אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק כה · הלכה י
שנים שערבו לאחד כשיבוא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהן שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע השני בשאר החוב.
השגת הראב"ד. שנים שערבו לאחד עד בשאר החוב. א"א אינו מחוור אלא לפי המנהג ולמדין מן העכו"ם לישראל עכ"ל.
כתב המ"מ יש לדין זה ראיה ממה שאמרו פ' בית כור דף ק"ז שלשה אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם, ואע"ג דקיי"ל נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה, אלמא המלוה ע"י שני ערבים נפרע מאיזה מהן שירצה. ויש שדחקו והעמידו זו כשאין לשאר האחין בינונית א"נ כשהי' חלקו של זה אפותיקי מפורש עכ"ל, והנה מש"כ המ"מ ויש שדחקו והעמידו כשאין לשאר האחין בינונית, הקצוה"ח בסי' ק"ז סק"ט תמה על זה דהא קיי"ל אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ונשאר בצ"ע. ונראה בזה דהנה בגיטין דף נ' ע"א בהא דתנן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית בעי ראב"א יתומים שאמרו קטנים או אפי' גדולים תקנתא היא דעבוד רבנן גבי יתמי לקטנים עבוד רבנן לגדולים לא עבוד רבנן. או דילמא משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי דהו"ל נועל דלת הילכך אפי' גדולים נמי ומסיק והלכתא דאפי' גדולים, ובמה דאמר תקנתא הוא דעבוד רבנן פירש"י לחוס על היתומים להעמידם על דין תורה, והיינו משום דקיי"ל כעולא דדבר תורה בע"ח בזיבורית והנה להך צד דהוי תקנה ודאי לא שייך זה אלא בבא לגבות מיתומים שיש להם בינונית וזיבורית דבזה תקנה הוא להם שיהי' בע"ח גובה מן הזיבורית, אבל לא שייך זה באחין שחלקו ונטל אחד בינונית ואחד זיבורית, דמאי חזית שנעשה תקנה לבעל הבינונית ויגבה מבעל הזיבורית והרי לבעל הזיבורית טוב יותר שיגבה הבינונית.
אלא אפי' למה דמסקינן דאפי' מיתומים גדולים אין גובין אלא מזיבורית משום דלא הוי נעילת דלת דלא מסיק אדעתיה דמלוה דנפלי נכסי קמי יתמי מ"מ הא זהו ג"כ לטובת היתומים דבלא טעם זה למה נחלק בין הלוה ובין היתומים. אלא דנ"מ בין צד א' של האבעיא דהוי תקנה דלא סבר דלא מסיק אדעתיה דנפלי נכסי קמי יתמי, וא"כ מעיקר הדין לא שייך לחלק בין הלוה ובין היתומים, ולכן ע"כ דמתני' דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית הוא דוקא ביתומים קטנים, אבל לצד ב' של האבעיא דהטעם הוא משום דלא מסיק אדעתיה דמת לוה ונפלי נכסי קמי יתמי, ולכן לא הוי נעילת דלת אם נאמר דמיתומים אינו גובה אלא מן הזיבורית. כיון דכל טעמא שתיקנו חכמים דבע"ח יגבה מבינונית הוא רק משום נעילת דלת. אבל מ"מ אפי' זה אינו שייך אלא כשזה היורש נטל בינונית וזיבורית, אבל כשהיורשין חלקו ואחד נטל בינונית ואחד זיבורית אין כאן שום צד קולא ליתומים לומר דבעל הזיבורית ישלם ולא בעל הבינונית.
ועוד דיש לומר יותר דעיקר טעמא דעולא דדבר תורה בע"ח בזיבורית לא שייך גבי יתומים שחלקו דלא שייך לומר בהם מה דרכו של בע"ח להוציא פחות שבכלים כיון דאין לאח זה אלא בינונית לא שייך שמטעם זה יאמר להבע"ח שיקח מהאח שיש לו זיבורית, ומצד האב שמדין תורה היה דינו בזיבורית הא מן התקנה הי' דינו בבינונית, ולכן שפיר שמן הדין באחין שחלקו דינו של הבע"ח ג"כ בבינונית, ומיושבים דברי המ"מ שהם דברי הרמב"ן שכתב בהך סוגיא דשני אחים שחלקו בפ' בית כור וז"ל יש שואלים אמאי נטל חלקו של אחד מהם יתר משל אחיו, ויש לומר בשהי' לו לזה בינונית דשעבודא דבע"ח עלה ומדבריו שכתב דשעבודא דבע"ח עלה מוכח דכן הוא בעיקר הדין גם אצל יתומים שחלקו דדינו של הבע"ח בבינונית.
והנה הקצוה"ח בסי' הנ"ל הביא דברי הרמב"ן ומה שכתב אח"כ וז"ל ומשמע שאם נטל בינונית ויש לאחיו בינונית דכוותיה ואתא עליה בע"ח רצה מזה גובה רצה מזה גובה, וכתב ע"ז הקצוה"ח והא דמקשה מעיקרא אמאי נטל חלקו של אחד מהן יותר משל חבירו, ואע"ג דרצה מזה גובה רצה מזה גובה דקושייתו על רצון המלוה למה גובה יותר מזה ולא גבה מחציתו מזה ומחציתו מזה, לזה תירץ בשהי' לו בינונית ולהכי גבה יותר מזה דניחא ליה טפי בבינונית, ופירושו בדברי הרמב"ן תמוה דמה שייך להקשות על רצון המלוה דכיון דהדין הוא דממי שירצה יגבה, כבר צריך לדעת הדין אם גבה ושייך המחלוקת אם נטל חלקו של אחד מה יהי' לגבי שאר האחין, ועוד דלשון הרמב"ן שכתב דשעבודא דבע"ח עלה מוכח דדינא בא להשמיענו וכמו שכתבתי. ועוד יותר תמוה פירושו דהא איכא דינא דבר מיצרא, ובודאי ניחא לבע"ח לגבות כל חובו משדה אחת אפי' אם תהי' גדולה ויש גם בחצי שיעור שדה, ואף דאפשר לגבות משניהם בצד שהם סמוכים זה לזה, אפשר שהבינונית של זה ושל זה מרוחקים ומפסיק ביניהם עידית וזיבורית, או שהיו נכסי אביהם בשתי מקומות, וא"כ מה שייך לשאול למה נטל הבע"ח מחלקו של אחד מהם ולהאריך בתירוצים בזה. לכן נראה פשוט דבדברי הרמב"ן יש כאן חזרה מהקודם. ומקודם כתב יש שואלים ושו"ט בדבריהם ואח"כ כתב ומשמע דעיקר הדין אינו כן כמו דשו"ט השואלים ודינו של בע"ח רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ומבואר שהמ"מ כאן כתב ויש שדחקו והעמידו, ולא הביא דברי הרמב"ן ואין זה דרכו של המ"מ, אלא דבאמת אין זה שיטת הרמב"ן דסובר רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
והנה הראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר דשנים שערבו אין חילוק משנים שלוו, וכמו דבשנים שלוו סובר הרמב"ם דאין כל אחד לוה אלא על החצי ועל החצי השני רק ערב, כן גם בשנים שערבו הוי כל אחד ערב לגבי המלוה רק על החצי אם לא יפרע הלוה, ועל החצי השני הוא רק אם לא יפרע הערב השני, ויש לומר דסובר הראב"ד דעיקר חיוב ערבות הוא בשביל שהוציא המלוה ממונו על פיו, לכן הוי כמו שנתן לו בעצמו, וכן מוכח מדין קדושין דמתקדשת מדין ערב, ומ"מ אף דחיוב הערב הוא משום דהוי כמו שנטל בעצמו מ"מ לא יתבע הערב תחלה משום דהכי הוא דינא דערב ועל אופן זה התחייב. וכיון דעיקר חיובו של ערב הוא משום שהוציא המלוה מעות על פיו והוי כמו שנטל בעצמו, א"כ לא אלים חיובם דשנים שערבו משנים שלוו, ולא נימא דהוי כמו דכל אחד נטל כולו, אלא כמו שכל אחד נטל חצי והתחייב בחצי אם לא יפרע הלוה ועל החצי השני הוא ערב אם לא יפרע הערב השני.
אלא דסובר הראב"ד דבמקום שיש מנהג שבשני ערבים אם אין הלוה פורע יגבה המלוה מאחד מהערבים, על דעת זה נשתעבדו הערבים והוסיף דלמדין מן העכו"ם לישראל לומר דמהני בזה גם מנהג העכו"ם אם אין מנהג ישראל, והיינו בעיר שדרים מעט ישראלים והרבה עכו"ם, ואולי כונתו לדין ערכאות והיינו שאף שבעיקרי הדינים אין אומרים דינא דמלכותא דינא, כמו שנבאר בפ' כ"ז מ"מ בזה לענין דעת הערבים אמרינן דאם ע"פ דינא דמלכותא חייבים בכל החוב על דעת זה נשתעבדו, ושיטת הרמב"ם הוא דחיוב הערב אינו משום דהוי כמו שנטל המעות וכמו שבארנו ולכן לא דמי לשנים שלוו.