אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ז · הלכה י

הלכה ח

הפקידן אצל שולחני או חנוני ולא היו חתומין ולא קשורין קשר משונה הואיל ויש לו רשות להשתמש אם הוציא שניהם פטורין, בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו השתמש בהן וחנוני פטור מפני שאינן קשורין קשר משונה ולא חתומין וכאילו השתמש ברשות.
הכ"מ הביא דברי הר"י קורקוס מה שהקשה דבב"מ דף מ"ג תניא דבמעות מותרין אם הוציא מעל הגזבר, ותי' דהברייתא דנתנה לבלן דדוקא בלן, אבל לספר לא מעל עד דמשיך וכן הברייתא דנתנה לספר לא מעל פליגי על אותה ברייתא דמפקיד אצל שולחני, וסברי שאין מעילה אא"כ אמר לו בפי' להוציא, אבל ממה שהרשהו להשתמש אינו חייב מעילה, והנה לכאורה כוונת הר"י קורקוס דבהך סברא פליגי אם כשנתן לו רשות להוציא הוי שלוחו, וכן למדתי בדבריו במה שכתבתי בפ"ד מהל' מלוה הל' ט"ז בד"ה והנה הר"י קורקוס, והקשיתי על דבריו דהא שיטת הרמב"ם דאם נתן מעות על קנין מטלטלין אף שעוד לא משך קנה המוכר המעות, ומה דלא מעל הוא משום שעוד לא נהנה, וא"כ מה שייך כאן לומר גבי נתנה לספר שיהי' גדר שליחות כשיוציא, הא כשיוציא יוציא אז מעות שלו וגדר שליחות לא שייך אלא גבי מפקיד דעכ"פ עוד לא קנה המפקיד את המעות.
עכשיו ראיתי שאין כוונת הר"י קורקוס לזה, וכונתו הוא דכשהפקיד אצל שלחני, אם נאמר דבזה שהרשה להשולחני להוציא, אז כשיוציאו מקבל השולחני באותה שעה המעות בהלואה, ולזה מהני רשות הגזבר, ולכן הוי הגזבר באותה שעה כמוציא מרשות הקדש, ועל זה כתב הר"י קורקוס דאי אפשר לומר דמשום זה מעל הגזבר דזהו ק"ו מנתנה לספר דלהדיא נתן לו המעות ונעשו של הספר, מ"מ כיון לא קנה הגזבר שום דבר ולא נהנה לא מעל, כ"ש כשהפקיד אצל שולחני דודאי לא נהנה הגזבר ודאי לא מעל, וזה כתב הר"י קורקוס דמשום מה אפשר לחייבו במעילה גבי מפקיד דנאמר דהוי כמו שלוחו להוציא, בזה כתב דכיון שחידוש הוא שחידשה התורה במעילה, אין לך בו אלא חידושו ולא הוי שליח אא"כ אמר לו בפי', ובפי"ג מהל' גזו"א הל' י"ז בארתי דמה דאיתא בב"מ דף מ"ג דלרב הונא דסבר דהשולחני נתחייב באונסין מעל הגזבר אפי' קודם שהוציא, הוא כמו שכתבו התוס' דמה דאמר הגמ' והו"ל שואל עלייהו, הכונה דהוי לוה, ובארתי דעת הרמב"ם דסובר דבמעות אבדה נעשה רק שואל ולא לוה, דבדף מ"ג פריך ר"נ לר"ה לשיטתו דסובר דלא בקע ביה לא קנאו, ע"ש.
והנה עכשיו ראיתי דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בסוף מעילה על הך משנה דנתן לשולחני שכתב וז"ל היוצא מזה כשנותנין מעות הקדש לשולחני ולא הודיעו שהן הקדש ונשתמש בהן לפי שאינם צרורים שהוא פטור מן המעילה, וכאילו אמר לו המפקיד אצלו השתמש בהן ושליחותו עשה ולפיכך לא מעל, וכן המפקיד לא מעל לפי שלא צוה אותו בשום דבר עכ"ל, ומבואר דלענין זה שהחנוני פטור ממעילה דיינינן בזה גדר שליחות כאילו אמר לו הגזבר השתמש ושליחותו עשה, ואם היתה דעת הר"י קורקוס שמטעם זה מחייבת הברייתא בב"מ להגזבר במעילה משום דהחנוני הוי כשלוחו ודאי קשה מה שהקשיתי על דבריו דגבי נתנה לספר שהספר קנה המעות כמש"כ לא שייך שכשהספר יוציא המעות יהי' שלוחו של הגזבר להוציא, ובאמת הר"י קורקוס לא הזכיר ד' הרמב"ם בפיהמ"ש וע"כ שלא ראה אותם, ולכן אפשר לפרש כמו שכתבתי בכונתו.
ובעיקר דברי הרמב"ם בפיהמ"ש דמה דהחנוני לא מעל כשיוציא הוא משום דהוי כאלו אמר לו המפקיד השתמש בהן ושליחותו עשה, לא משמע כן בדברי הרמב"ם כאן בהלכה שכתב והחנוני פטור מפני שאינן קשורין וכאילו השתמש ברשות, הרי שכתב רק וכאילו השתמש ברשות, ולא כתב שהשתמש בשליחותו, ובאמת ד' הרמב"ם בפירושו אינם מובנים דמאיזה טעם נאמר דלגבי החנוני הוי המפקיד כאילו אמר השתמש בהמעות ושליחותו עשה, ולגבי המפקיד נאמר דלא הוי שליחות ולא מעל, הא חד דינא הוא בדין שליחות במעילה דהמשלח חייב והשליח פטור, ולדברי הרמב"ם כאן דלא הוי מצד המפקיד אלא ברשות שנתן לו רשות להוציא, וכבר כתבתי דצריך לומר דבשעה שיוציא החנוני המעות הוי באותה שעה כלוה אותם ברשות המפקיד, ועל אותה שעה הוי המפקיד כמלוה לו המעות, ומעיקר הדין לדעת התוס' דכשמוציא מרשות הקדש מעל אף שלא נהנה, היה צריך המפקיד למעול, רק דדעת הרמב"ם דכל זמן שלא נהנה לא מעל אף שהוציא מרשות הקדש, ונמצא דהמעות נכנסו באותה שעה ברשות החנוני בהלואה מהמפקיד ונעשו המעות שלו, ולכן כשהוציא אותם לא מעל, וזהו מה שכתב הר"י קורקוס דמהברייתא דנתן לספר דלא מעל שמעינן כן וכנ"ל.
והנה משיטת הרמב"ם מבואר דאם הוציא מעות הקדש אף שהמוציא לא מעל בשביל שלא נהנה מ"מ המעות נתחללו והמקבל המעות כשיוציא אותם לא מעל, כמו שכאן המפקיד לא מעל ומ"מ החנוני כשיוציא אותם לא מעל, וצריך באור מנ"ל הך דינא דבפשוטו אנו אומרים דהיכי שהמוציא מועל ומשלם קרן וחומש יצאו בזה המעות לחולין וכן כתב הר"ן בנדרים דף ל"ה לגבי קונמות שכתב וז"ל ומסתפקא לי מאן דמעל בקונמות אי מישתרי ההוא קונם לבתר דמעיל כהקדש שיוצא לחולין ע"י מעילה עכ"ל, ובפ"ו הל' ד' כתב הרמב"ם דבקדשי הגוף כשנתנם לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו משום דאין יוצאין לחולין, וצ"ל דבקדשי בדה"ב אפי' באופן דלא מעל מ"מ יצאו לחולין, אבל צריך באור מנ"ל לומר כן.
והנה התוס' בע"ז דף ס"ג לגבי קנין מעות במקום דצריך משיכה מחלקים מדין אתנן לדין מעילה, דגבי אתנן כיון שהפקיעו חכמים הקנין לא הוי אתנן, אבל לגבי מעילה מי יפקיע המעילה, ולדעת התוס' דגם קנין המעות נפקע מדרבנן (עיין במהר"ם שם) צריך באור החלוק מאתנן למעילה. וכתבתי בזה בפ"ג מהל' מכירה הל' א' דבדין מעילה דמוציא מעות הקדש מעל והמעות יוצאים לחולין, לכאורה נפרש דבזה שראובן נותן מעות הקדש לשמעון וקנה שמעון המעות לכן מעל ראובן, אך זה קשה דאיך יכול שמעון מעיקרא לקנות המעות, וע"כ דהוא להיפוך דכשראובן נוטל מעות הקדש להקנותם לשמעון מעל ראובן ובזה יצאו המעות לחולין, ולכן קנה שמעון המעות, ובזה בארתי ד' התוס' דגבי אתנן כיון שחכמים הפקיעו הקנין לא נעשה אתנן, אבל גבי מעילה כיון דכשרוצה להקנות מעות הקדש, ע"כ מעל קודם ההקנאה, וכיון דעכ"פ בא להקנות המעות אף שחכמים הפקיעו הקנין אבל המעילה לא הפקיעו.
אכן זה כתבתי שם בדעת התוס', אבל הרמב"ם אינו סובר לחלק בין דין אתנן לדין מעילה כמו שבארתי שם, ולדעת הרמב"ם כאן נצטרך לומר כמו שכתבתי שם בתחילה דתחלת המעילה הוא בשביל שמוציא מעות הקדש לחולין אם נהנה בזה, וא"כ באמת קשה איך הוא באמת מוציא המעות לחולין שזה תהי' הסבה להמעילה, וע"כ דעיקר החדוש במעילה הוא שאפשר להוציא מעות הקדש לחולין כשנטלם והוציאם ומשום זה מעל, ויסוד הדברים הוא מה דאמרינן במעילה דף י"ח ע"א אין מעילה אלא שינוי, ולמד מסוטה ומעכו"ם, וכתבו שם התוס' דילפינן תרי גווני חיוב מעילה, דמסוטה ילפינן מעילה ע"י הנאה, ומעכו"ם ילפינן מעילה ע"י שינוי רשות אף בלא הנאה, ושיטת הרמב"ם הא כבר בארנו דבלא הנאה ליכא חיוב מעילה, וכדמוכח מדבריו בפ"ו הל' ט' גבי נתן לבלן שכתב שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה, אלא דמ"מ צריך לומר דדין הוצאה מרשות הקדש יש בו דין מיוחד של מעילה, וזה ילפינן מעכו"ם דמסוטה לא היינו יודעין אלא מעילה של הנאה מעיקר ההקדש כמו אכילה ושתייה של הקדש, אבל בנתן לחבירו אף שנהנה ע"י הנתינה, אבל אין ההנאה באה מעיקר החפץ של ההקדש, וזה ילפינן מעכו"ם דהוצאות דבר של הקדש לחול מחייבת מעילה, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ו הל' ג' המועל בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור וכו' בד"א כשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר עכ"ל, נמצא דזהו דין מיוחד של מעילה דאף דסובר דאין חיוב מעילה בלא הנאה וזה ילפינן מסוטה אבל מ"מ גם זה ילפינן דיש גדר של מעילה שנגרם ע"י הוצאה מרשות הקדש, ומזה גופא ידעינן שיצא מרשות הקדש ונתחלל, אלא דכ"ז הוא במעל בשוגג וכמש"כ הרמב"ם בהל' ז' שהבאנו וז"ל, מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוייתו, ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל, עכ"ל, ומשום דגם דין זה ידעינן מדין מעילה של הוצאה מרשות הקדש דבאמת יצא מרשות הקדש, וזהו הסבה לחיוב קרבן מעילה דאינו אלא במעל בשוגג כעיקר דין מעילה, אבל זה דוקא בקדשי בדה"ב, אבל בקדוה"ג לא יצא לחולין כשנתנם לחבירו, כמש"כ הרמב"ם בפ"ו הל' ה', ולכן גם חבירו כשנתנם לחבירו מעל ומבואר דכיון דילפינן מדין מעילה דלא החיוב מעילה הוא הסבה שיצא לחולין אלא דמעיקר דינא כשמוציא מרשות הקדש בשוגג בקדשי בדה"ב יצא לחולין, ומשום זה מעל כשנהנה מההוצאה, ולכן גם אם לא נהנה דלא מעל אבל המעות יצאו לחולין.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה