אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה ג
אין מחללין את ההקדש על המלאכה אלא על המעות כיצד אומן שעשה מלאכה בהקדש במנה אין נותנין לו בהמת הקדש או טלית הקדש בשכרו עד שמחללין אותן על המעות, ואחר שיעשו חולין נותנין אותן לאומן בשכרו אם רצו, וחוזרין ולוקחין ממנו הבהמה מתרומת הלשכה.
אין מחללין את ההקדש על המלאכה אלא על המעות, בס' תקנת עזרא האריך לבאר דיש כאן מחלוקת, ושיטת הרמב"ם דרק חפץ של הקדש אינו מתחלל על המלאכה אבל מעות תרומת הלשכה מתחללין, ודברי הרמב"ם הוא מהתוספתא כמו שהביא הכ"מ, אבל הירושלמי בשקלים פ' ד' הל' ג' סובר דדוקא על מעות חולין מחללין, וכן כתב הריטב"א בשבועות דף י' ע"ב והביא עוד ד' רש"י ותוס' ור"ח בשבועות, והנה מה שלמד בדעת הרמב"ם דזהו משום דמעות תרומת הלשכה מתחללין על המלאכה, מדברי הרמב"ם בפירושו שם בשקלים פ"ד לא משמע דהוא מדין חלול על המלאכה, שכתב בפירושו למשנה ו' וז"ל ואמרם מתרומת הלשכה היו מפרישין ממנה שכר האומנין, ומיד יחזור אותו השכר חולין בלא ספק, ואח"כ מחללין המותר שנשאר מן הקטרת על שכר האומנין שחזר חולין ויחזור אותו השכר קדש ומחזירין אותן לתרומת הלשכה, והמותר שנשאר מן הקטרת חולין ותנתן להם בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותו מהם בסוף השנה מתרומה חדשה ומסתפקים ממנה בשנה הבאה עכ"ל, ומה שכתב בתחלת דבריו מתרומת הלשכה היו מפרישין ממנה שכר האומנין ודאי אין כונתו שמחללין מעות תרוה"ל על שכר האומנין דא"כ הי' צריך לזכות להאומנין בהמעות, וכמו שפירש"י בשבועות דף י' בד"ה ומחללין מזכין המעות ע"י אחד מן הגזברין, וכתבו שם התוס' דלשון מפרישין לא משמע אלא הפרשה בעלמא, וקאמר נמי נותנין אותה לאומנין בשכרן משמע שעדיין לא זכו בשכרן, והתוס' כתבו דבהפרשה בעלמא נעשו חולין משום דלב ב"ד מתנה עליהן.
אבל הרמב"ם שכתב דתכף משמפרישין שכר האומנין יחזור אותו השכר חולין בלא ספק, מוכח דאינו משום לב ב"ד מתנה, וזה אין לומר דכונתו כפירש"י דמזכין להאומנין השכר דזה א"א דהא כתב בפי' אח"כ כשנתחלל מותר הקטרת ונעשה חולין תנתן להם בשכרן, ואף דכן הוא במשנה ונותנין אותה לאומנין בשכרן, כבר הקשו התוס' מזה על פירש"י, ולכן אף דלרש"י צריך לדחוק דבסוף כשנותנין הקטרת לאומנין חזרה זה להם בשכרן, אבל זה שייך לפרש כן במתני' שבא בקצרה אבל הרמב"ם שהאריך בפירושו הי' לו לכתוב שתנתן להם הקטרת שנתחללה על שכרן, ולכן ע"כ כונת הרמב"ם דבהפרשה לבד נעשו המעות חולין, ולא משום לב ב"ד מתנה, אלא דמעיקר הדין בא מתרוה"ל גם על שכר אומני הקטורת, כמו שכתב בפ"ד מהל' שקלים הל' א' תרומת הלשכה מה עושין בה לוקחין ממנה תמידין של כל יום וכו' והקטרת ושכר עשייתה, וכתב שם הכ"מ וז"ל, תרומת הלשכה מה יעשה בה, רפ"ד דשקלים התרומה וכו', ומש"כ והקטרת ושכר עשייתה, שם עכ"ל, והנה במשנה א' לא הוזכר שכר עשיית הקטרת, ובודאי כונת הכ"מ על מה דתנן במשנה ה' מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין שכר האומנין, ומבואר דמפרש הרמב"ם דשכר האומנין היינו אומני הקטרת, ולא כמו שפירש"י במעילה דף י"ד דזהו אומני הבנין,
אלא דאכתי צריך לבאר דעכ"פ איך נעשו המעות של תרוה"ל חולין כשמפרישין מהם שכר האומנין של עושי הקטרת, דאף דעיקר דינה של תרוה"ל כן, אבל הא עכ"פ צריך חלול כיון דתרוה"ל קדש, עוד מצינו בכתובות דף ק"ו דמגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרוה"ל לבד מה דחשיב שם מבקרי מומין ומלמדין הלכות שחיטה שהם שייכים לעבודת הקרבנות, והתוס' שם כתבו דעל דברים הרגילים יש לומר דע"מ כן הקדישו ישראל את השקלים, אבל קשה דא"כ כל זמן שתרומת הלשכה היא בכללותה ולא נתברר על איזה דבר הם מיוחדים אין השקלים קדש, וא"כ איך מועלין בהם, ובפ"ו הל' י"ג מבואר דמועלין בשקלים אם כבר נתרמה התרומה, ובזה העיר א' מגדולי הישיבה, ונראה דזה ודאי דמתחלה הוקבעו השקלים למה שיתברר אח"כ והוא גדר ברירה דלהבא, ולכן אם הפרישו מתרומת הלשכה השקלים על שכר האומנין נתברר שאינם מיוחדים לעבודת הקרבנות ואינם קודש, אבל כל זמן שלא נתבררו השקלים יש בזה באמת גדר ספק של תערובות שצריך להתברר, ולכן אם לקח מי שהוא השקלים ונהנה בהם קבעו חכמים כדי שיצא מספק מעילה ששקלים אלו יהיו מיוחדים לקרבנות כדי שימעול מי שנהנה וישלם ויהיו המעות קדש שיקנו מהם הקרבנות.