אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יט · הלכה ו

פרק יט

מכרן לאחד זו אחר זו הרי הלוקח נכנס תחת הבעלים בד"א שלקח עידית באחרונה, אבל לקח זיבורית באחרונה כולן גובין מן הזיבורית, שהרי אומר לטורף כשיבוא לגבות מן השדה שלקח תחלה הרי הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ולמה אינו אומר לו הטורף כך אם לקח עידית באחרונה, ותגבה האשה ובעל חוב מן העידית שלקח באחרונה שזו תקנה היא ללוקח, והרי אומר לוקח להן אי אפשי בתקנה זו, אלא כל אחד מכם יגבה מן הראוי לו.
המ"מ הביא דברי הרשב"א דאף דבגמ' אוקמינן להך ברייתא דמיירי ביתמי אבל הלוקח בעצמו יוכל לומר אי שתקת אין זה להלכה וגם הרי"ף לא הביא זה, והנה כבר כתב מזה הרמב"ן במלחמות ליישב דעת הרי"ף והקשה על מה דאמר בגמ' אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למאריה דא"כ כל לוקח שקנה עידית יאמר שימכור זיבורית למוכר, והנה הנחלת דוד הביא קושיית הרמב"ן על המזיק והלוה בעצמם שיאמרו שימכרו העידית והבינונית וישאר אצלם זיבורית, וזה לא קשה כלל דהמזיק והלוה יש עליהם דין וחיוב לשלם ולהגבות כדינם, ולכן הקשה הרמב"ן רק על הלוקח, והנח"ד כתב ליישב דמה דאמר דמהדרנא שטרא דזיבורית למאריה אינו אלא לרשב"ג דאמר שמקבל מתנה שהחזיר שטר המתנה חזרה מתנתו. ולכן הוי טענה שיתבטל המכירה, אבל לרבנן אין זה טענה שאם יהי' למזיק וללוה אח"כ זיבורית זהו דין חדש ואינו יכול לבטל בטענה זו הדין שעתה אין לו וליכא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, ולדעתי א"א לומר כן דלרשב"ג הוי בטול המתנה או המכירה בחזרת השטר דאיזה גדר בטול למפרע יש כאן ולא מצינו כן אלא בדין שאלה בנדרים או במקח טעות, ובאור שיטת רשב"ג הוא דסבר דשטר הוי אפסרא דארעא וזהו עיקר הקנין מה שיש לו שטר על קניית השדה, וכשיחזיר השטר למוכר זה גופא הוי הקנאה חדשה שמחזיר השדה למוכר, דהא אמר שם בב"ב דקס"ט דרשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה א"כ הוא הקנאה חדשה וכן מבואר בד' הרא"ש שם.
והנראה בזה דהנה מצינו דין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין וגם טענת הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ויש לחקור אם טענת הנחתי הוא ג"כ נמשך מדין אין נפרעין, ורק דנ"מ בטענת הנחתי היכי שמכר אח"כ הבע"ח גם זו השדה שהניח הלוקח הראשון שאין המלוה יכול לגבות מן הלוקח הראשון וצריך לגבות דוקא מהשני. וגם יש נ"מ בדין אין נפרעין היכי דליכא טענת הנחתי כשקנה הלוה נכסים אחר שמכר נכסים המשועבדים, או דנימא דטענת הנחתי לך מקום לגבות הימנו היא טענה גם בלאו התקנה דאין נפרעין דכיון שהניח להמלוה מקום לגבות ולא לקח כל שעבודו אין להמלוה מעיקר הדין לגבות מהלוקח ותקנת אין נפרעין יהי' דוקא היכי שקנה הלוה נכסים אחר שמכר כל נכסיו המשועבדים.
ונראה דזה תליא בדין שעבודא דאורייתא, דאם שעבודא דאורייתא מסתבר דלא הוי טענת הנחתי לך מקום לגבות הימנו טענה מחמת עצמה בלא תקנת אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, דכיון שיש להמלוה שעבוד מן התורה על הנכסים למה מועיל מה שיש בני חורין אפי' אם היו אצל הלוה בשעה שקנה הלוקח דהא לא צריך לבוא משום טענה דשעבודי שקלת ולא הנחת לי ממה לגבות, אלא דעיקר הנכסים משועבדים לי לגבות מהן חובי, אבל אם שעבודא לאו דאורייתא ותיקנו חכמים שיגבה המלוה מלקוחות משום נעילת דלת בזה נוכל לומר דעיקר התקנה לא היה אלא אם לקח הלוקח את כל שעבודו, אבל אם הניח לו מקום לגבות אין להמלוה שעבוד כלל על הנכסים שקנה הלוקח.
ויש להביא ראיה לזה מהא דבעי הגמ' בגיטין דף נ' ע"ב על הך דינא דאין נפרעין אם במתנה איכא נמי תקנתא דאין נפרעין משום דליכא פסידא דלקוחות, וכדבעי למיפשט מברייתא דחי הגמ' הב"ע בשוין והיינו ששניהם בינונית או זיבורית, ומוכח דאפי' נימא דבמתנה ליכא תקנתא הוא דוקא אם בני חורין הם זיבורית, אבל אם שניהם שוין יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו גם בלאו תקנתא דאין נפרעין, ואף דלהלכה גם במתנה איכא תקנתא דאין נפרעין מ"מ מסוגיית הגמ' מוכח דשייך טענה דהנחתי גם בלא תקנת אין נפרעין, אלא דמ"מ כיון דאין ההוכחה להלכה יש לומר דהגמ' מדחה אם נסבור שעבודא לאו דאורייתא.
ואפשר לומר דבזה תליא דין אישתדוף בני חרי דבעי בכתובות דף צ"ה אי גבי ממשעבדי דאם שעבודא דאורייתא, ומה שאינו טורף מלקוחות במקום שיש בני חורין הוא משום תקנה וא"כ אם נשתדפו הבני חורין מסתבר שיגבה, אבל אם שעבודא לאו דאורייתא ותיקנו שיגבה המלוה משום נעילת דלת ונאמר דלא תיקנו אלא כשלקח כל שעבודו, וא"כ אם בשעה שלקח הניח לו מקום לגבות אף שנשתדפו הבני חורין אח"כ לא יגבה, ונאמר דמה דמסיק בגמ' והלכתא אשתדיף בני חרי טרפא ממשעבדי זהו משום דקיי"ל שעבודא דאורייתא, אכן אינו מוכרח ויש לומר דהבעיא הוא גם אם שעבודא דאורייתא, ודין הנחתי הוא משום תקנה דאפשר כיון דכבר הניח הלוקח אף שנשתדפו אינו גובה, וכן אם שעבודא לאו דאורייתא ודין הנחתי הוא מעיקר הדין מ"מ כשעכשיו נשתדפו הבני חורין גם בזה איכא תקנת נעילת דלת וגובה, אבל עכ"פ זה מסתבר דעיקר החקירה בטענת הנחתי תליא בדין שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא.
ולפימש"כ יש לומר דמה דאמר הגמ' אי שתקיתו וכו' ואי לא מהדרנא וכו' זה קאי אי שעבודא לאו דאורייתא ובזה ניישב גם קושיית הרמב"ן דדוקא אם הי' להמוכר עידית בינונית וזיבורית ועיקר השעבוד הי' על כולם ביחד אלא שהלוקח לקח עידית באחרונה א"כ עיקר השעבוד בשעה שנעשה החיוב לא הי' דוקא על העידית אלא כשהניח הלוקח העידית באחרונה לא היו יכולים לגבות מן הבינונית וזיבורית כל זמן שהי' העידית אצל המוכר, ולכן כיון שהי' יכול הלוקח להחזיר השטר של זיבורית להמוכר וזה הי' מן אותה שעה שלקח הזיבורית א"כ יכול לטעון דמעיקרא לא נעשה שעבודם דוקא על העידית, אבל זה היכי שמעיקר השעבוד כשנעשה החיוב הי' על כל הקרקעות, אבל אם לא הי' רק קרקע אחת של עידית ולקחה הלוקח ודאי אינו יכול לפטור עצמו במה שיוכל למכור להמוכר שדה זיבורית שלו, וכמו שהקשה הרמב"ן, כיון דמעיקר השעבוד הי' רק על העידית. אבל גם באופן זה דקתני שלקח עידית בינונית וזיבורית לא מהני טענה זו דאי שתקיתו אלא אם שעבודא לאו דאורייתא, דאז כבר כתבנו דטענת הנחתי לך מקום לגבות הוי מעיקר דין שעבוד, כיון דגם עיקר גביית שעבוד הוי משום תקנה, אבל אי שעבודא דאורייתא ועיקר דין גבי' מלקוחות הוא מן התורה ורק דאיכא תקנה דאין נפרעין וכו', ומזה נמשך גם טענת הנחתי א"כ ודאי אין טענת אי שתקת טענה לבטל מהגובים זכותם שיש להם בזו השדה, וכיון דעכשיו נשאר להם זכות על העידית אינו יכול להפקיע מהם זכותם בטענת אי שתקת, וכיון דקיי"ל שעבודא דאורייתא לית לן הא דאי שתקת.
אלא שאנו צריכים לחלק מהגמ' דכתובות דף ק"ט גבי מי שאבדה לו דרך שדהו דאמרינן בחד דאתי מכח ארבעה אי שתקת, ונראה דדרך אינו אלא זכות לילך בתוך שדה חבירו, אבל חבירו אם אינו מניח לו לילך אינו אוכל את שלו דהא לו בודאי מותר להשתמש, ובחד שיש לו ד' שדות ויש להתובע דרך באחת טוען לו הרי עכ"פ יש לי זכות לילך באחת לכן צריך הנתבע ליתן לו דרך באחת, אבל בחד דאתי מכח ארבעה אומר לו הנתבע ע"י קנייתי מן הארבעה לא תוכל להשיג זכות כיון שאצלם לא הי' לך זכות ואני יכול להחזיר שטר של אחת מן השדות לכן אין להתובע זכות חדש, אבל הכא גבי שעבוד כשיש לו דין לגבות מן העידית ואינו נותן לו לגבות הרי הוא גוזל את שלו ממש, ולכן אם שעבודא דאורייתא אינו זוכה בטענת אי שתקת, ואולי לזה כיון הרמב"ן במלחמות שלא ביאר דבריו ע"ש.
ומה שהקשה הלח"מ דלמה כתבו הרי"ף והרמב"ם טעמא דאי אפשי בתקנת חכמים דהא זה צריך רק משום הקושיא דא"כ בנזקין נמי נימא הכי והיינו לתירוצו של הרמב"ן דלא אמרינן סברא דאי שתקת אלא כדי שיטלו כדיניהם ולא בנזקין לגרעו מדינא, וא"כ בבע"ח וכתובת אשה שהטעם הוא רק למה לא יטלו מעידית כשלקח עידית באחרונה בזה הא סגי בטעמא דאי שתקת, וכתב הלח"מ ויש לתרץ לזה וקל להבין ולא פירש דבריו, אך נראה שזהו באמת פשוט דאפי' אם נימא דבבע"ח וכתובת אשה שלא להעלותם יותר מדינם אמרינן סברא דאי שתקת, מ"מ אינו מתורץ בזה דא"כ ביתמי דליכא למימר אי שתקת יגבו מן העידית, ולכן ע"כ צריך לטעמא דאי אפשי בתקנת חכמים.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה