אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה יט

הלכה יב

בגד שניתז עליו דם דחטאת ויצא חוץ לעזרה מחזירו לעזרה ומכבסו שם, נטמא חוץ לעזרה כיצד יעשה קורעו כדי שיטהר ומכניסו ומכבסו בפנים, וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת לפי שנאמר בגד צריך לכבס בגד, ואע"פ שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת שנשארה בו כיון שנקרע רובו טהור מן התורה ומותר להכניסו למקדש לכבס הדם מפני כדי המעפורת.
הלח"מ הקשה דבחולין דף קכ"ג איכא תרי לישני במימרא דרב הונא דלל"ק אם נשתייר כדי מעפורת טמאה, ולל"ב אפי' נשתייר כדי מעפורת טהורה, ובזבחים מייתי הגמ' ל"ק דר"ה וכן פסק כאן, ובפ' כ"ג מהל' כלים פסק כל"ב דאפי' נשתייר כדי מעפורת טהורה, וכתב הלח"מ דשם בגמ' אמר רב נחמן דלא שנו אלא בטלית טבולת יום, אבל בטלית טמאה לא דחיישינן דילמא חייס עלה ולא אתי למיקרעה כולה, כן גירסת הרמב"ם וגירסתינו כגירסת רש"י דילמא לא אתי למיקרעה רובה, והרמב"ם בהל' כלים פסק כל"ב דר"ה דאפי' נשתייר כדי מעפורת טהורה, אבל דוקא בטלית טבולת יום דלא חיישינן בה דילמא חייס, ולכן מפרש הלח"מ דל"ק ול"ב לא פליגי ול"ק מוקי מתני' בטלית טמאה, ולכן בנשתייר כדי מעפורת טמאה, ול"ב מוקי מתני' כרב נחמן בטלית טבולת יום, ובזבחים משמע לגמ' דמתני' דהתם אפי' באינה טבולת יום, ומשו"ה פריך ומשני דלא הוי אלא מדרבנן, ומש"כ הרמב"ם בהל' כלים בד"א בטבולת יום היינו דאפי' שייר בה כדי מעפורת טהורה, אבל באינה טבולת יום אם שייר בה טמאה ואם לא שייר בה טהורה, ואף שהי' לו לפרש חילוק זה גבי אינה טבולת יום בין שייר בה ובין לא שייר בה, סמך בזה על מה שכתב כאן דדוקא היכי דשייר כדי מעפורת טמאה ואע"פ שזה דוחק עכ"ד הלח"מ.
והנה מה שכתב הלח"מ דמשמע להגמ' בזבחים דמתני' מיירי אפי' באינה טבולת יום בחנם כתב כן דבודאי מתני' דזבחים א"א דמיירי בטבולת יום, חדא דכיון דניתז הדם על הבגד כל זמן שלא הסירו הדם מן הבגד לא יועיל טבילה דהא מקפיד על הדם כיון שצריך כיבוס, ואפי' אם נימא דעכ"פ אפשר להטבילה שתועיל הטבילה מדאורייתא דמיעוטו המקפיד אינו חוצץ מה"ת א"א מטעם אחר להטבילה כיון דבבגד נתינת מים כיבוסו לענין שבת, וא"כ אף דגבי בגד שניתז עליו דם חטאת צריך כיבוס גמור. מ"מ גם תחילת הכיבוס אסור לעשות חוץ לעזרה, בודאי א"א להטבילה קודם.
והנה בעיקר מה שכתב דל"ק דר"ה דאמר דבשייר כדי מעפורת טמאה, הוא דוקא בטלית שאינה טבולת יום דילמא לא יקרענה כלה, פירש"י להדיא כן בזבחים במה דמשני הגמ' מדרבנן, דהוא גזירה דילמא לא אתי למיקרע רובה, וזהו לגירסת רש"י ולגירסת הרמב"ם הוא דילמא לא אתי למיקרע כולה, וא"כ הוא בפי' כד' הלח"מ דמה שכתב כאן הרמב"ם דמדרבנן טמאה זהו משום דמיירי בטלית שאינה טבולת יום.
ומה שכתב לדחוק דהרמב"ם סמך בהל' כלים על מה שכתב כאן דדוקא בנשתייר בה כדי מעפורת טמאה מדרבנן. יש לומר דא"צ לזה דהא כתב שם הרמב"ם אע"פ שעדיין נשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך בד"א בטבולת יום וכו' א"כ מפורש דמה שכתב בד"א זהו על נשתייר בה, ולפי"ז צריך לפרש דמה שכתב בד"א בטבולת יום שכיון שלא חס עליה להטבילה כך לא יחוס לקרוע את כולה אין הכונה במה שכ' כולה שלא ישאר שום חיבור, אלא דכל זמן שאינו מחובר בשיעור הראוי לקרות בגד שיהי' טמא בשביל זה כבר הוי כמו נקרעה כולה, והרמב"ם הא כתב זה על מה שכתב מקודם שבטבולת יום אף שנשתיר בה כדי מעפורת, דזהו שיעור שמצד עצמו הוא ראוי לקבל טומאה, אלא שבבגד שלם נטהר בקריעת רובה כיון שעומד לקרעה כולה, והיינו שלא ישאר שיעור של קבלת טומאה, וממילא מבואר דבאינה טבולת יום דוקא אם נשתיר כדי מעפורת טמאה דשמא לא יקרענה כולה, אבל לא נשתייר כדי מעפורת הא כבר הוי כמו שקרעה כולה דזהו כולה כיון שלא נשאר שיעור טומאה.
אכן אחר העיון נראה לבאר באופן אחר דהרמב"ם כתב אע"פ שעדיין נשאר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך, וכונתו ודאי במה שכתב שהרי הוא קורע והולך שזהו משום דתנן טלית שהתחיל לקורעה, ובתוס' כתבו בשם ר"ת מזה דכיון שנקרעה רובה טהורה למפרע, משהתחיל לקורעה, ומדברי הרמב"ם ודאי מוכח דרק משנקרעה רובה טהורה וא"כ צריך להבין מה דתנן שהתחיל לקורעה, ולכן מפרש הרמב"ם דדוקא שהתחיל לקורעה ע"מ לקרעה כולה, וזהו שכתב שהרי הוא קורע והולך ובזה דוקא אמרינן דמשנקרעה רובה טהורה, והיינו אם נגעו אוכלין בהטלית משנקרעה רובה לא נטמאו ולפי"ז דוקא ע"מ לקורעה כולה, אלא דנוכל לומר כמו שכתבנו מקודם דכולה אינו דוקא כולה שלא ישאר שום חיבור, אלא שלא ישאר חיבור הראוי ליחשב בגד בפ"ע ולקבל טומאה וזהו כדי מעפורת.
ולפירושו של הרמב"ם מובן שפיר מה דאמר רב נחמן דדוקא בטלית טבולת יום אבל בטלית טמאה גזרינן דילמא לא אתי למיקרעה כולה דקשה דהא ע"כ לא צריך למיקרעה כולה, וא"כ מה שייך גזירה דילמא לא יקרענה כולה, ולפירש"י מיושב דהגזירה היא דילמא לא יקרענה רובה דאז מן הדין לא נטהרה אבל לגירסת הרמב"ם קשה ולפי פירושו מיושב דדוקא היכי שהתחיל לקורעה כולה אז נטהרה בקריעת רובה, ולכן בטלית טמאה דחייס עליה אינו עומד שיקרענה כלה ולכן לא נטהרה בקריעת רובה.
ולפי"ז קשה דהא כאן גבי טלית שנטף עליה דם חטאת דצריך שיקרענה ושיניח בה שיעור כדי מעפורת א"כ מתחלה בשעת התחלת קריעה לא חשב כלל ע"מ לקורעה כולה דהא צריך לכבס אותה בפנים כשיש עלי' שם בגד ואח"כ כשכבר נטהרה ויכבסנה בפנים למה יקרענה יותר וא"כ קשה דאמאי נטהרה בקריעת רובה מדאורייתא ואמאי אמר מדרבנן.
ולכן צריך לומר לדעת הרמב"ם דאינו מפרש כפירש"י דמה דאמר בזבחים מדרבנן דשמא לא יקרענה כולה, אלא דמעיקר דינא אפי' בטלית שלא התחיל לקורעה כיון שקרעה רובה נטהרה ותרי לישני דרב הונא והא דרב נחמן לא שייכן זה לזה ולישנא קמא דרב הונא אמר דמה דתנן דכיון שקרעה רובה טהורה היא דוקא שלא הניח בה כדי מעפורת אבל הניח בה כדי מעפורת טמאה מעיקר הדין והא דקמ"ל מתני' דכיון שקרעה רובה טהורה היינו אף שעוד היא מחוברת וכמו שפירש"י בהא דאמר ר"ל לל"ק דר"ה לא שנו אלא טלית אבל עור חלים ופירש"י אלא טלית דכיון שנקרע בטל שמה דאפי' חוזר ותופרה אינה חוזרת לקדמותה אבל עור שנטמא וסדקו ושייר מקצת חלים הוא ע"י אותו מקצת וכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחילה הלכך לא בטל שמו מעליו עכ"ל, וא"כ שפיר אשמעינן במתני' דבטלית כיון שקרעה רובה ולא שייר בה כדי מעפורת טהורה, ולפי"ז לא שייך הא דאמר רב נחמן דלא שנו אלא בטלית טבולת יום דכיון דסבר רב הונא דמיירי שלא שייר בה כדי מעפורת ובטלית לא שייך הסברא דחלים וא"כ מעיקר דינא טהורה ולא צריך שיקרענה יותר, ולא שייך הא דרב נחמן אלא לל"ב דר"ה דאפי' בנשתייר כדי מעפורת טהורה ופי' הרמב"ם בטעמא שהרי הוא קורע והולך וזה ודאי אינו אלא בטלית שהתחיל לקורעה ולכן שייך גזירה דר"נ דילמא לא אתי למיקרעה כולה, ואף דלפי"ז יקשה לל"ק דר"ה למה תנן טלית שהתחיל לקורעה ע"כ צ"ל דלדידיה לא נדייק דהוא בדוקא.
אלא דעכ"פ לפי הסוגיא דחולין הי' צריך לומר דלל"ק דר"ה אם נשתייר כדי מעפורת טמאה מעיקר הדין מן התורה, אבל הגמ' דזבחים פריך שפיר מל"ק דר"ה אמתני' משום דאפי' ל"ב דר"ה דסבר דאפי' נשתייר כדי מעפורת טהורה הא אינו אלא בטלית שהתחיל לקורעה, וכמו שפירש הרמב"ם שהרי הוא קורע והולך, וא"כ במתני' בזבחים שלא קרעה ע"מ לקרוע כולה גם לל"ב צ"ל טמאה בנשתייר כדי מעפורת, ולכן חידש הגמ' דזבחים ומשני מדרבנן והיינו דמדאורייתא סגי לגמרי בקריעת רובה ולא צריך לטעמא שהתחיל לקורעה, ואף דלפי"ז יקשה לן גזרה דר"נ דילמא לא אתי למקרעה כולה דהוי גזרה על דרבנן, ראיתי בזה בשדי חמד אותיות ג' שמביא בשם אחרונים מד' הש"מ לביצה דף י"ח דבמקום שהחששא קרובה גזרינן גזירה לגזירה.
עוד י"ל לפי"מ שאמרתי מכבר לתרץ קושיית התוס' ישנים בשבת דף כ"א גבי חלב מהותך דהא הוי גזירה לגזירה, דיש לחלק בין גזרה לחששא ושמא יטה אינה גזירה אלא חששא, והחלוק הוא דגזירה הוא כשגוזרין דבר אחת בשביל שני, וחששא הוא בהך מילתא גופה וכיון דשמא יטה הוא חששא בדאורייתא שייך לגזור גם גזירה חלב מהותך אטו אינו מהותך, משא"כ לעיל דף י"ב גבי כרמלית הוי חששא בדרבנן, דמדרבנן ניחוש שמא יוציא וחששא בגזירה הוי כמו גזירה לגזירה, ולכן כאן אפשר דמה דאמרינן דמדרבנן לא מטהרינן היכי דשייר כדי מעפורת זהו משום דלא נימא דכדי מעפורת אינו שיעור טומאה, ואפי' יגע הבגד בשרץ לא יטמא וזהו חששא בהך בגד גופיה וצריך מדרבנן שיקרע כולה, ובזה חיישינן עוד באינה טבולת יום דילמא לא אתי למקרעה כולה.
עכ"פ מבואר לפי"ז שיטת הרמב"ם שכתב כאן דבשייר כדי מעפורת טמא מדרבנן משום דכאן לא התחיל לקרוע וגם ל"ב דר"ה מודה דבשייר כדי מעפורת טמא, אלא דחידש הגמ' כאן בזבחים דהוא רק מדרבנן.
והנה התוס' הקשו במה דכאן נטהר בקריעתו אף שנשאר בקרעים גע"ג וכן בטלית שהתחיל לקורעה, ובפ' בהמה המקשה אמר בגמ' לענין פלוגתא דר"מ ור' יוסי בשלשה על שלשה שנחלק דבגע"ג הבאות מבגד גדול גם ר' יוסי מודה דטמא מגע מדרס, וכתבו עוד דאף אם נימא דהכא לא נטמא מדרס אלא שאר טומאות וכונתם דהוי ראשון ואינו מטמא להקרע מ"מ כל כמה דאשתייר בה גע"ג שהוא שיעור טומאת מגע לא פקעה מינה טומאת מגע, ודבריהם צריכים באור במה שכתבו דלא פקעה טומאת מגע אף שהתחילו בקושייתם מהא דמודה ר' יוסי וזהו טומאה חדשה שנגעו בשעת פרישתן, ונראה דכונתם דזה מוכח מהא דאמר ר' יוסי דאם נגע בו הזב נטמא והיינו קודם שנחלק, ובמנחות שו"ט אביי ורבא רק אם נגע הזב קודם שנטמא במדרס או אח"כ, אבל זה ודאי דקודם שנחלק נגע ומ"מ לא נטהר הטומאת מגע בקריעתו, והביאו מש"כ רש"י לחלק בין נטמא בב' טומאות לנטמא טומאה אחת, וכתבו דאין סברא לחלק בזה, ותירצו לחלק בין בגד שלם דיש בו שם כלי דבזה נטהר לגמרי, ובין שלשה על שלשה דאין עליו שם כלי, עוד כתבו לפרש דבאמת לא נשארו בהקרעים גע"ג רק שמחוברין בסופן.
והנה בדברי הרמב"ם כאן שכתב קורעו כדי שיטהר אפשר לפרש כתי' ב' בתוס' דקורעו שלא יהיו בקרעים גע"ג ונאמר דכדי מעפורת הוא פחות ברחבו מג' רק שהוא ארוך כדי מעפורת, אבל מדבריו בפכ"ג מהל' כלים הל' י"א גבי טלית שהתחיל לקרעה שכתב התחיל לקרוע ממנה קרע כיון שנקרע בה רובה וכו' לא משמע כד' התוס' בתי' ב' דבלשון הגמ' שהתחיל לקרעה יש לפרש הרבה קרעים, אבל לשונו שכתב שהתחיל לקרוע ממנה קרע משמע דרק במקום אחד קרע וסתם טלית ודאי יש בה יותר משני חלקים של גע"ג, וצריכים אנו לומר כתי' א' אבל גם תירוצם אינו מיושב דהא בגד אין לו דין כלים דכל הכלים שנשברו ונפסדו צורתן אין שבריהן מקבלין טומאה חוץ מכלי חרס, כמש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' כלים הל' י' וגבי בגד עיקר שיעור דשלשה על שלשה ושלש על שלש בקרעים מן הבגדים כמש"כ הרמב"ם בפכ"ב הל' א' וא"כ אין לבגד שם כלי ודיני כלי.
ונראה ליישב באופן שכתבו התוס' אבל בהסבר אחר דזה ודאי דכמו דכלים יש להם דין לקבל טומאה בשביל עיקר תשמישן וכשנשברו ונפסדה צורתם טהורים, ה"נ בבגד מקבל טומאה בשביל עיקר תשמישו, אלא דבבגד יש דין דקרעים ג"כ מקבלים טומאה, אבל אין זה מדין שברים דהא עיקר בגד דכתיב בתורה שיעורו בשלשה על שלשה או בשלש על שלש, אלא דקרעים יש להם ג"כ דין בגד, אבל זה ודאי דתשמיש בגד ותשמיש קרעים הם תשמישים מיוחדים דבגד תשמישו ללבישה וקרעים תשמישם לעשות טלאי לאיזה דבר שיהי' ואינו מוכרח שיתקן בגד בזה ואפשר יתקן בזה כר או כסת, ובגד שלם אינו עומד לתשמיש זה לקרעו ולעשות ממנו טלאי אפי' אם הבגד שיתקנו חשוב יותר מ"מ בגד שלם אינו עומד לקרעו על קרעים, ולכן בגד שלם שיקרע טהור לגמרי, דמה שיהי' ראוי לתשמיש מדין קרעים ויקבל טומאה זהו תשמיש חדש שיקבל בשבילו טומאה אבל מתשמישו הקודם כבר נתבטל, אבל בהא דשלשה על שלשה שנחלק מעיקרו היה ראוי לב' תשמישים שהיה ראוי למדרס, וכן היה ראוי לקבל טומאה מדין קרעים, ובדין קרעים קבל טומאה לא דוקא בשביל שיעורו דשלשה על שלשה כיון דשלש על שלש ג"כ מקבל טומאה, ולכן הא דאמר ר' יוסי שאם נגע בו הזב נטמא בטומאת מגע ודאי לא שייך שיטהר בקריעתו גם מטומאת מגע דדין טומאת מגע שבו אינו שייך להשעור שלשה על שלשה שצריך לטומאת מדרס, ולכן ודאי נשאר בו טומאת מגע.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.
בהל' י"ט במש"כ בד"ה והנה, כתב קשה לי והרי ברור הדבר דלא מיירי בטבילת יום דאל"כ מה טעם קורעו, והרי יכול להמתין עד הלילה ולהכניסו שלם כמו שהוא יש לומר בזה כיון דמצוה מה"ת לכבס הדם במקום קדוש אינו דין להמתין שיתייבש הדם ואפשר יתבטל חלק ממנו, ולכן הקשיתי דאינו רשאי להטבילו שיתרחץ חלק הדם חוץ לעזרה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה