראה לבאר עפי"מ שכתבתי בפרק א' הלכה א' אות י"ב דהרמב"ם מפרש הא דאמר בדף נ"ו וליסטים נמי דהכישוה דלא כפי' רש"י והרא"ש דאשמועינן דכשהכישוה במקל נעשו גזלנים דלא איצטריך כאן לאשמעינן דיני משיכה בגזלן אלא דהכישוה שלא ע"מ לגוזלה אלא שע"י שהכישוה הלכה לקמה ונתחייבו מתורת מעמיד והוא כמו תי' קמא דקמו לה באפה דלא הוי משום חיוב גזילה וגם לפי' רש"י והרא"ש אינם חלוקים אלא בהא דאמר בגמרא וליסטים נמי דהכישוה, אבל הא דאמר הכישה אמרת לן גם רש"י מפרש דהוא מדין מעמיד, אבל זה חידש אביי דאמר לרב יוסף הכישה אמרת לן אבל מעיקרא אליבא דרבה סבירא לן דדוקא מעמיד או קם לה באפה שהעמידה על הקמה ממש אבל מה שהכישה והלכה ע"י זה לקמה לא הוי ברי הזיקא ולא הוי בזה מעמיד א"כ נוכל לומר שפיר דלפי"מ דס"ל לגמרא אליבא דרבה דדין מעמיד הוא דוקא מעמיד ממש, א"כ קושר דליל ברגל התרנגול לא הוי מעמיד דהא אינו ברי הזיקא וע"כ אנו באין בזה לדין בור ולצרף דין בור ושור, ולכן נוכל לומר דסוגיא דהכא הוי סבר כרבה, ולכן גם בקשרו אדם צריך לדין בור המתגלגל, אבל לפי"מ דקיי"ל כאביי דהכישה במקל נמי נקרא מעמיד וחייב בזה על נזקי בהמה מדין אדם המזיק אלא דאינו חייב אלא בחיובי דיני הבהמה וכמו שכתבנו, וא"כ גם הכא כשקשר הדליל ברגל התרנגול הוי בזה אדם המזיק דאף דגבי הכישה והלכה לקמה ודאי דווקא שהכישה קרוב לקמה והלכה ע"י זה לקמה דכן מוכח לשון הרמב"ם מ"מ הכא הוי מעמיד בקשירה לחוד דהתם הכישה בעלמא לא עשה היזק כלל, אבל הכא כיון דרגל הזיקו מצוי וע"י הדליל ילך ויזיק שפיר חייב משום מעמיד דהא סובר הרמב"ם דאם פרץ דלת בריאה והלכה והזיקה חייב משום מזיק והוא מגדר מעמיד ולכן סובר שפיר הרמב"ם דלהלכה בקשרו אדם לא נצרך לדין בור המתגלגל משום דחייב מדין אדם ושור ולא מדין בור ושור, אבל בנקשר מאליו צריך לדין בור המתגלגל דהוא מדין דבור ושור וכמו שבארנו:
יב) עוד דרך אחר אפשר לומר בבאור דברי הרמב"ם בהא דקשרו אדם ונאמר כדעת הראב"ד דהא דאינו מחייב בקשרו אדם אלא חצי נזק קאי נמי על בעל תרנגול ולא על קשרו אדם אחר דווקא וא"כ ודאי הוי כשליף שעלי' ומה דאינו מחייב אלא חצי נזק הוא משום דס"ל כרבה דמספקא לי' אי בתר תבר מנא אזלינן, אלא דכתבנו דא"כ אמאי לא הזכיר הרמב"ם דאם תפס נזק שלם אין מוציאין מידו, אכן לדעת הרמב"ן במלחמות שיישב שיטת הרי"ף דמה דאמר תיפשוט לי' מדרבה הוא דניפשוט דבתר תבר מנא אזלינן א"כ ניחא שפיר דמיפשט פשיטא להרמב"ם דבתר תבר מנא אזלינן ואינו משלם אלא חצי נזק, אכן לקמן הארכנו ליישב שיטת רש"י ולמשדי נרגא בשיטת הרמב"ן והא דהביא הרי"ף אוקימתא דרב ביבי בר אביי דקא אזיל מיני' מיני' מבואר בחי' הרשב"א דלא גרסינן בדברי הרי"ף מיני' מיני' אלא מיני', והיינו דמיני' מיני' משמע דדחפוהו עד שנשבר ממש ודקא אזיל מיני' היינו לאפוקי דלא רק שהי' מחטטין בחבל עד שנפסק וממילא נפל הדלי דזה לא הוי מעשה בגוף הדלי אפי' למ"ד בתר מעיקרא אזלינן אלא דקא אזיל מיני' היינו שדחפו להדלי עד שנפל, אכן בלשון הרמב"ם יש להסתפק אם אפשר זה התירוץ שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, ולפי ד' הרשב"א אנו צריכין לומר דכונתו שנתגלגל מחמתן רק עד שנפל וממילא מן הנפילה נשבר, והנה גרסת הרשב"א בד' הרי"ף א"א לומר דכוונתו לגרוס כן גם בגמ' דבתירוצא דרב ביבי א"א לומר דלא גרסינן מיני' מיני' דרב ביבי בודאי בא ליישב דלא נפשוט דבתר מעיקרא אזלינן, וע"כ כונת הרשב"א דהרי"ף אינו מכוין לתירוצו דרב ביבי והוא דחוק.
והנה מה דפריך בגמ' על בעיא דרבא ותיפשוט לי' מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן יש לעיין בזה דהא זה פשוט דדין מנא תבירא הוא דוקא בעומד להשבר בודאי וכן כתב הרמב"ם להדיא וא"כ איך מוכיח מהא דזרק כלי מראש הגג שההיזק הוא בודאי לדרסה על כלי ונתגלגל למקום אחר שדבר המתגלגל אין ההיזק ודאי כמו דבר הנופל באויר ואפשר שיופסק גלגולו ע"י אדם. ומה דבעי רבא בנתגלגל למקום אחר אינו תלוי כלל במנא תבירא אלא דכיון דעכ"פ לסוף נשבר מגלגול זה בעי אם אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף, וצריכים אנו לומר דהגמ' הוי סבר, דכיון דעכ"פ לבסוף נשבר אמרינן מנא תבירא הוי דהא אגלי מילתא דעומד הי' לישבר ולכן אמרינן דהי' מנא תבירא בשעת הזריקה דהא קמן שלא הצילו אותו מהגלגול ונשבר מזה אבל באמת להלכה מכיון דרב ביבי מוקי לברייתא דקא אזיל מיני' מיני' ולכן נוכל לומר דלמסקנא באמת נחלק בין היכי דהדבר הוא בודאי אבוד דאז אמרינן מנא תבירא תבר, וכמש"כ הרמב"ם שלא שבר אלא כלי שעומד להשבר מיד בודאי, אלא ע"י גלגול לא אמרינן כלל מנא תבירא תבר, ולכן זהו שכתב הרמב"ם שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, והיינו שלא רק שנשבר ע"י תחלת גלגולם ונתגלגל יותר ונשבר אלא שגלגלו אותו עד שנפל ונשבר ובשעת הנפילה כבר היתה השבירה מוכרחת, ובזה אמרינן מנא תבירא ולא הוי צרורות אבל בשעת הגלגול קודם הנפילה אכתי לא הוי מנא תבירא ובמקומו הארכנו יותר ועכשיו מבואר דהכא גבי דליל כיון שכתב הרמב"ם ונתגלגל ונשבר הוי שפיר צרורות דבזה קיימ"ל בודאי דבתר תבר מנא אזלינן היכי דלא הוי מנא תבירא:
יג) אכן כ"ז בארנו בדין קשרו אדם אם פירושו בעל תרנגולין, אולם אכתי צריך לבאר דין נקשר מאליו אם בעל הדליל לא שמר את הדליל דגם בזה חייב הרמב"ם חצי נזק, והנראה לבאר בזה וכן בקשרו אדם אם אינו בעל תרנגול דבאמת יסבור הרמב"ם לגמרי כשיטת התוס' דחיוב בעל הדליל יהיה משום אש, וכמו שבארנו דאף שההיזק הוא מכח התרנגול אבל הדליל נעשה יד לההיזק וחייב מגדר בור שג"כ ניזק בו הניזק, ורק דאי משום בור הי' פטור על כלים, בזה נאמר דכיון דעכ"פ ההיזק הוא בהדי דאזלי יש בזה דין אש ורק דילפינן מבור וזהו מה דאמר בגמ' וכן ברמב"ם דהוא משום בור המתגלגל הכונה בהדי דאזלי וילפינן מבור ואש וכיון דעיקרו אש שהוא נלמד מבור אינו פטור על כלים וכמש"כ למעלה עפ"י שיטת הרא"ש, ומה דאינו מחייב הרמב"ם לבעל הדליל אלא חצי נזק זהו משום דעכ"פ גם התרנגול עשה מעשה ההיזק ולא יסבור הרמב"ם דחייב על מעשה התרנגול כיון דאין התרנגול שלו לא נדמה זה למעמיד ויהי' רק השאלה בזה אמאי לא חייב את בעל הדליל משום כי ליכא לאישתלומי, וכמו שכתבנו למעלה מדברי הש"מ, אכן יש לבאר זה דהנה בטעמא דכי ליכא לאישתלומי אמרינן בגמ' שני טעמים או דסבר כולה היזקא עביד ומש"ה אמרינן כי ליכא או דסבר פלגא היזקא עביד ומ"מ אמרינן כי ליכא משום דאמר אנא תוראי בבירך אשכחתי' והנה הרמב"ם בפי"ב הל' י"ט גבי שור שדחף לבור כתב שבעל הנבלה אומר לבעל הבור פחת נבלה זו יש לי אצלך וכו' כל שאני יכול להוציא וכו' והוא כד' הגמ' דאנא תוראי בבירך אשכחתי', ובהל' כ"א גבי שור של הדיוט ושל פסוה"מ שנגחו כתב בסתמא שהניזק אומר לו כל שאוכל להוציא מזה וכו' ויקשה למה צריך גבי בור טעמו וע"כ דגבי בור סובר הרמב"ם כהאבע"א דהאי פלגא והאי פלגא משום שהם שני ענינים השור דחף והבור המית, לזה אמר טעמא דבבור עכ"פ נגמר ונמצא ההיזק ואפשר דבאמת משום זה נאמר על הבור כולא היזקא עביד, אבל בלא סברא דאנא תוראי בבירך אשכחתי' אין אנו אומרים האי כולה והאי כולה, אבל בשני שורים שנגפו בב"א דבלא נגיחת כל אחד לא הי' מת ושניהם עשו מעשה מיתה אחת נמצא כמו שכל אחד המית כולו, אח"כ מצאתי כדברי ביש"ש בפ' הפרה ורק שכתב דבשני שוורים נוכל לומר דכל אחד עשה כל ההיזק ומשמע דכונתו דכיון דנוכל לומר דע"י נגיחת אחד היה מת לכן אמרינן כולא היזקא, ולכן הכי נמי גבי דליל שנעשה יד להיזק והתרנגול הזיק לא אמרינן האי כולה והאי כולה והכא ליכא סברא דאנא תוראי בבירך אשכחתי' דהתם הבור עשה עיקר ההיזק והכא הדליל לא הי' אלא יד לההיזק ולכן לא אמרינן כאן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולכן אינו חייב בעל הדליל אלא חצי נזק אף שבעל התרנגול פטור.
ואחר כתבי כ"ז ראיתי בספר קרית ספר להמבי"ט ז"ל שכתב וז"ל ושבירת כלי ע"י החוט המסובך ברגלי התרנגולים הוי משום צרורות וכדאמרינן בגמ' מתניתין בדאדיי אדויי ואם הי' לחוט בעלים ולא הצניעו חייב חצי נזק משום בורו המתגלגל דמייתי לה במה הצד בפרקא קמא משור ובור וכו' והכא משום דלא אזיק חוט שלו אלא בהדי תרנגול אינו חייב אלא חצי נזק כדאמרינן עכ"ל, והנה תחלת דבריו אינו בדרך הרמב"ם אלא כדרך רש"י בדאדיי אדויי ולענין חיוב בעל תרנגול וכמו שכתב בהקדמתו שסדר חבורו עפ"י סדר הרמב"ם אבל כתב ספרו עפ"י דברי המפרשים רש"י וכל הראשונים, אבל לסוף דבריו לענין בור המתגלגל מפרש ג"כ לענין אדיי אדויי ודלא כפי' רש"י דמיירי לענין בתר דנייחי ומ"מ כתב דחייב משום צרורות חצי נזק וכמו שכתבנו באופן הראשון, דכיון דע"י התרנגול הזיק הוי בזה דין צרורות גם לגבי בעל החוט דאין לפרש כונתו משום שותפות התרנגול דע"ז לא הי' כותב כדאמרינן שלא הזכיר שם מדיני שותפות כלל אף מה דאינו מחייב אלא בעל החוט משמע דסובר דכיון דלא שימר בעל החוט חוט שלו פטור בעל התרנגול והוא כפשטה דסוגיא דגחלת ודלא כגירסת רש"י ותוס' דגרסו וליחייב נמי אלא כגירסת הר"ח דגריס ולחייב בעל הגחלת ועיין במש"כ בהלכה י"ח בביאור דעת הר"ח והרמב"ם בזה ולפי דברינו שם אין ראי' גם לשיטת הר"ח והרמב"ם לכאן, עוד ראינו דסובר בעל קרית ספר דחייב בעל החוט על כלים ודלא כמו שפירש"י לשיטתו דמפרש בתר דנייחי דמיירי לענין היזק אדם אבל הקרית ספר מפרש הא דבור המתגלגל לענין אדיי אדויי ומשום דעיקר ההיזק נעשה ע"י התרנגול ובעל החוט חייב משום בור ושור לכן חייב גם על כלים וכמש"כ.
והנה זה זמן רב ששמעתי לבאר ד' הרמב"ם מהגאון הצדיק המנוח הר"ר צבי לעווינזהן זצ"ל חתן גאון וצדיק הדור מרן מוהרי"מ בעל חפץ חיים שי' ולא אזכור עיקר דבריו רק זה שהתחיל ג"כ בדרך הפנ"י ואולי נתעוררתי ממנו יהי' זכר צדיק לברכה:
-השמטות ומלואים-
במש"כ לעיל באות ה' עפ"ד הראב"ד דוהנזקין שלא בכונה בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכונה שנתכוין להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אע"פ שאין כונתם להזיק אבל מתכונת היא לדריסה ולאכילה, והנה הר"ח שם דימה דין זה דשלא בכונה בדין אינו מתכוין באיסורין, ובאיסורין דדבר שאינו מתכוין מותר היינו משום דלא חשיב מעשה וסברת הר"ח דה"ה לענין ניזקין דלא חשיב מעשה, ולכן בצרורות אף שאינה מתכונת להזיק אבל מתכונת היא לדריסה, אבל היכי שאינה מתכונת גם לדריסה כמו בחוט הקשור ברגלה איכא למימר דהוי שלא בכונה ממש וא"כ לפי"ז גם בשליף שעליה לא הוי חשיב כונת מעשה, אלא דשליף שעליה חשיב כמו גופה וכיון שהיא הולכת בכונה ועושה מעשה בהשליף הוי כמו שעושה מעשה בגופה וחשיב מעשה בכונה אבל חוט שאינו כמו גופה הוי שלא בכונה וחשיב כדבר שאינו מתכוין עי' במש"כ שם, הנה לפי"ז יש ליישב קושית הנח"ד בדף כ' שהקשה על מש"כ הרא"ש דהיכי דאית לדליל בעלים חייב גם בצרורות נזק שלם, דא"כ מה אמר בגמ' רבה עגלה מושכת בקרון קמ"ל והיינו דלא הוי צרורות כיון שגם בצרורות היכי שיש לו בעלים חייב נ"ש, ולפמש"כ א"ש דגם בשליף אי לא דהוי כגופו הוי פטור לגמרי לר"ש, ועוררני לזה א' מבחורי הישיבה.