אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יד · הלכה ג
הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען ואומר שטר מזויף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה, או שטען שחוב זה רבית הוא או אבק רבית, או שטען שהוא שטר אמנה או שאמר כתבתי ללות ולא לויתי. כללו של דבר טוען טענה שאם הודה בעל השטר היה השטר בטל, והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה שקר טוען, ואמר הלוה ישבע לי ויטול, ה"ז מחלוקת בין הגאונים יש מי שהורה שחייב בעל השטר להשבע כעין של תורה כמו שטען עליו שפרעו ורבותי הורו שלא ישבע הלוה אלא אם טען עליו הלוה שפרעו בלבד שהרי הודה ולפרעון הוא עומד, אבל כל אלו הטענות לא כל הימנו לבטל שטר מקויים, אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה במה שירצה שאם יודה יחזיר לו, ואם כפר ישבע היסת ולזה דעתי נוטה.
השגת הראב"ד. הוציא עליו שטר מקוים עד זה מחלוקת בין הגאונים יש מי שהורה וכו' ורבותי הורו עד ולזה דעתי נוטה. א"א הרב ז"ל כתב זה בתשובה והיתה השאלה שטען הלוה העלאה לזמן ואפשר שלא אמר הרב ז"ל אלא על אותה הטענה בלבד לפי שבני אדם מתפרצין בזה וסומכים על מה שראו דמר אמר טרשא שרי ומר אמר טרשא דידי ודאי שרי. אבל על שאר הטענות לא אמר הרב, ויש דמות ראיה לזה כי הפוגמת כתובתה נשבעת והפוחתת נוטלת בלא שבועה לפי שהשטר מצוי יותר בפרעון עכ"ל.
הראב"ד כתב על דעת מי שסובר שצריך לישבע גם על שאר הטענות שזה כתב הרב בתשובה וכונתו על הרי"ף וע"ז כתב שהרי"ף לא אמר אלא כשהעלה על השטר שלא כדין באופן דהוי אבק רבית, ואמנם בתשובות הרי"ף הישנות סי' קל"ו מבואר כן וז"ל שאלה ראובן הוציא על שמעון שטר בעשרה זהובים אמר לו שמעון שאלו העשרה זהובים לא היו עיקרן כ"א חמשה ליטרין של משי שנתת לי והי' כל ליטרא שוה זהוב וחצי וכיון שהייתי מוצרך נטלתי אותן בעשרה, תשובה, זה ששאלת עליו זהו אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין לא מן מלוה ללוה ולא מן הלוה למלוה, וכיון שהמלוה לא גבה השטר והלוה אומר לא נתן לי כל השטר, רואין את הלוה כאילו אמר למלוה פגמת את שטרך ובעל דין כופר שישבע שלא פגמו וגובה על פי מה שאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה פריעא הוא לאו כל כמיניה וכו' עכ"ל, ולשון הרי"ף כאן אינו מדוקדק במ"ש שישבע שלא פגמו דהא רב פפא אמר דוקא באומר הלוה אישתבע לי דלא פרעתיך וכן מבואר שם בסוגיא.
אכן מצאתי בתשובות הרי"ף החדשות שנדפס בשנת תרצ"ה שהו"ל הרב זאב ביעדנאוויץ שי' מכתב יד הנמצא בנויארק בסי' ק"ל בסוף התשובה אחרי תיבות לאו כל כמיניה וכו' כתב שם וז"ל ואי אמר ליה אישתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה, דהני מילי בדאמר פרוע הוא דשטר לפריעה קאי. אבל אי טעין ואמר אמנה הוא רבית יש בו לאו כמיניה. ואי אמר ליה אישתבע לי לא משביעין ליה עכ"ל ומבואר דהרי"ף בעצמו אינו סובר כן וכתב רק מה דהי' אפשר לדמות להא דר"פ. ומוכרח דהראב"ד הי' לפניו רק תחלת התשובה כמו שהובאה בת' הישנות. אבל באמת הרי"ף בעצמו ג"כ סובר כהרמב"ם. וכן מבואר בהר"י מיגש בחדושיו בשבועות. וזהו מש"כ הרמב"ם ורבותי הורו.
והנה הטור בסי' פ"ב אחרי שהביא ד' הרמב"ם אלו כתב וז"ל ואם טוען הלוה מחלת לי השטר כתב בעל העיטור שהוא כמו טענת אמנה ורבית. אבל הרמב"ן כתב דלא חשיב כמו אמנה ורבית דהנך באין לעקור את השטר לפיכך אין שומעין לו אפי' אם אין בו נאמנות. אבל מחילה אין עוקר השטר וחשיב כמו פרעון. ומבואר טעם הפלוגתא של בעל העיטור ורמב"ן דבעה"ע סובר דדוקא בטענת פרעון שהרי הוא עומד לפרעון ולמחילה אינו עומד. והרמב"ן סובר דדוקא בטענת אמנה ורבית אינו מחייב שבועה מפני שעוקר את השטר. ובד' הרמב"ם הרי מבואר כד' הבעה"ע שכתב שהרי הודה בשטר ולפרעון הוא עומד. ולפנינו בד' הרי"ף בתשובות החדשות מבואר כדעת הרמב"ם שכ' דהני מילי בדאמר פריעא הוא דשטר לפריעה קאי.