אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה ח

פרק יב

נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה, נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גביה איננו עובר ולא פסל.
נתן כלי שיש בו שמן, הלח"מ הקשה דבמנחות דף נ"ט תנן נתן שמן על שיריה אינו עובר בלא תעשה, נתן כלי על גבי כלי לא פסלה, והרמב"ם כתב דנתן כלי שיש בו שמן על גביה דאינו עובר ולא פסל, ובנתן שמן על שיריה כתב ג"כ בפי"א הל' י"א אינו לוקה ולא פסלה וא"כ קשה למה תנן בנתן שמן על שיריה אינו עובר ובנתן כלי על גבי כלי לא פסלה, וכתב דמברייתא דממעט מעליה מוכח דגם מלאו ממעט ליה אבל לא תירץ מה דשינה המשנה בזה, ונראה דבנתן על שיריה לא צריך התנא להשמיענו דלא פסלה כיון דאכילת שיריה אין מעכבין בכפרת הקרבן, וכן הוא לשון הרמב"ם בפי"א מהל' פסוה"מ שהבאנו שכתב נתן שמן על שיריה אחר שקמץ אינו לוקה ולא פסלה שהרי הקומץ כשר, ולכן אף שהרמב"ם השמיענו זה, לא קשה מה שהמשנה לא הוצרכה להשמיענו זה, אבל בנתן כלי על גבי כלי שפיר אשמעינן דלא פסלה כיון דבנתן שמן על גוף המנחה פסלה כדדריש בברייתא, וכיון דנתמעט מעליה דכלי אינו פוסל ודאי אינו עובר ג"כ כמש"כ הלח"מ, ועוד דהוצרך התנא להשמיענו דלא פסלה כדי שנדע דבנתן שמן בגוף המנחה פסלה דהא לא תנן זה בהדיא, אלא דאכתי קשה למה תנן רק לא פסלה ולא תנן אינו עובר ולא פסלה.
והנה במתני' תנן נתן כלי ע"ג כלי. והרמב"ם כתב נתן כלי שיש בה שמן או לבונה על גביה, וזה ודאי דדברי הרמב"ם ברורים דאפי' אם נתן הכלי על גוף המנחה ג"כ אינו עובר ולא פסל דהא כתיב לא יתן עליה שמן ודרשינן על גופה דמנחה, א"כ הוא דוקא בנתן השמן בעצמו על גוף המנחה, וכן פירש"י בד"ה בגופה של מנחה עד שיערב את השמן או את הלבונה במנחה, אבל הוא תימה למה תנן נתן כלי ע"ג כלי ולא על המנחה ונראה דאם נתן כלי על המנחה והיינו על הסולת הלא נדבק קצת מן הסולת על שולי הכלי, וכיון ששיעור מנחת חוטא ומנחת קנאות הוא עשרון אחד לא פחות ולא יותר כמו שכתב הרמב"ם בהל' ה' א"כ אם לא נחשוב מה שנדבק על שולי הכלי יהי' העשרון חסר.
איברא דעכ"פ לא נפסלה המנחה בזה ואפשר להוריד הכלי עם השמן ולמלא העשרון דכל זמן שלא נקמץ אפשר למלא, ויש לעיין קודם שהוריד הכלי אם אפשר לקמוץ מהמנחה, דאף דבמנחות דף כ"ג הוי ספק אם חבורי עולין כעולין דמי לענין קומץ שמיצה שמנו על העצים, והרמב"ם בפ"ג מה' פסוה"מ הל' י"ז מפרש הבעיא באופן אחר, אבל לפירש"י והראב"ד שייך זה לכאן ואפשר דשמן שאני שהוא נבלע קצת בעצים וכמש"כ שם בתוס', אבל סולת שהוא יבש אפשר לצרפה להמנחה אף שנדבק בשולי הכלי, אך אפי' אם נימא דיכול לקמוץ מ"מ אפשר לומר דמה דתנן כלי ע"ג כלי משום דלא רצה התנא להשמיענו בנתן כלי על גבי הסולת דלא פסלה דאפשר למטעי ולומר דאף אם יוריד הכלי מהסולת ויקמוץ אח"כ מהמנחה כשר ובזה איכא פסול דחסרון בעשרון, אבל הרמב"ם סמך על זה שכבר כתב דהעשרון צריך להיות מדוקדק שלא יהי' חסר ולא יתר, לכן כתב הדין בהעמיד הכלי ע"ג המנחה להודיענו דגם בכה"ג אינו פסול משום השמן.
ולפי"ז יש לומר דמשו"ה תני לא פסלה ולא אינו עובר משום דעל אינו עובר לא מצי למיתני נתן כלי ע"ג כלי כיון דגם בנתן כלי ע"ג המנחה ג"כ אינו עובר, ולכן תני רק לא פסלה דיש לפרש דמשו"ה לא תני נתן כלי על המנחה משום דאפשר לצאת מזה פסול, וסמך התנא על מה דממילא משמע דכיון דלא פסלה ודאי אינו עובר וכמש"כ הלח"מ, אבל הרמב"ם כיון שכתב על גביה כתב אינו עובר ולא פסל.
והנה כתב הרמב"ם נתן והקריב והוא תימה דבמתני' תנן נתן והלאו הוא על הנתינה ובפ"ג מהל' סוטה הל' י"ג כתב ואינו נותן עליה שמן ולא לבונה ואם נתן לוקה על השמן בפ"ע ועל הלבונה בפ"ע, וכן בפי"ט מה' סנהדרין במנין הלאוין כתב בלאו מ"ז מ"ח מ"ט נ' הנותן שמן על מנחת חוטא, הנותן עליה לבונה, הנותן שמן בקרבן סוטה, הנותן עליה לבונה, ונראה דזה ודאי דגם כאן כונת הרמב"ם דעיקר הלאו הוא הנתינה, וכמו שמפורש בדבריו בהל' סוטה ובהל' סנהדרין ורק דסובר דאם לבסוף לא יקריב המנחה שנתן עליה שמן או לבונה לא עבר על הלאו דעיקר הלאו הוא שלא יתנו שמן בהמנחה שיקריבו אותה, ונמצא דהקרבת המנחה והיינו הקומץ הוא כמו תנאי בהלאו שלא יתנו שמן במנחה שיקריבוה, וזהו שכתב כאן נתן והקריב ובהל' סוטה אף שהוא קודם הל' מעשה הקרבנות כתב בסתם כלשון המשנה וסמך על מה שיבאר כאן משום דעכ"פ עיקר הל' מעשה הקרבנות הוא כאן, וכן בהל' סנהדרין כתב רק עיקר הלאו דהוא הנתינה אלא דצריך ביאור מנין לו להרמב"ם זה דאינו חייב עד שיקריב דאף דבסברא מסתבר כן, אבל אין דרכו לכתוב מה שאינו מפורש בגמ' והי' לו לכתוב יראה לי שאינו חייב עד שיקריב.
ונראה דיסוד דבריו הוא ממה דתניא במנחות דף ס' ע"א לא ישים עליה שמן ולא יתן יכול בשני כהנים ת"ל עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר ולא בכהן, ועיין מה שכתבו בזה רש"י ותוס' ועכ"פ לשני הפירושים קשה דמאי בעי כאן כהן הא מקמיצה ואילך מצות כהונה ובקרא כתיב והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא והביאה אל הכהן וקמץ וגו', וכיון דהכתוב מדבר בהחוטא המביא את קרבנו והוא קודם הקמיצה היכי ס"ד לומר בשני כהנים, ומוכח מזה דאף דהלאו הוא על הנתינה. אבל א"א שיתחייב החוטא כיון דלאו בדידיה תליא לקמוץ ולהקריב הקומץ, איברא דהי' אפשר לומר דעכ"פ יתחייב החוטא על הנתינה כשלבסוף יקמוץ הכהן ויקריב הקומץ, אכן יש לבאר דדוקא בנתינת הכהן אפשר שיתחייב ולא בנתינת החוטא המביא הקרבן.
והנה לפי"מ שבארנו דזה מוכרח דעיקר הלאו הוא הנתינה רק דהוא כמו תנאי דאימתי יתחייב על הנתינה כשיקרבו אח"כ המנחה, א"כ הו"ל התראת ספק בשעת הנתינה וצריך לבאר בזה דעת הרמב"ם, והנה בפ' ט"ז מהל' סנהדרין הל' ד' גבי קיימו ולא קיימו כתב אע"פ שההתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק שמה התראה, ובפ"ה מהל' שבועות הל' ב' גבי נשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כתב ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שנתבאר והכ"מ והלח"מ כתבו דכונת הרמב"ם דשבועת שוא ודאי לא הוי כיון דבשעה שנשבע לא יצאה השבועה בודאי לבטלה. והספק הוא רק דאפשר שתהי' שבועת שקר, אבל מדברי הרמב"ם מוכח דלא כדבריהם דהא כתב ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא, ועל זה כתב דאינו חייב משום דהוי התראת ספק, ומוכח דמשום שבועת שוא אתינן ולמ"ד התראת ספק שמה התראה היה חייב, וטעמו דכיון דאין בידו לעשות שיקיים פלוני הוי באותה שעה שבועת שוא אם לבסוף לא יקיים פלוני, ושבועת שקר לא הוי אלא כשהדבר הוא כבר במציאות עכשיו והוא נשבע לאמת דבר שאינו, אבל כאן ודאי אינה שבועת שקר אלא שבועת שוא אם לא יקיים פלוני, והנה החילוק מקיימו ולא קיימו הוא מבואר בפשטות דשם הלאו הוא עכשיו מבורר אלא דהוא ניתק לעשה, ובזה פסק כר' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה, וזה היה מכוון בכונתו שכתב אא"כ היה לאו שבו מפורש בתורה.
אכן אכתי קשה דהא בפ"ד מהל' שבועות הל' ט"ז פסק בנשבע שלא יאכל זה אם יאכל זה דאם אכל האיסור ואח"כ אכל התנאי חייב דהתראת ספק שמה התראה, וכרבא בשבועות דף כ"ח דאמר דלר' יוחנן חייב, וקשה דהא בזה עיקר הלאו הוא בספק ואין הלאו שבו מפורש בתורה יותר מהא דנשבע על אחרים שיעשו.
ונראה דבנשבע שלא יאכל זה אם יאכל זה אף דעיקר האיסור הוא באכילת האיסור ולא באכילת התנאי מ"מ אם כבר אכל האיסור אסור לו לאכול התנאי מעיקר דין שבועה שבזה גורם חלול דברו באכילתו האיסור קודם, ולכן כשאכל שניהם הוי ביחד לאו מבורר אלא שההתראה שע"כ צריכה להיות בשעת אכילת האיסור הוא בספק על המלקות, דשמא אף שיאכל האיסור לא יאכל אח"כ התנאי, ובשעת אכילת התנאי לא נוכל לצרף זה לחיוב מלקות, דאף שכתבנו שבודאי אסור לו לאכול התנאי משום שגורם בזה שעבר מקודם על בל יחל בשעת אכילת האיסור, אבל מלקות א"א לחייבו בשביל הגורם, ולכן בזה סבר ר' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה, אבל בנשבע שיעשו אחרים הנה אח"כ כשלא קיימו אחרים כשבועתו אין עליו שום איסור בזה, ונמצא דעיקר האיסור עבר בספק, ולכן בזה גם ר' יוחנן מודה דהתראת ספק לא שמה התראה.
ומבואר עכשיו מה שכתב הרמב"ם נתן והקריב כיון שכתבנו בדעתו דאף דהחיוב הוא משום הנתינה מ"מ אינו חייב אלא אם יקריבו המנחה, וא"כ אם נתן בעל המנחה בעצמו אף שאח"כ הקריב הכהן הוי התראת ספק, ולכן ע"כ כשנתן הכהן וזהו מה דאמרה הברייתא יכול בשני כהנים ודוקא כשהקריב אותו הכהן שנתן אז חייב, ולכן שפיר כתב נתן והקריב.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה