אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה ב

פרק ג

ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות, אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו לחם אלקיכם, אפילו עולת העוף מקבלין מן הנכרי אע"פ שהוא עובד ע"ז, אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות, וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הנכרי כגון עולת יולדת וכיוצא בה מעולות שאינן באות משום נדר ולא משום נדבה.
שנאמר ומיד בן נכר, הלח"מ הקשה דהא במנחות דף ע"ג יליף זה ר"ע מדכתיב אשר יקריבו לד' לעולה, וקרא דומיד בן נכר לא תקריבו הא קאי בבע"מ, ומנלן מהך קרא דאין מקבלין מהן אלא עולות, וכתב דהך דרשא איתא בתו"כ הביאו זה בתוס' שם דדריש מהך קרא דאין מקבלין קרבנות צבור מן העכו"ם ובלא קרא דאיש איש הו"א דכ"ש קרבנות של עצמו אין מקבלין מהן כמש"כ שם התוס' ולהכי איצטריך קרא דאיש איש דכתיב ביה לעולה דנדרים ונדבות עולות מקבלין מהן. ואכתי אינו מיושב כלל דגם לפי דבריו עיקר דרשא הוא מדכתיב בקרא דאיש איש לעולה, והרמב"ם לא הביא הך קרא כלל אלא קרא דומיד בן נכר דלא שמעינן מיניה מידי לחלק בין עולה לשאר קרבנות, וגם עיקר ד' התוס' אינם מובנים דהיכי ס"ד לומר דמקרא דומיד בן נכר דדריש בתו"כ דאין מקבלין מהן קרבנות צבור דנימא דכ"ש קרבנות של עצמן אין מקבלין מהן דמנ"ל לומר כן דהא חזינן דבאמת קרבנות צבור אין מקבלין ושל עצמו מקבלין, וא"כ מנ"ל דמסברא הו"א להיפוך, ועוד דהא עיקר קרא ודאי מיירי בבעלי מומין כדכתיב פשטיה דקרא ומעוך וכתות וגו' ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' כי משחתם בהם וגו' והיכי ס"ד דקרא בא לאסור גם תמימים, ומה דדריש בתו"כ מהך קרא דאין מקבלין מהן קרבנות צבור זהו רק דרשא מדכתיב מיד בן נכר לא תקריבו את לחם וגו', ודריש גם על שאר קרבנות צבור מדכתיב מכל אלה. ובודאי זהו רק דרשא דקים להו לחז"ל לדרוש כן לבד פשטיה דקרא וכן כתב המלבי"ם דזהו כונה שניה דרושית, אבל זה שייך אי דרשינן מכאן לבד איסור בעלי מומין גם איסור על קרבנות צבור, אבל אי הוי דרשינן מהך קרא איסור על כל הקרבנות לא שייך איסור מיוחד על בעלי מומין.
ובעיקר קושיית התוס' שם דלמה לי קרא דאיש איש תיפוק ליה מדכתיב גבי בע"מ ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה הא תמימים תקריבו שע"ז תירצו בתי' ב' מה שהבאנו, תירצו שפיר בתי' א' דהו"א דהך קרא הוא דעל בע"מ קאי בלאו, אבל איסורא איכא בתמימים משום דלא כתיב דינא דקרבנות אלא בישראל, ולכן איצטריך קרא דאיש איש, ונראה עוד שיש ליישב באופן אחר דמהך קרא דמיד בן נכר דנוכל ללמוד דתמימים יקריבו הו"א דמותר לקבל מהם ולהקריב קרבנם, אבל אינו מוכח שיש לעכו"ם דין להקדיש לנדור ולנדב, ואף דאם הקרבן הוא חולין איך אפשר להקריב חולין היה אפשר לומר דכיון שהעכו"ם נותן להקריב נעשה קרבן בתחלת עשיית הקרבן, והיינו בשעת שחיטה לשם קרבן, אבל העכו"ם בעצמו אין לו דין להקדיש, וילפינן מאיש איש דעכו"ם כמו ישראל בדין קרבנות ומזה ילפינן שנודרים ונודבים נדבות כישראל, ועכ"פ קשה לבאר ד' הרמב"ם דכונתו ע"פ ד' התוס' בתי' ב' שלבד שהם דחוקים ואינם ע"פ פשטיה דקרא, לבד זה אפי' לפי ד' התוס' הא לא כתיב בהך קרא שום חילוק בין עולה לשאר קרבנות ועיקר החילוק כתיב בקרא דאיש איש דכתיב לעולה והרמב"ם לא הזכיר זה.
והנראה בכונת הרמב"ם דלמד הך דינא דאין מקבלין מן העכו"ם אלא עולות מפשטיה דקרא דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה, וזה ודאי דלחם היינו עולה שכולה כליל וכדכתיב בפרשת תמיד את קרבני לחמי ומזה הוא דדריש בתו"כ דאין מקבלין שקלים מן העכו"ם מדכתיב לא תקריבו את לחם משום דשקלים הולכים על תמידים, ואם היה העכו"ם יכול להקריב כל הקרבנות למה כתיב את לחם דהא מבעלי מומין אסור להקריב שום קרבן, ולכן מוכח דקרבן אחר לבד עולות אין מקבלין מן העכו"ם להקריב אפי' תמימים, ולכן כתב קרא את לחם דבזה אסור להקריב בעלי מומין, ומה דדריש ר"ע במנחות דף ע"ג מקרא דאשר יקריבו לד' לעולה זה רק לאפוקי מדר' יוסי הגלילי דדריש מהך קרא מהא דכתיב לכל נדריהם לרבות שאר קרבנות, לכן דריש ר"ע דמדכתיב לעולה דהוא דוקא לעולה, והרמב"ם לא הביא קרא דלעולה כיון דבהך קרא גופא כתיב לכל נדריהם דדריש מיניה ריה"ג לרבות שאר קרבנות, ולכן הביא הא דכתיב ומיד בן נכר דמפשטיה דהך קרא מוכח דעכו"ם מקריבין דוקא עולות, וזה ידוע שדרכו של הרמב"ם להביא ראיה מן המקרא אף שאינו מפורש בגמ'.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א
הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי.
בפ"ג הל' ב' במה שיישבתי קושיית התוס' דלמה לי קרא דאיש איש תיפ"ל מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו הא תמימים תקריבו, וכתבתי דאפשר דעכו"ם לא יוכל להקדיש רק שיכול ליתן להקריב, וכתבתי דהוא שיתקדשו בשעת שחיטה, ותמה בזה דהיכן מצינו כן, ובקנים דמתפרשים ע"י עשיית כהן אינו אלא באור ההפרשה, והביא עוד ד' התו"כ ריש ויקרא על הא דכתיב קרבן ל' שיקדים הקדשו להקרבתו. הנה הי' אפשר לומר דבבן נכר זהו דחידש קרא דמיד בן נכר לא תקריבו הא תמימים תקריבו שאף שאינו יכול להקדיש מ"מ אם נתן להקריב תקריבו, אך מה שכתב דא"צ לומר כמו שכתבתי דבשעת שחיטה יעשה הקדש אלא דהגזבר יקדישו כיון שנתנו לזה אפשר לומר, כן, ומה שהוכיח עוד דהא אם מקריבים חולין בע"מ מסתבר דאינו עובר משום הקרבת בע"מ אלא משום מקריב חולין, וא"כ ע"כ דתמימים מקריבין כשהקדיש, זה אינו הוכחה דעכשיו דכתיב איש איש ומפרשינן קרא כשהקדיש הבן נכר ודאי מסתבר דלא מיירי איסור הקרבת מומין כשהקריב כשהם חולין, אבל אי לאו קרא הוי מפרשינן דעיקר דרק הקרבת בן נכר הוא כשנתן להקריב בשביל שאינו יכול להקדיש א"כ הו"א בכה"ג אסר רחמנא מומין.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה