אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יח · הלכה י

פרק יח

אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים וכשר כמו שיתבאר. וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו.
השגת הראב"ד אשם תלוי וחטאת העוף א"א לא ידעתי מאין הוציא זה. ואני מצאתי בתוספתא דזבחים חטאת העוף הבאה על הספק והקריבה בחוץ חייבים עליה אשם תלוי. אשם תלוי הבא על הספק והקריבו בחוץ חייב עליו חטאת. ובחיי ראשי אע"פ שנראית זרה בעיני היא מתוקנת בחטאת העוף הבא על הספק אינה ראויה למזבח אלא דמה. אבל בשרו לא שאם עלתה נמי תרד הילכך אשם תלוי הוא דמחייב שמא לא ילדה. אבל אשם יש ממנו למזבח דמו ואימוריו. ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה הילכך הוי ככל הקרבנות הראויים בפנים. ואם הקריב דמו או אימוריו בחוץ חייב חטאת:
הכ"מ תמה על ד' הראב"ד דהא דינו של הרמב"ם באשם תלוי שהקריבו בחוץ הוא ברייתא בכריתות דף י"ח דפליגי ר"מ וחכמים דר"מ מחייב וחכמים פוטרים. וכתב הלח"מ על זה מה שכתבו התוס' שם דהני חכמים דפטרי ס"ל כר"מ בדף כ"ג דמביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא דסבר ר"מ דיצא וירעה בעדר. וחכמים סברי ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, ולכן מה דפטרי חכמים בשוחט בחוץ משום דסברי כר"מ דלא הקדישו אלא מספק. אבל לחכמים שם דסברי דגמר ומקדיש ה"נ חייב השוחטו בחוץ. ולפי"ז הקשה הלח"מ דהא הרמב"ם פסק בפ"ד מהל' פסוה"מ כחכמים. וכתב הלח"מ דאפשר הרמב"ם אינו סובר כד' התוס' אלא אפי' רבנן דאמרי התם דגמר ומקדיש. מ"מ כיון דאם לא הי' לו ספק חטא לא הי' מקדישו לא הוי הקדש גמור. ותירוצו אינו מתקבל דכיון דאמרי חכמים דגמר ומקדיש איך נימא דלא הוי הקדש גמור:
ונראה דאפי' חכמים דאמרי דגמר ומקדיש מ"מ הא אין מקריבים אותו כשנודע לו שלא חטא אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. וא"כ רק דמיו יקרבו לעולה אבל האשם תלוי בעצמו הא אינו ראוי לפתח אוהל מועד אם יתודע שלא חטא. וא"כ גם לרבנן אין לחייב עליו משום שחוטי חוץ כיון דהוא ספק אם הוא ראוי בודאי לבוא לפתח אוהל מועד. אמנם נכדי הרב הנעלה מר חיים שניאור שיחי' העירני דזה תלוי בדין אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה. דלפי"ז אמר הגמ' בסוף השוחט והמעלה גבי הפריש שתי חטאות לאחריות דחייב על הב' משום שחיטת חוץ. ומהגמ' משמע שם דאין צריך ניתוק לחייב. אך זה תלוי אם ניתוק דאורייתא. וכבר האריכו התוס' בזה בזבחים דף ה' ובמנחות דף ז'. ובדעת הרמב"ם כבר בארתי במקומו דסובר דניתוק דאורייתא. וכבר כתב הרמב"ן בשבועות דף י"ב שהם סוגיות חלוקות. וא"כ כ"ז שלא ניתק לרעיה אינו ראוי לפתח אוהל מועד. ובמה דמוכח מד' הגמ' דבהפריש שתי חטאות לאחריות חייב משום שחוטי חוץ גם קודם ניתוק יש לומר דשאני מפריש שתי חטאות לאחריות מאשם שניתק לרעיה דזהו באשם שנתכפרו בעליו וכה"ג מחמש חטאות המתות דקיי"ל דבאשם רועה דבזה צריך דוקא ניתוק שכבר הי' אשם ודאי. אבל מפריש שתי חטאות לאחריות אמר הגמ' להדיא דהשני מעיקרא עולה הוא. ומה דמביא הגמ' ע"ז מאשם שניתק לרעיה צריך לומר דכיון דמ"מ דינו של השני שיהי' רועה ולכן מייתי מאשם שניתק לרעיה דשחטו סתם כשר לעולה אף שלא עקרו בפירוש. ולכן גם במפריש שתי חטאות לאחריות דחייב אם שחטו בחוץ כיון דאם שחטו סתם כשר לכן חייב אם שחטו בחוץ:
אלא דיש לעיין לפי"ז באשם תלוי לרבנן דסברי דמתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש. דלכאורה דמי למפריש שתי חטאות לאחריות. וגם בזה יהי' הדין דגם בלא ניתוק יהי' כשר אם הקריבו סתם. כיון דלא הי' בו דין ודאי חטאת. ועיקר דינו דירעה, וא"כ צריך להתחייב בחוץ גם בלא ניתוק. אלא דיש לומר דלא דמי דמפריש שתי חטאות לאחריות כבר חלה הדין רועה על השני, אבל הכא באשם תלוי קודם שנודע לו הא אכתי ליכא הדין דירעה אלא דאנו דנים על חיוב שחיטתו בחוץ משום דאינו ודאי ראוי לפתח אהל מועד. דשמא יתודע לו שלא חטא. וא"כ לא נוכל לומר דעכשיו כבר יש בו הדין דאפשר להקריבו לעולה:
אכן בדעת הרמב"ם לא צריך לכל זה דהגמרא בזבחים גבי מפריש שתי חטאות לאחריות הא מייתי הא דרב הונא דשחטו סתם כשר לעולה והרמב"ם בפ"ד מהל' פסוה"מ כתב והקריבו עולה וזהו כדברי הגמ' פסחים דף ע"ג ע"ב דמשני למ"ד בעי עקירה לא תימא ושחטו סתם כשר לשם עולה אלא אימא שחטו לשם עולה כשר והרמב"ם פוסק כמ"ד בעי עקירה וכ"ז שלא עקרו אינו כשר לשם עולה. ומיושב מה שלא הביא הרמב"ם הך דינא דמפריש שתי חטאות לאחריות דחייב על הב' משום שחוטי חוץ משום דהרמב"ם סובר דבעי עקירה ואינו מחלק בין שתי חטאות לאחריות לאשם שניתק לרעיה וכיון דהגמ' כאן מיירי בשחטו סתם ואינה להלכה ולכן אף דנ"מ אם שחטו בפי' לשם עולה אם נימא דמהני עקירת חוץ מ"מ כיון דעיקר דינא של הגמ' אינה להלכה לכן לא כתב הך דינא דמפריש שתי חטאות לאחריות:
ומבואר דלענין אשם תלוי ששחטו בחוץ ודאי פטור כיון דהרמב"ם פוסק דבעי עקירה וכ"ז שלא נודע לו שלא חטא ודאי לא נעקר שם אשם ממנו, ולכן פטור כיון דאם יתודע שלא חטא אינו ראוי בפנים לשוחטו סתם אלא דצריך לומר דמה דאמרינן דכיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש אין הפי' דמקדיש בפירוש שאם יתודע שלא חטא יהי' עולה דא"כ הי' צריך להתחייב אפי' בשחטו סתם כיון דאם נתודע שלא חטא יהי' בעצמו עולה, אלא דהפי' הוא דהוא גמר ומקדיש בסתם ואם יתודע לו שלא חטא יהי' כמותר אשם שדינו שירעה ואם ישחטנו בפי' לשם עולה יהי' כשר ולכן עכשיו שהוא אשם תלוי ושחטו בסתם שפיר דפטור שאינו ראוי לבוא לפנים לשחטו סתם אם יהי' נודע לו שלא חטא. ונכדי הנ"ל העירני בהרבה ממש"כ בזה:
ומה שהקשה הראב"ד מהתוספתא דתניא דאשם תלוי שהקריבו בחוץ חייב חטאת כבר כתב הכ"מ דאתיא כר"מ בכריתות דף י"ח. והנה אדמו"ר גאון ישראל בספרו כתב ליישב התוספתא דהא תניא והקריבו בחוץ ופלוגתא דר"מ ורבנן הוא בשחטו בחוץ והקריבו דתוספתא קאי על הקטרת אימורים. וכיון דתנן דאם נודע לו אחר שזרק הדם הבשר יאכל. לכן גם הקטרת אימורים הוא קרבן ודאי כיון דכבר הוכשר הקרבן בכל גווני. ואני תמה בזה דהא כתב הרמב"ם כאן בהלכה זו וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו כך הוא פטור על העלאתו, ובפשוטו הוא בכל אופן בין ששחטו בחוץ והעלה אימורים בחוץ בין ששחטו בפנים והעלה אימורים בחוץ, וזה א"א לומר דקאי על הלכות הקודמות במחוסר זמן בגופו או בבעלים דודאי כיון דכתב זה בהלכה זו וכתב כל קרבן דגם באשם תלוי הכי הוא דאף ששחטו וזרק דמו מ"מ פטור על העלאתו:
ובעיקר טעמא למה באמת פטור על הקרבת אימורים כיון שנזרק דמו והבשר יאכל נראה דכיון דלא תנן אלא דהבשר יאכל ולא תנן נמי שיקטירו אימוריו דהאימורים אין נקטרים דאף דהבשר יאכל זהו כיון שנזרק דמו. וכל זמן שלא נודע הי' קרבן בשר וכיון שנזרק דמו כבר הותר הבשר, אבל הקטרת האימורים זהו דין חדש בהקרבת הקרבן, ואין האימורים תלויים בהכשר הקרבן מצד זריקתו, דאף דנזרק דמו בהכשר מ"מ עכשיו בשעת הקרבת האימורים הא כבר נודע שלא חטא, ולכן אף דהקטרת האימורים אין מעכבים הכפרה מ"מ כיון דכתיב בזה ריח ניחוח וזה ודאי לא שייך אלא במה שיש לזה דין קרבן וכיון דעכשיו שנודע שלא חטא אין בהקרבתו דין קרבן. ולא דמי לקרבן נדבה שיש לו דין מיוחד שהוא קרבן נדבה אבל אשם תלוי שאינו קרבן נדבה אין בו אחר שנודע דין קרבן ולכן האימורים אינם נקטרים ומ"מ הבשר יאכל כיון שכבר הותר ע"י זריקת הדם שהי' קודם שנודע. וכיון שהאימורים אין נקטרים בפנים ודאי דאין חייבים על העלאתם בחוץ, ושפיר כתב הרמב"ם דכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו כך הוא פטור על העלאתו דקאי גם על אשם תלוי וגם אם זרקו בפנים פטור על העלאתו, והנה העירוני בזה בשם הגאון מבריסק שליט"א מהא דסבר ר' יוסי דאפי' הדם בכוס יזרק ואמר רבא שם דטעמו משום דסבר כל העומד לזרוק כזרוק דמי אף דעכ"פ בשעה שזורק כבר נודע שלא חטא ואין בו דין הקרבה, מ"מ יש לומר דסבר דכיון דהוי כזרוק אין בו חסרון בזה שנודע לגבי זריקה אבל הקרבת אימורים זוהי הקרבה מיוחדה דשייך לדין הקרבן של אשם תלוי, ובאמת טעמא דרבא נדחה שם ובעיקר שיטת הרמב"ם מה שפוטר על שחיטת אשם תלוי בחוץ ביאר אדמו"ר דכל זמן שלא נשחט ונקרב אם באמת לא חטא עוד לא נגמר הכשר הקרבתו ע"ש בדבריו והיא סברא מחודשת וכדאי הוא רבינו אדמו"ר להכריע:
ובמה שכתב הראב"ד במה דמחלק בתוספתא בין אשם תלוי לחטאת העוף הבאה על הספק דחטאת העוף אינה ראויה למזבח אלא דמה אבל אשם תלוי יש ממנו למזבח דמו ואימוריו ובשרו נאכל הלכך הוי ככל אשמות, וצריך להבין דבמה תלוי זה בדין אם חייבים עליו בחוץ, וצריך לומר בכונתו דבחטאת העוף הבאה על הספק יש לומר שהיא ספק קרבן ואמרה תורה שיקריבו אותה מספק. אבל אשם תלוי אם היינו אומרים שהוא רק ספק קרבן א"כ למה נאכל, דאם אינו קרבן הרי הוא חולין שנשחטו בעזרה. וגם האימורים למה יקריבו כיון דאינם מעכבים הכפרה, וע"כ שהוא קרבן ודאי לכן חייבים חטאת על שחיטתו בחוץ, ועמש"כ הלח"מ ובעיקר דבריו הם כדברי הראב"ד אלא מטעם אחר:
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א
הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי.
במש"כ בפי"ח הל' י' בדעת הרמב"ם דסובר דאשם תלוי וחטה"ע הבא על הספק שהקריב בחוץ פטור, והראב"ד השיג מהתוספתא דקתני באשם תלוי דחייב חטאת, והבאתי שם דברי הכ"מ שכתב דבכריתות דף י"ח איכא מחלוקת ר"מ וחכמים דר"מ מחייב וחכמים פוטרין, והתוספתא אתיא כר"מ, ותמה בזה דהא ר"מ מחייב אשם תלוי ובתוספתא תניא דחייב חטאת, וכתב בזה ואולי י"ל דהתוספתא אתיא כר"א שם בדף כ"ג דסובר שם בנודע שלא חטא דיקרב, ולדידי' הוי קרבן ודאי, והנה בודאי זהו השמטה מצדי, ובעיקר שהרי הבאתי שם דברי אדמו"ר בזה וכבר כתב שם דא"א לומר דהתוספתא כר"מ דהא תניא דחייב חטאת, והנה לפימש"כ שם מקודם אחר שהבאתי ד' התוס' דלחכמים דסברי במביא אשם תלוי ונודע שלא חטא, דירעה עד שיסתאב חייב השוחטו בחוץ, וכתבתי דהא אפי' לחכמים אינו קרב בעצמו וירעה ויפלו דמיו לנדבה, א"כ הוא בעצמו אינו ראוי לפנים, והבאתי מדברי נכדי הרב שי' דזה תלוי בדין אשם שניתק לרעיה ששחטו סתם אם כשר לעולה וזה תלוי אם בעי עקירה, וכתבתי שם דהרמב"ם לשיטתו דסובר דבעי עקירה, והבאתי מד' הרמב"ן בשבועות שהם סוגיות חלוקות אם ניתוק דאורייתא ועיין תוס' זבחים דף ה' ע"ב ד"ה ניתק, וא"כ מיושב בפשיטות דהתוספתא אזלא למ"ד דלא בעי עקירה וכשר לעולה אם שחטו סתם וגם בלא ניתוק, לכן חייב על שחיטתו בחוץ, אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר דבעי עקירה, וכ"ז שלא נעקר ע"י רעיה וע"י עקירה אינו ראוי לפנים, וא"כ שפיר פסק דאין חייבין עליו בחוץ.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה