אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ג
כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' ונדריך, [בפסוק וכל נדריך] מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולו לשם, והוא הדין לשאר כל קדש שהוא להשם לבדו, בין מקדשי המזבח בין מקדשי בדק הבית אם נהנה בהן שוה פרוטה לוקה, מעל בשגגה משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו וזהו הנקרא אשם מעילות, שנאמר וחטאה בשגגה מקדשי ד' והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו וגו' ושילום הקרן בתוספת חומש עם הבאת הקרבן מצות עשה.
השגת הראב"ד, ואזהרה של מעילה מזה וכו' א"א ופשוטה מזו היא בתרומת הקדשים לא תאכל.
הכ"מ כתב בבאור השגת הראב"ד מהא דאיתא בסנהדרין דף פ"ד בהא דאמר רבי הזיד במעילה במיתה, וחכ"א באזהרה ואמר מ"ט דרבי דגמר חטא חטא מתרומה ורבנן אמר קרא בו בו ולא במעילה, ופירש"י וממעילה הוא דמעטיה קרא אבל אזהרה גמיר להזיד במעילה, ודברי הראב"ד לא משמע דכונתו לפירש"י דלפי"ז הוא רק מג"ש דחטא חטא מתרומה, וגם צריך להוסיף דאף דנתמעט מקרא דבו ולא במעילה זהו דוקא למיתה ולא נתמעט מאזהרה וזהו בודאי לא כ"כ פשוט שיכתוב הראב"ד ופשוטה מזו, ובפרט דמלשון זה משמע דמגופי' דקרא שמעינן אזהרה ולא מג"ש, ועוד דאם כונת הראב"ד מהא דחטא חטא מתרומה אין הלאו דתרומה מקרא דהיא בתרומת הקדשים לא תאכל, אלא מקרא דוכל זר לא יאכל קדש כדמוכח שם בסוגיא, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומות הל' ה'.
לכן נראה דכונת הראב"ד הוא ממה דאמר ביבמות דף ס"ח ע"ב דמפרשינן קרא דבתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל שאינה חוזרת לחזה ושוק, וא"כ יש לנו אזהרה מפורשת דאסור לזר לאכול אפי' חזה ושוק שהם קדשים קלים וכ"ש קדשי קדשים כמו עולה אפי' לכהן שהוא כמו זר לגבי עולה, ואף שהרמב"ם כתב ואזהרה של מעילה וע"ז קבע הראב"ד השגתו ובאיסור חזה ושוק להדיוט הא אין מעילה, אבל קרא דלא תוכל לאכול בשעריך דכתיב בי' מעשר דגנך וגו' וכל נדריך וגו' ג"כ לא קאי על איסור חיוב מעילה אלא דמנדריך למד ר' שמעון במכות דף י"ז אזהרה לאוכל מן העולה לאחר זריקה, אבל לא משום דאיכא בזה חיוב מעילה דהא קרא דלא תוכל לא מיירי דוקא בחיובי מעילה, וא"כ גם כונת הרמב"ם הוא על עיקר איסור אכילת העולה, ומזה למד על כל איסורי קודש, וחיוב מעילה נלמד מקרא דוחטאה בשגגה, ואף דאינו מבואר השגת הראב"ד דהא דברי הרמב"ם הוא ברייתא מפורשת במכות דדריש הכי ר"ש על אוכל עולה, צ"ל דסובר הראב"ד דברייתא דיבמות דאינה חוזרת לחזה ושוק דמפרש רב חסדא דהוא מקרא דבת כהן כי תהי' לאיש זר לא סברה כר"ש דכיון דאיכא קרא על בת כהן לאיסור חזה ושוק, ה"נ איכא לאו על כל איסורי קודש לזר וכן בעולה אפי' לכהן.
והנה כל זה אינו מבואר אלא לאיסור אכילה, אבל הרמב"ם הא כתב הלכה זו שהמועל בזדון לוקה, ועל זה כתב ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל וכו' ודין מעילה הא אינו דוקא באוכל, וגם בנהנה בלא אכילה מעל, ואיך רוצה הראב"ד ללמוד מהא דאינה חוזרת לחזה ושוק דבחזה ושוק לזר הא ליכא קרא לאיסור הנאה, אכן כבר הקשה המל"מ כאן לדברי הרמב"ם שלומד מקרא דלא תוכל לאכול וגו' דבקרא לא כתיב אלא איסור אכילה והביא דברי הלח"מ בפי"א מהל' מעה"ק דילפינן מהא דר' אבהו דכ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, וע"ז הקשה המל"מ דהא באיסורי אכילה אפי' היכי דאסור בהנאה ליכא מלקות, וכתב המל"מ דעיקר קרא דנדריך לא אתא אלא לאיסור הנאה, דעל איסור אכילה איכא לאו דכליל תהי' לא תאכל, וכבר הקשיתי על דבריו בפי"א מהל' מעה"ק דהא הך דרשא מקרא דנדריך דריש כן ר' שמעון בברייתא במכות דף ט"ז ודריש בפי' על אוכל מן העולה, וכן כתב כאן הרמב"ם והארכתי שם בזה, ועיקר הדברים העליתי ע"פ ד' הרמב"ם בסה"מ דהיכי דכתיב עונש מפורש ילפינן אזהרה אפי' היכי דלא כתיב מפורש אלא מק"ו או משאר למודים, ולכן גבי מעילה דכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ילפינן אזהרה לאיסור הנאה מאזהרת אכילה, ולפי"ז נוכל לומר גם לדעת הראב"ד דאף דבהא דאינה חוזרת לחזה ושוק ליכא מלקות על הנאה, מ"מ היכי דנהנה באיסור מעילה שפיר ילפינן מהך קרא דכיון דאיכא איסור הנאה מקרא דאיסור אכילה, וכיון דאיכא עונש באיסור מעילה לוקין על איסור הנאה.
איברא דיש חילוק מהך לימוד דאנו למדין לדעת הרמב"ם מקרא דנדריך שאנו אומרים שעל נדרי הקדש כמו עולה איכא באזהרת אכילה איסור הנאה גם למלקות דקרא דונדריך הוא מין מסויים ואנו אומרים דבזה איכא אזהרה גמורה למלקות גם על ההנאה כיון דאיכא עונש מקרא דוחטאה, אבל לדברי הראב"ד שבא ללמוד מאיסור חזה ושוק דבאיסור זה ודאי לא נלמוד על אזהרת הנאה למלקות, וא"כ איך נלמוד מזה בנהנה מן העולה דחייב מלקות, ואף דגם לדעת הרמב"ם דלומד מקרא דונדריך אינו דומה איסור הנאה לאיסור אכילה, דבאכילה שיעורו בכזית ובהנאה שיעורו בפרוטה, אך בזה יש לומר דבדין שיעורים הוא גדר כללי דעיקר שיעור אכילה בכזית ועיקר שיעור הנאה באיסור הקדש הוא בפרוטה, אבל עכ"פ נוכל לומר דכל האיסור של ונדריך הוא אזהרה גמורה גם באיסור הנאה, אבל קרא דבתרומת הקדשים לא תאכל דהוא על איסור חזה ושוק, הא באיסור זה ליכא אזהרה גמורה למלקות.
ומ"מ יש לומר בדעת הראב"ד דכיון דעיקר קרא דלא תוכל לאכול בשעריך אין באיסור אכילה אזהרה גמורה על הנאה, ומ"מ אנו אומרים דקרא דנדריך אנו למדין אזהרה גמורה למלקות בנהנה כיון דאיכא קרא דוחטאה, ה"נ אי ילפינן מקרא דהוא בתרומת הקדשים לא תאכל, כיון דהיכי דכתיב אכילה איסור הנאה במשמע אלא דאינו לוקה כיון דלא כתיב מפורש לכן באוכל קודש שיש בו איסור מעילה דכתיב וחטאה ילפינן בהך איסור הנאה גם אזהרה למלקות.
והנה במש"כ הרמב"ם כל המועל בזדון לוקה ומשלם תמה בגליון דהא אין לוקה ומשלם, וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומות הל' ו' שהאוכל תרומה בזדון לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם, וציין לתשובת דבר שמואל סי' שכ"ו ועיינתי בדבריו והאריך שם ולבסוף כתב דכמו דבמוש"ר קיי"ל דלוקה ומשלם משום דהוי קנס, ה"נ כאן במעילה דהוי כפרה דמי לקנס ולוקה ומשלם, והנה מה דעשה יסוד מדין מוש"ר, לפלא שלא זכר ד' התוס' בכתובות דף ל"ב ע"א בהא דפריך הגמ' על מה דתנן הבא על אחותו, דהא הוא חייב מלקות ואינו לוקה ומשלם והקשו התוס' דהא במכות אמרינן בטעמא דר"מ דאמר לוקה ומשלם בעדים זוממין דגמר ממוש"ר דהוי קנסא וסבר דע"ז נמי קנסא, וא"כ במתני' דמיירי בקנס מה פריך והא אין לוקה ומשלם, וכתבו ג' תירוצים ולכל התירוצים לרבנן גם בקנס אינו לוקה ומשלם, ואף דהדבר שמואל מיישב זה לשיטת הרמב"ם דיכול לסבור דלא כתוס', אבל בגמ' בכל הסוגיא שם הא מוכח דאף בקנס אינו לוקה ומשלם.
ולכאורה הי' אפשר לומר כתירוצו ולא בהיסוד שלו בקנס אלא דהיכי שהחיוב הוא לכפרה לא אמרינן קלב"מ וכן כתבו התוס' בכתובות דף ל' ע"ב בטעמא באוכל תרומה בשוגג ולא אמרינן קלב"מ דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא ולכך לא שייך קלב"מ לפטרו, אבל באמת בד' התוס' שם מפורש דקרן וחומש דהקדש אינו משום כפרה, דכן מפורש בפסחים דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל לרנב"י דסובר דחיוב כרת פוטר משום קלב"ם.
וראיתי להאור שמח שכתב לחדש דדין אינו לוקה ומשלם הוא דוקא היכי שחיוב המלקות וחיוב התשלומין באין על שני דברים דהוי שני רשעיות, אבל היכי דבאין שניהם על דבר אחד לא נתמעט מכדי רשעתו דהוי חד רשעה, ולכן גבי מועל מן ההקדש הוא איסור אחד שחייבין עליו ממון ומלקות, והנה יש לכוין דבריו עם דברי התוס' בב"ק דף ד' ד"ה כראי אדם שאינו משלם את הכופר שכתבו הקשה ריב"א מה חומרא היא האי דאין משלם את הכופר משום דקלב"ם, ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה, וכתבו ע"ז בשם ר"י דלא מיפטר כאן משום קלב"ם ולא בשוגג מדתדב"ח דבפ"ב דרשינן מעליו ולא על האדם דאדם פטור מכופר, אבל אי לאו קרא דעליו הוי ילפינן אדם משור שיתחייב מיתה וכופר, ותדב"ח דפוטר אפי' שוגג היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה, ומפורש בד' התוס' כד' האור שמח דהיכי ששני החיובים הוא על דבר אחד לא מיפטר משום קלב"ם.
אכן בכתובות דף ל"א ע"א בתוס' ד"ה רב אשי אמר כתבו ומיהו ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה, וקשה על דבריהם ממה שכתבו בדף ל"ב ע"ב בתוס' ד"ה שלא השם שכתבו ואין נראה לר"י דלא מסתבר שלא יהיו חייבין ממון ומלקות, כיון שרצו לחייבו שניהם, ואמרתי בזה דיש חילוק מדין כדי רשעתו לדין אם לא יהי' אסון דמטעם כדי רשעתו היכי שבאין לחייבו שניהם הוי רשעה אחת, אבל דין לא יהי' אסון כיון דאמר קרא דהיכי דאיכא אסון לא יענש בזה אפי' היכי דאינו אלא משום רשעה אחת לא יענש מיתה וממון, לכן כתבו בדף ל"א דממון ונפשות בחד גברא פטור, כיון דמתקיים בו קצת הזמה, ולפ"ז במה שכתבו התוס' בב"ק דצריך קרא דעליו ולא על האדם דאי לאו קרא הוי מחייבינן מיתה וכופר קשה, ולכן יש לומר דטעם התוס' דהי' אפשר לחייב זהו משום דבכפרה לא שייך קלב"ם כמו שכתבו בדף ל' על אוכל תרומה בשוגג וממילא אין לנו יסוד מד' תוס' דב"ק לדברי האור שמח אבל יש יסוד לדבריו מד' התוס' דדף ל"ב וכמו שבארנו דעל מלקות וממון היכי דהוא משום דבר אחד לא אמרינן קלב"ם אבל באמת מד' התוס' אלו ג"כ אין להוכיח כדבריו, דדוקא גבי הזמה דצריכין הב"ד לעשות להעדים כאשר זממו, וכיון שרצו להפסידו שניהם ודאי צריך לחייבם כאשר זממו בעדותן אבל גבי מעילה אף דהוא איסור אחד מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, אבל לא מוכח בקרא דצריך לחייבו ממון ומלקות, דקרא דכתיב ואת אשר חטא מן הקודש ישלם אינו מוכח דבא לחייבו תשלומין עם המלקות שחייב מקרא דלא תוכל לאכול דהא קרא קאי באוכל בשוגג כדכתיב בתחלת הפרשה וחטאה בשגגה, וממילא אפשר דבמזיד אינו חייב תשלומין מכיון שהוא חייב מלקות.
ובעיקר ד' האור שמח הנה כתב בעצמו דממה דאמר הגמ' לר"מ דאמר לוקה ומשלם דיליף ממוש"ר ופריך מה למוש"ר שכן קנס קסבר ר"מ עדים זוממין נמי קנסא, ומוש"ר הוא איסור א' דגמרינן מלא תלך רכיל, וכתב בזה עפ"מ שהקשו התוס' בכתובות דף ל"ב בהא דתנן דבא על חייבי לאוין חייב קנס דהא אין לוקה ומשלם, והקשו דהא בקנס מודו רבנן לר"מ דלוקה ומשלם, ותירצו דכיון דרבנן סברי דעדים זוממין ממונא ועיקר מלקות ילפינן מעדים זוממין, א"כ לא מחלקינן בין ממון לקנס ולא ילפינן ממוש"ר, ובזה כתב האור שמח דטעמא דרבנן דלא ילפי ממוש"ר משום דהוא איסור אחד, ולדבריו בזה פליגי ר"מ ורבנן בהך סברא, וזה קשה דהו"ל להגמ' לפרש דזהו טעמא דרבנן.
ולכאורה הי' אפשר לומר דבלאו כזה דגלי קרא דמשלם דאמרינן דמשלם ואינו לוקה הוא דוקא היכי דנוכל לומר דעיקר הלאו בא לתשלומין, וכמש"כ הרמב"ם פ"א מה' גנבה דהוי לאו הניתן לתשלומין, ועמש"כ פ"א מה' גזילה, אבל לאו דלא תוכל הא עיקרו בא למלקות דרק באיסור מעילה שייך תשלומין, וכיון דגלי קרא במעילה דחייב לשלם נפרש דגלי קרא דבזה לוקה ומשלם, אבל באמת א"א לומר כן דהא בלאו דחובל בחבירו דהוא לא יוסיף דגלי קרא לתשלומין לא נוכל לומר דעיקרו בא רק לתשלומין דהא הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה ומ"מ בהכאה דשוה פרוטה משלם ואינו לוקה.
ונראה דיש לבאר שיטת הרמב"ם ע"פ ד' המאירי בב"ק דף ע' גבי עקוץ תאנה מתאנתי במה דאמר שם רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דפירש"י משום דחייב לצי"ש והמאירי כתב שם הובא בש"מ וז"ל, ויש שאין גורסים מי אמרינן ליה זיל שלים, אלא ודאי אמרינן ליה זיל שלים וכן בלקוט תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבתך ב"ד מחייבין ליתן, וכן החוסם את הפרה משלם לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזיקין, אבל בדבר שקבלו עליו דרך משא ומתן ואף אם לא קבל עליו מ"מ הרי הוא כמו שקבל הואיל ומן התורה הוא, וכן מכר בשבת בלקיטת תאנים מכירה היא ומשלם בב"ד, אך המאירי סיים ואין לשון הסוגיא מוכחת כדבריהם עכ"ל, ונראה דעיקר הסברא שכתב המאירי אפשר לומר אפי' לפי גירסתנו והיינו דלא שייך קלב"ם אלא אם הוא בדרך עונש, אבל מי שנהנה מממון חבירו ונתחייב בדמים אין זה בדרך עונש, וכמו שכתב המאירי דאף אם לא קבל עליו הרי הוא כמו שקבל הואיל ומן התורה הוא, וכונתו דאינו מדין עונש אלא שצריך מד"ת לשלם מה שנהנה משל חבירו, ובזה אפשר לבאר מה דאמר הגמ' במכות דף ט"ז גבי משכון כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם דהתם הוא רק משום שנתחייב משום לא תבוא, אבל לא לקח ממון חברו לעצמו, ועיין מש"כ בזה בפ"ג מהל' מלוה הל' ד'.
ולפי"ז נאמר דבהא דעקוץ תאנה מתאנתי הא מעיקר מעשה המכירה של הגניבה ע"י שהגנב יקוץ תאנה מתאנתו של הלוקח אם הי' הלוקח קונה באמת הגנבה הי' שפיר ע"פ דברי המאירי דלא שייך כאן דין קלב"ם, אבל באמת הא לא קנה הלוקח הגנבה אם לא הי' מקודם יאוש, וכיון דלא קנה הלוקח הגנבה א"כ לא קנה הגנב התאנה, אלא דהגמ' אמר דחייב בדו"ה אם מכר קודם יאוש משום ששנה בחטא, וא"כ צריך שעכ"פ יהי' כאן גדר מכירה, והוא דאף שהלוקח לא קנה הגנבה ומטעם זה לא קנה הגנב את התאנה, מ"מ יוכל הלוקח לתבוע בדמים להגנב אם תאבד התאנה בפשיעה, דהא הוא נטל התאנה מדעתו ע"מ למכור, וגם במקח טעות כתבו התוס' דהוי ש"ח, וכיון שנתחייב הגנב להשיב התאנה יש כאן ע"כ גדר מכירה על הגנבה שבשביל חיוב התאנה מכר הגנבה אף שבאמת המכירה לא נתקיימה, אבל יש גדר מכירה ושנה בחטא, ועכשיו מבואר מה דפריך הגמ' דכיון דהגנב קלב"מ במה שנתחייב משום שבת בעקיצת התאנה, וממילא לא נתחייב בחיוב השבה על התאנה, כיון דבאמת לא לקח התאנה בשביל הגנבה כיון שהלוקח לא קנה הגנבה, וא"כ אין זה אלא חיוב גרידא בשביל שנטל התאנה, ובזה שפיר שייך שהקלב"ם יפטור אותו מחיוב זה, כיון שאין זה חיוב בשביל מה שקנה מחבירו.
איברא דהוא גמ' מפורשת דגם במועל בהקדש שייך קלב"מ והוא בפסחים דף כ"ט ע"א דתניא אכל חמץ של הקדש במועד מעל, ויש אומרים לא מעל, ואמר הגמ' מאן יש אומרים ר' נחוניא בן הקנה דסבר דחייבי כריתות פטורין מתשלומין, ומפורש להדיא דשייך קלב"מ גבי מעילה, אך יש לומר דהברייתא הא איירי שם בעיקר דין מעילה בשוגג דחייב בקרן וחומש ואשם, וחיוב חומש הא אינו בשביל מה שנהנה משל הקדש אלא בשביל החטא, וכדכתיב וחטאה בשגגה וגו', ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו, וכיון דליכא חומש ליכא אשם וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה ר' נחוניא היא דכיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן, שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש, ואף שהתוס' כתבו כיון דפטור מקרן וחומש ולפי דברינו לדעת הרמב"ם בקרן חייב, יש לומר לדעת הרמב"ם דכיון דחזינן דקרבן האשם תלוי בדין התשלומין וכיון דמצד דין החטא שחטא בהמעילה הי' פטור גם מקרן, ורק שצריך לשלם בשביל שנטל ממון הקדש, ומשום זה פטור מחומש לכן אינו חייב אשם, שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש משום חטא מעילה.
אכן עוד אנו צריכין לבאר הא דאמר רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דלפי גירסתנו אמר בהדיא דכי תבעה ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל הב לה אתנן, ולפי"מ שכתבנו הא כאן א"צ להיות נפטר משום קלב"מ כיון שהתנה ליתן לה האתנן בשביל שתיבעל אליו וכן עשה שבעלה, ומשום זה הא פי' המאירי דלא כגירסתנו, אלא דבאמת לא שייך כאן קלב"מ, אבל לפי גירסתנו צריך לבאר, והבאור אפשר אם לא נאמר כסברת המאירי אלא היכי שלקח ממון חברו ונהנה ממנו ונתחייב מיתה באותה שעה דלא יפטר מדין קלב"מ דאין זה גדר עונש, כיון שנתחייב מסברא ולא מדין חיוב חדש, אבל היכי שמן הסברא אינו דין שיתחייב אף שע"פ התנאי שהתנו ביניהם צריך הוא להתחייב בזה שפיר שייך קלב"מ דא"א לחייבו בחיובי ממון באותה שעה שמתחייב בחיוב מיתה, ולכן בחיוב אתנן אף שכפי מה שהתנה עמה ליתן לה האתנן כשתיבעל אליו הא מועיל תנאו ומתחייב, אבל אינו דומה למי שלקח באותה שעה ממון חבירו דבזה שבעל אותה הא באמת לא לקח ממנה כלום, ולהדיא אמר הגמ' בב"ק דף ל"ב הנאה לתרווייהו אית להו, וא"כ אין חיוב האתנן אלא משום שהתנה והתחייב, ובזה שפיר שייך קלב"מ לפי גירסתנו ולא כמו שכתב המאירי לפי הגירסא שהביא דגם בזה לא שייך לומר קלב"מ.
וכן צ"ל לפי דברינו גבי החוסם את הפרה דאמר הגמ' דשייך בזה קלב"מ, דאין בזה דין לוקח ממון חברו אלא דכיון דאיכא לאו דלא תחסום כבר נתחייב בזה להניח הפרה לאכול בדישתה והיכי שהפרה של חבירו חייב לשלם לחבירו מה שהי' לו זכות שתאכל פרה שלו בדישתה, אבל אין אנו אומרים בזה דהוי כמו שלקח החוסם הדישה של חבירו במה שחסם את פרתו בדישתה דהא עוד לא זכה בהדישה שתעשה שלו, ובאמת הקשו הראשונים בש"מ דף צ"ב בהבעיא אם פועל משלו אוכל או משל שמים, דמסקינן דמשל שמים אוכל, ואם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו דאין לו זכות בהפירות ויש לו רק זכות לאכול, והקשו דא"כ למה משלם בחוסם את הפרה כיון דלא זכה בעל הפרה בהדישה קודם שאכלה דהא איתקש שור לאדם בדף פ"ט וכתבו דמ"מ כיון דאיכא אזהרת לא תחסום, לכן אף דלא זכה בעל הבהמה בהדישה, אבל הי' לו זכות שהבהמה שלו תאכל בדישתה, וכיון שחסם אותה גרם לו היזק בזה וחייב החוסם לשלם, ואפשר דהוא באמת מדינא דגרמי, וא"כ עכ"פ שפיר שייך בזה דין קלב"ם כיון שלא נטל ממון חבירו.
והנה עוד עלינו לבאר במה חלוק דין מועל בזדון דסובר הרמב"ם דלוקה ומשלם, וגבי אוכל תרומה במזיד כתב דאינו לוקה ומשלם דזהו עיקר הקושיא שהקשה הדבר שמואל, ונראה דזה נוכל ליישב בפשיטות דהא קיי"ל דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, וא"כ אוכל תרומה שלא זכה בה כהן אינו כנוטל ממון חבירו, אלא שהתורה חייבה באוכל תרומה בשוגג לשלם קרן וחומש, וסובר הרמב"ם דמקרא זה היינו למדין גם על מזיד לחייבו בקרן, אבל שפיר שייך לפטור בזה מדין קלב"ם כיון דאינו כנוטל ממון חבירו דהא אוכל מתנות כהונה פטור.
אח"כ ראיתי בדברי המאירי בפסחים דף כ"ט ע"א שכתב וז"ל, ומ"מ אם הי' מזיד בהקדש אינו מביא קרבן מעילה שהרי אין מעילה במזיד, אלא שלוקה ומשלם את הקרן, ואע"פ שאין אדם לוקה ומשלם הקדש שאני, או שמא בכדי מה שנהנה, וכונתו לדברי הרמב"ם ובא ליישב דבריו, אבל כוונתו עוד אינו מבואר לגמרי. ומה שכתב הקדש שאני יש לומר דכונתו לחלק מתרומה במזיד דאינו לוקה ומשלם ויהי' כונתו כמש"כ, ומה שכתב או שמא בכדי מה שנהנה, משמע דכונתו דיותר ממה שנהנה כבר הוי בגדר עונש, אבל בדברי הרמב"ם לא משמע כן.