אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יד · הלכה יד

הלכה יג

הקדיש בהמה למזבח ועברו עליה שני רגלים ופדאה ע"ג בהמה אחרת אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו על האחרת שלשה רגלים, ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר, אבל היורש אינו עובר בבל תאחר.
אחד האיש ואחד האשה, הקשה הלח"מ דבר"ה דף ו' ע"ב בעי ר' זירא אשה מהו בבל תאחר מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה או דילמא הא איתא בשמחה א"ל אביי ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי אשה בעלה משמחה, לדבריו דר' זירא קאמר, והראב"ד בפ"א דחגיגה הל' א' השיג על הרמב"ם שכתב ונשים חייבות במצוה זו, וכתב לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה, וא"כ לשיטתו דפסק כאביי היה לו להשיג על הרמב"ם כאן במה שפסק דאשה חייבת בבל תאחר, ולד' הכ"מ שכתב שם דגם הרמב"ם סובר כאביי גם על הרמב"ם קשה ונשאר הלח"מ בצ"ע.
ונראה דמה דאמר אביי לר' זירא ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה אין זה דוקא בשביל דאשה חייבת בשמחה, דהא אפילו אם אשה בעלה משמחה עכ"פ מחוייבת היא בשביל מצות בעלה לעלות לרגל ולשמוח עם בעלה בשלמי שמחה, וא"כ כבר ליכא טעמא דאינה חייבת בבל תאחר משום דלא מיחייבא בראיה דהא עכ"פ צריכה לעלות, וכיון שהיא כבר בירושלים שפיר חל עליה דין בל תאחר דהא יכולה להקריב קרבנותיה, ולכן צריך לומר דמה דפריך הגמ' והא אמר אביי אשה בעלה משמחה אין זה על עיקר דינא שלא תהא חייבת בב"ת, אלא על לשון אביי דאמר ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה ומשמע דאשה איתא במצות שמחה, וע"ז משני לדבריו דר' זירא קאמר אבל לעיקר דינא דבל תאחר גם לדעת אביי חייבת מטעם זה כיון דעכ"פ צריכה לעלות בשביל בעלה.
אח"כ ראיתי בטורי אבן בר"ה בהא דבעי ר' זירא שהקשה דמאי מיבעי לר"ז כיון דסבר דאשה איתא בשמחה, וכתב דמיבעי ליה מי אמרינן דהאי ובאת שמה אביאת עזרה קפיד ואשה ליתא בראיה או אירושלים קפיד ואיתא בשמחה לאכול שלמי שמחה, ואביי סבר דודאי אביאת ירושלים קפיד, וא"כ פשוט כדברינו דכיון דעכ"פ מחוייבת להיות בירושלים גם לאביי בשביל בעלה דאיתא בבל תאחר, ואף שהטורי אבן בעצמו לא עמד בזה, וכתב שם דלאביי דאשה בעלה משמחה אינה בב"ת, ולא הזכיר דברי הרמב"ם, ובטעמא יש לומר דכיון דאשה לא מחייבא בעצמה בעשה דובאת שמה, לא מחייבא נמי בעשה דוהבאתם שמה ולכן לא מיחייבא נמי בבל תאחר.
אבל בדעת הרמב"ם והראב"ד יש לומר דאפי' אם נימא דכיון דלא מחייבא בעשה דובאת שמה לא מחייבא נמי בעשה דוהבאתם שמה מ"מ לא תליא זה בל"ת דבל תאחר, דאף דחזינן דר' זירא סבר דבל תאחר תליא בדין חיוב ראיה זהו משום דכיון דחזינן דבל תאחר תליא בג' רגלים, וזהו משום קרא דיראה כל זכורך ולכן מיבעי ליה באשה דאינה בראיה, אבל כיון דפשיט ליה אביי דכיון דאיתא בשמחה אף דאין עליה חיוב להיות בעזרה אלא בירושלים חייבת בבל תאחר, דכיון דהיא בירושלים חייבת להקריב קרבנותיה ואם איחרה היא בב"ת, ולא תליא דין בל תאחר בעשה דוהבאתם שמה, אלא כיון דעכ"פ תהיה בירושלים בשביל בעלה. ואף שאין עליה חובה להיות בירושלים לעלות עם בעלה כמש"כ הבעה"מ שם אלא דמ"מ כיון דבסתמא היא עולה בשביל בעלה שיקיים בעלה המצוה לשמוח עמה לכן שייך שתהיה גם היא בכלל הג' רגלים וישנה בבל תאחר, ועיין בגיטין דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה ולביתך.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה