אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יז · הלכה ה

פרק יז

אין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא הרי הפוגם את שטרו ומת אע"פ שאינו גובה אלא בשבועה הרי בניו נשבעין שלא פקדנו אבא ולא צונו אבא ולא מצינו בין שטרותיו של אבא שכל השטר הזה פרוע וגובין את שאר השטר בין מן המלוה בין מיורשיו.
כתב הכ"מ במה שכתב הרמב"ם בין מיורשיו נראה שדעתו דמה דאמרינן הבו דלא לוסיף עלה דאפי' ביתומים הבאים ליפרע מן היתומים כל שהשבועה אינה שבועת הבא ליפרע מן היתומים אלא שבועת פוגם שטרו אף שגובין היתומים מן היתומים הבו דלא לוסיף עלה הוא, מיהו איכא למימר דזה דוקא במת מלוה קודם לוה, אבל במת לוה קודם מלוה שמלבד שבועת פוגם שטרו חלה עליו שבועת הבא ליפרע מן היתומים אין אדם מורישה לבנו עכ"ד ומה שכתב מיהו איכא למימר הוא תימה שזהו דבר פשוט וכבר תמה על זה הלח"מ אלא שהפריז על המדה וכתב דפירוש קמא רחוק מן הסברא ואין בדברי הכ"מ פי' קמא, ומקודם כתב רק עיקר היסוד דסובר הרמב"ם דעל שבועת פוגם שטרו אף שעכשיו באין ליפרע מן היתומים לא אמרינן אין אדם מורישה לבנו. ובאמת לא הזכיר הכ"מ שזהו חדוש בד' הרמב"ם שהרא"ש אינו סובר כן כמו שכתב המל"מ בהל' ג' דמוכח מדבריו בתשובה דסובר דמה דאמרינן דפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין הוא דוקא בבאין ליפרע מן הלוה עצמו. אבל אם מת הלוה אף שמת אחר שמת המלוה אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו. ולפלא שלא הזכיר המל"מ שהוא שלא כד' הרמב"ם.
ובעיקר במה שהוציא המל"מ חדוש זה מדברי הרא"ש בתשובה נראה דיש להוכיח כן מד' הרא"ש במקומו בפ' כל הנשבעין סי' י"ד שכתב שם וז"ל הרמב"ן כתב דלוקח שלקח שט"ח ומת לוה אם אחר שלקחו מת הו"ל מת מלוה בחיי לוה וגבי. (ברא"ש שלפנינו כתוב מת לוה בחיי מלוה והוא ט"ס דמוכח וכמש"כ כן הוא ברמב"ן) ואם קודם שלקחו כבר מת לוה כבר נתחייב מלוה המוכר לבני לוה שבועה ואין אדם מוכר שבועה לאחר ואע"ג דלא מוספינן אדרב ושמואל כל שבא לגבות מנכסי יתומים היא גופא דרב ושמואל היא, והרמב"ם ז"ל נמי משמע שסובר כן שכתב שאם מתה האשה קודם שנשבעת אין ללוקח כלום, וכך אמרו שהחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים שאין לו כלום, וטעמא דמילתא דילמא אלמוה רבנן לתקנת היתומים והחמירו בשבועתו יותר מכל הנוטלין, ומשום הכי חיישינן לה ולא מוספינן עלה, אבל בכל מי שבא ליפרע מנכסי יתומים דיינינן הכי עכ"ל ע"ש שהאריך עוד בזה, והמבואר בד' הרא"ש דמה דאמרינן הבו דלא לוסיף עלה היינו דבשבועה אחרת שאינו בא לגבות מנכסי יתומים לא אמרינן כבר נתחייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו, ומוכח דסובר דחשוד שהוא צריך להיות נשבע ונוטל שלא מן היתומים אינו מפסיד בשביל שהוא חשוד.
והנה בזה חולקין הרמב"ם והראב"ד בפ"ב מהל' טוען הל' ח' שכתב שם הרמב"ם וז"ל נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להשבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר, וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד וטען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי הרי הנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר. וכתב ע"ז הראב"ד איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקויים מפני שבועה דרבנן, ואם תאמר הא דרב ושמואל הא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה עכ"ל. ומבואר דדעת הרא"ש הוא כדעת הראב"ד דהא כתב בטעמא דחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים שאין לו כלום משום דאלמוה רבנן לתקנת היתומים, ומוכח דכשהחשוד בא לגבות מן הלוה והיה פוגם שטרו או שאמר הלוה ישבע לי שלא פרעתי אינו מפסיד החשוד. וזהו דאמר בגמ' הבו דלא לוסיף עלה כגון פוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. דזהו משום שאין באין לגבות מנכסי יתומים וע"כ שהוא כשהלוה חי דהא אין לומר דדוקא בשבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים החמירו לומר אין אדם מוריש שבועה דהא כתב דבכל מי שבא ליפרע מנכסי יתומים דיינינן הכי, ואף שהרא"ש הביא מקודם דברי הרמב"ם דאם מתה האשה קודם שנשבעת אין ללוקח כלום זה כתב רק לומר שדין הלוקח כדין היתומים, אבל מה שכתב אח"כ בטעמא דמילתא שזהו משום שבא ליפרע מנכסי יתומים הא אין הרמב"ם סובר כן, דגם בבא לגבות מן הלוה וצריך שבועה אינו גובה.
עכ"פ מבואר דעת הרא"ש בפסקיו במקומו כמו שסובר בתשובה דעיקר תליא אם בא לגבות מן היתומים וזהו שלא כדברי הרמב"ם כאן דפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין וגובין בין מן הלוה בין מיורשיו והולך לשיטתו שסובר דגם חשוד הבא לגבות מן הלוה אם הוא צריך לישבע אינו נוטל דהך דינא דהבו דלא לוסיף עלה אינו תלוי אם בא ליפרע מן היתומים או מן הלוה אלא העיקר תליא אם כבר חלה על המלוה שבועה משום דאם מת מלוה בחיי לוה כשמת הלוה אח"כ אינו חל על יורשי המלוה דין שבועה ובפוגם שטרו ומת סובר הרמב"ם שכל זמן שלא טען הלוה פרעתי הכל, אכתי לא חל על המלוה דין שבועה, ולכן כשמת וטען הלוה להיורשין פרעתי לא חל על היורשין דין שבועה ונפטרין בשבועה שלא פקדנו אבא, ולכן אפי' מת הלוה אח"כ ובאין יורשי המלוה ליפרע מיורשי הלוה נמי גובין, וזה פשיטא דאם מת הלוה קודם המלוה שכבר חל על המלוה שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומין, מלבד דין פוגם שטרו דודאי אינו מוריש שבועה לבניו כמש"כ הכ"מ אלא דא"צ להשמיענו זה וכנ"ל.
אלא דצריכים אנו להוסיף דדעת הרמב"ם לחלק בין יורשין לחשוד דיורשין אם מת מלוה בחיי לוה כשמת הלוה לא חל על היורשין דין שבועה שלא נפרע השטר כיון שאין יכולין לישבע ונפטרין בשבועה שלא פקדנו אבא, אבל חשוד המוציא שטר אף שגם הוא אינו יכול לישבע לא אמרינן דלא חל עליו שבועה דלא נפטר מחיוב השבועה בשביל שהוא חשוד, ולכן לא אמרינן בזה הבו דלא לוסיף עלה ולכן אינו גובה בהשטר כיון שאינו יכול לישבע.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה