אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יז · הלכה ט
האומר הרי עלי מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או מנחת בלא שמן ולבונה הרי זה פטור שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין, אמר הרי עלי מנחה מן השעורין או מן העדשים או מנחה בלא שמן ולבונה או מנחה חצי עשרון. שואלין אותו אם אמר לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה. ואילו ידעתי שאין מקריבין אלא עשרון שלם סולת בשמן ולבונה לא הייתי נודר הרי זה פטור. ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין הרי זה חייב להקריב כדרך שמקריבין.
השגת הראב"ד האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' עד פטור שלא התנדב. א"א אין לסמוך על הכללות הללו שאם בדקו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המתנדבים אע"פ שאמר מנחת שעורים מביא מן החטים. וזעירי שמפליג בין מנחה למנחת לדעת ב"ש או לר"מ דאמר תפוס לשון ראשון הפליג שאם אמר מנחת שעורים אין כאן לשון ראשון. וכן מ"ש בסוף שאם אמר הרי עלי קמח או הרי עלי עשרון הרי הוא כמו שלא נדר מעולם אינו כלום שהכל תלוי בבדיקה כמ"ש:
הכ"מ ביאר דעת הרמב"ם דסובר דזעירי דמחלק בין מנחה למנחת קאי לר' יוחנן דמוקי מתני' כב"ה ובאומר אילו הייתי יודע. וכן מבואר בפיהמ"ש. אכן הקשה דלמה כתב הרמב"ם דגם בעדשים שייך אילו הייתי יודע דהא מגמ' מבואר דבעדשים לא טעי. וכתב דהרמב"ם סובר דזעירי פליג על החילוק בין שעורים לעדשים. והקשה הלח"מ דמנ"ל דזעירי פליג על עדשים דאף דזעירי אמר דבמנחת לא שייך אילו הייתי יודע ודוקא באומר מנחה דכיון דמקודם אמר מנחה סתם ולכן אף שפירש אח"כ ואמר שעורים שייך אילו הייתי יודע. אבל עכ"פ על עדשים דליכא דטעי מנ"ל דזעירי פליג והלח"מ פירש דכונת הרמב"ם שאמר מן השעורים או מן העדשים. ופירושו א"א לקבל שיכתוב הרמב"ם לשון אחר שלא הוזכר בגמ'. ועיקר דינא דאם אמר מן העדשים אין שואלים אותו ופטור לגמרי לא הזכיר ואין זה דרך הרמב"ם:
והנה במה דמבואר בגמ' דלר' יוחנן אם אמר מן עדשים דלא עביד דטעי פטור. צריך באור דהא ר' יוחנן מוקי מתני' באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר כך אלא כך וכיון דאמר בפי' שלא הי' יודע מה מהני דלא עביד דטעי הא בפירוש אומר שטעה. ונראה דהיכי דלא עביד דטעי לא מהני מה שאומר אילו הייתי יודע הייתי נודר כך כיון דבאומד בני אדם לא טעה א"כ כששמעו נדרו הבינו שהוציא דבריו לבטלה כדקיי"ל בערכין דף ה' דאדם מוציא דבריו לבטלה. לכן אפי' אם באמת לא הי' יודע אין בלשון נדרו שנדר מנחה לחייבו בנדרו כיון שמנחה כזו א"א ובלשונו שנדר לא הי' משמעות שהי' חושב שאפשר מנחה כזו. וא"כ בלשונו מוכח שהוא נודר דבר שא"א ומוציא דבריו לבטלה:
I ולפי"מ שנתבאר אפשר ליישב בזה תירוצו של הכ"מ דזעירי פליג על החילוק בין שעורים לעדשים. דכיון דלזעירי באומר מנחת לא מהני מה שיאמר אילו הייתי יודע כיון דעכ"פ אמר לשון שהוא א"א על מנחה. ודוקא באומר מנחה ומן השעורים הוי רק פירוש. וא"כ גם בעדשים אף שהשומעים שמעו פירוש שהוא א"א. מ"מ כיון דעיקר הנדר אמר בלשון מנחה סתם שפיר הוי לשון נדר כיון שבאמת לפי מה שאומר עכשיו דעתו הי' דאפשר גם מנחת עדשים. ואילו הי' יודע שא"א הי' אומר מן החטים. ואין חסרון בזה מצד השומעים כיון דעיקר הנדר אמר מנחה סתם. ולכן החילוק בין שעורים לעדשים אפשר רק אם לא נחלק בין מנחה למנחת. ולא נאמר דמן השעורים הוא רק פירוש. אלא דבין מנחה בין מנחת הוא עיקר הנדר ביחד עם מן השעורים ובזה שייך לחלק דאם אמר מן העדשים לא מהני מה שיאמר לא הי' יודע ואילו הייתי יודע כיון שהשומעים שמעו לשון דלא עביד דטעי וכמו שבארנו:
אחר כך ראיתי בד' הפיהמ"ש שכתב וז"ל והענין מבואר במי שאומר הרי עלי מנחה ואח"כ מתנה תנאי מפסיד כמו שזכר הרי הוא מבטל התנאי כמו שבארנו. ודבריו מכוונים עם מה שכתבנו דמן השעורים הוי רק תנאי וכשאומר תנאי מפסיד ואומר אילו הייתי יודע נתבטל התנאי והנדר נשאר נדר בסתם:
והנה חתני הגאון מוהרי"מ שיחי' נתכוין עמדי בזה. והקשה דאמאי לא אמרינן גם באומר הריני נזיר מן הגרוגרות שאם אמר אילו הייתי יודע דהוי נזיר ולא מצינו כן. ואמר ליישב זה לפי"מ שפסק הרמב"ם דהוא אסור בגרוגרות. ולכן לא שייך אילו הייתי יודע כיון דבאמת נתקיים נדרו במה שאסר גרוגרות. ובזה מיושב מה שפסק הרמב"ם דאסור בגרוגרות דמזה גופא מוכח כן. דאל"כ למה תנן גבי נזיר דאינו נזיר ובמנחות תנן דחייב מן החטין. דכמו דאוקמינן במנחות באומר אילו הייתי יודע הו"ל למיתני כן גם גבי נזיר באומר אילו הייתי יודע. ומוכח דבאמת הוי נדור ולא שייך אילו הייתי יודע והדברים נכונים: