אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה ח
מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן מן המטלטלין שהניח, ואם לא רצה היורש ליתן אין כופין אותו ואם תפס בע"ח מחיים גובה מהן, טען שמחיים תפסן והיורש טען שאחר מיתה תפסן על היורש להביא ראיה או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו ויכול לטעון עד כדי דמיהן וכולל בשבועתו שמחיים תפס, היו הדברים שתפס שטרות וטען שהן משכון על חובו ושמחיים תפס על המלוה להביא ראיה שמחיים תפס ואם לא הביא ראיה יחזיר ליורשים מפני שאין טוען לקנות גופן אלא לראיה שבהן.
היו הדברים שתפס שטרות עיין מ"מ ולח"מ והנה התוס' הקשו שם דהא ע"כ האשה לא היתה רוצה אלא להחזיק בהשטרות בלא החוב מדקאמרה מחיים תפיסנא, וא"כ נאמין לה שתבעוה מחיים במיגו שהיתה טוענת לקוחים הם בידי, ותירצו דבשעה שאמרה מחיים תפיסנא לא היתה יודעת שצריך לזה שתבעוה מחיים ועכשיו הוי מיגו למפרע, והרא"ש כתב דמיירי שיש עדים וראיה דאינה יכולה לטעון לקוחים, והקשו על דברי הרי"ף שכתב בטעמא דאין לה מיגו דלקוחין דאין אותיות נקנות במסירה, דהא עכ"פ יש לה מיגו שלקחה אותם לגוף השטרות; וכתב ע"ז הר"נ והוא מד' הרמב"ן דאם היתה טוענת שהקנה לה גוף השטרות לבד לא היתה נאמנת שאין אדם עשוי למכור שטרי ראי' לצור ע"פ צלוחיתו ואפי' היתה טוענת מכרן בין לגופן בין לשעבודן ושטר הי' לי ואבד כיון דלא מהימנא לגבי החוב לא מהימנא לגבי השטרות, וזהו לפי"מ שכתב שם הרמב"ן דאינו נאמן לומר שטר הי' לי ואבד אפי' לגבי המוכר לדידן דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה, וקשה לשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה דלגבי המוכר נאמן, א"כ למה אינה נאמנת שתפסה מחיים במיגו דלקוחין ושטר הי' לי ואבד, ועמד בזה הלח"מ וכתב דכיון דכונתה לגבות מן הלוה לא הוי מיגו, ודבריו תמוהים דהא בטענת תפסינהו מחיים ואפי' אם תביא עדים שתבע ממנה המלוה ולא החזירה ג"כ לא תגבה מן הלוה.
והנה הלח"מ הביא מקודם ד' הרשב"א בתשובה שהשיב להשואל שרצה ללמוד מדברי הרי"ף שהיה יכול לטעון שבתורת משכון תפס להשטרות, וע"ז כתב הרשב"א דבחוב שאינו מבורר ודאי אינו יכול לתפוס כדמוכח מהא דר"נ דאצרכה סהדי דתבעינהו מינה מחיים, אלא בחוב מבורר אי תפסינהו מחיים הוי תפיסה לגבות מהשטרות דלא ליהוי מטלטלי דיתמי, וצריך ביאור למה באמת מהני הא דתפס מחיים לגבות החוב מהשטרות כיון דאמרינן דחזקת השטר אינו מועיל לגבי החוב, ומשום זה אינו מועיל טענת לקוחים הם בידי לד' הרי"ף, א"כ אמאי מהני לגבי זה דלא יהיו כמטלטלי דיתמי, והלח"מ כתב דכיון דהשטר בידו הוי קצת כאילו המעות בידו, ומפרש כן ד' הרמב"ם במה שכתב מפני שאינו טוען לקנות גופן אלא לראי' שבהן דהיינו כדי שיהי' לו השטר למשכון וע"ז טוען שמחיים תפס, וכבר נעשו אצלו למשכון ואינו מובן במה הוי קצת כאילו המעות בידו, ובמה מהני חזקת השטרות לגבי החוב וביחוד לשיטת הרי"ף דלגבי טענת לקוחים לא מהני כיון דאין אותיות נקנות במסירה, וא"כ למה מהני לגבי חזקת משכון.
והנה הרי"ף בכתובות דף פ"ד במה דפליגי ר' טרפון ור"ע במתני' ברישא בפקדון ומלוה ביד אחרים ובסיפא בהיו לו פירות תלושין, כתב בטעמא דר"ט ומ"ש פקדון ומלוה משום דמטלטלי לבע"ח לא משתעבדי והני כיון דלא אתו לרשות יורשין משתעבד לבע"ח מדר' נתן, וקשה דהא בסיפא פליגי נמי בפירות תלושין וע"כ כונתו משום דבסיפא מוקמינן כשהיו מונחים ברה"ר, אבל באתו לרשות יורשין מודה ר"ט וא"כ הכא בפקדון ומלוה ביד אחרים אמאי לא חשיבי כמו שהם ברשות יורשין, ולזה כתב דמשום דר' נתן משתעבד לבע"ח, אלא דלא סיים הרי"ף לומר דאמאי לא מהני זה לר"ע שפסק שם כן והא קיי"ל כר' נתן, אלא דבפסחים דף ל"א מבואר בגמ' דלא דיינינן דר' נתן גבי יתומים אלא בגבו קרקע, וכתבו התוס' שם דדוקא בקרקע דבת שעבוד היא ונשתעבדה להמלוה וחשבינן כאילו היא בידו לכן משועבדת ג"כ לבע"ח שלו.
ונראה עוד דגם ר"ע דאמר ינתנו ליורשים הא אמר טעמא שכולם צריכים שבועה ואין היורשין צריכים שבועה, ומוכח דעיקר טעמו משום שחולק על ר"ט בעיקר זה דבין בפקדון ומלוה ביד אחרים בין בפירות תלושין נעשו תיכף בשעת מיתה ברשות היורשין, והרא"ש שם מביא ירושלמי דאמר הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה פירוש עיקר טעמא דר"ע דנכסי כל היכי דאיתנהו ברשותא דיתמי איתנהו אבל בע"ח מחוסר גוביינא, ונמצא דאם המלוה שביד אחרים לא היתה נחשבת ברשות היורשים הי' הבע"ח גובה מטעם שכתב הרי"ף לר' טרפון דהי' נשאר דין דר' נתן גם אחר מיתת הלוה כיון דלא בא החוב ברשות היורשין, אף דאין המלוה חשובה כמו קרקע, דדוקא במטלטלין שבאו לרשות היורשין אמרינן דלא משתעבדי לבע"ח, אלא דלר"ע אין חילוק וגם כשמונחים ברה"ר או שהם ביד אחרים חשבינן כאילו הם ברשות יורשין.
ועכשיו נראה דכיון דאם אין המלוה מחזיר השטר אין הלוה חייב לשלם, וכן כתב הבעה"ת שער נ"א ח"ד גבי מסר ולא כתב דאם הלוקח קנה הנייר ע"מ שלא להחזירו אין הלוה מחוייב לשלם הובא בנתיבות סי' ס"ד, ומשמע דאף דבטוען המלוה אבד השטר קיי"ל דכותבין שובר אבל כאן שיש השטר אין הלוה מחוייב לשלם בלא השטר כיון שהמלוה גורם בזה שאינו יכול להחזיר השטר, וא"כ כיון שהלוה אינו מחוייב לשלם להמלוה כשתפס בע"ח שלו מחיים, לכן לא נכנס החוב ברשות היורשין וממילא שפיר נעשה דין דר' נתן על עיקר החוב דדוקא היכי שכבר זכו היורשין א"א לבוא מדין דר' נתן אחר מיתת אביהם, אבל אם לא זכו בהחוב אמרינן דנמשך דין דר' נתן גם אחר מיתת אביהם כמו שהי' נמשך אם היו גובין קרקע, ומבוארים דברי הרשב"א דסובר הרי"ף דמהני תפס מחיים לגבי זה שלא יהי' דין החוב כמטלטלי דיתמי.
והנה בעיקר מה דאמר בגמ' אמר ר"נ והוא שתפס מחיים ופירש"י מרביה הוי גמיר לה ומשמע דזהו חידוש, קשה טובא דהא ברייתא מפורשת בב"מ דף קט"ו דמשכון אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ודין משכון הוא גם במשכנו שלא ברשות, והנה לדעת ר"ת בתוס' דהא דאמר ר"נ דמהני תפיסה מחיים הוא גם בכתובה מיושב דכיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים מסתבר שאין לה זכות משכון במה שהיא תופסת על כתובתה מחיים, ולכן תפיסה מחיים לא מהני אלא לענין זה שאין המטלטלין בשעת מיתה ברשות היורשין, אבל לפי"מ שהקשו שם בתוס' והוכיחו מדף צ"ו דלא מהני תפיסה לכתובה קשה, והרמב"ם כאן שכתב דינא דתפס מחיים לענין בע"ח אינו משום דסובר דלא מהני אלא בבע"ח, דבפי"ח מהל' אישות הל' י"א כתב כן לענין כתובה, ועכ"פ מבואר לשיטת הרמב"ם ורוב הראשונים דמהני לכתובה דדין תפס מחיים דמהני אינו משום שקנה למשכון, אלא משום שלא נכנסו המטלטלין לרשות היורשין וכמו בכתובה שלא קנתה אותם למשכון, ומבואר ביותר מה שכתבנו דבשט"ח אם זכה המלוה שתפס מחיים בהשטר ואינו מחוייב להחזיר ומשום זה אין הלוה צריך לשלם אינו עומד החוב ברשות היורשין, ולכן גובה הבע"ח וכנ"ל.
אכן כל זה מבואר לדעת הרי"ף דבטענת לקוח לא מהני חזקת השטר לומר שכתב לו ואבד שטרו, אבל לשיטת הרמב"ם דלגבי המוכר מהני חזקת השטר גם לדידן דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה, וכבר כתבתי בטעמא דמילתא בפ"ו מהל' מכירה דהשטר מקושר עם החוב וכיון שהוא מוחזק בשטר הוחזק בחוב, ומה דלא מהני לגבי הלוה זהו כמש"כ המ"מ שם דאמרינן שמא לפקדון נתן לו, וכתבתי שם דלגבי המוכר לא מהני טענת לפקדון, דכיון דהימניה נאמן כמו גבי שליש, ולגבי הלוה לא מהני מה שהאמינו המוכר, וא"כ לשיטת הרמב"ם נשאר קושיית הרי"ף דנאמין לה במיגו שהיתה טוענת לקוחין הן.
ונראה דהרמב"ם כאן כתב להדיא ואם תפס בע"ח מחיים גובה ולא הוזכר שתפס בלא עדים, אף דלגבי מטלטלין אין נ"מ אבל עכ"פ לא הוזכר זה, וא"כ בפשוטו כשכתב אח"כ טען שמחיים תפסן והיורש טען שאחר מיתה תפסן אף שלכאורה ע"כ ליכא עדים, דאם היו עדים נשאל לעדים. אבל באמת לא קשה כלל דשפיר אפשר שהעדים ראו שתפס אבל לא ראו אם כבר מת הלוה או עוד לא מת, ולכן גם אח"כ כשכתב היו הדברים שתפס שטרות ג"כ יש לפרש בפשיטות דלא מיירי מדין אם יש לו מיגו, ושפיר נוכל לומר דאם יש לו מיגו נאמן. ונמצא דבזה נפרש בהגמ' כמש"כ הרא"ש דמיירי באופן דליכא מיגו, וכלשון הגמ' ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי דבפשוטו איכא עדים שהפקידו אצלה, ומה שהעמיד הרא"ש שראו השטרות בידה זה אין צורך שכבר כתב על זה הראב"ד בספר הזכות דזה אינו מיגו דאם תאמר החזרתי מה הועילו לה השטרות, ולהרא"ש אינו מספיק זה התי' שהוא מפרש כד' התוס' שלא היתה רוצה לגבות בהשטרות אלא לדחוק להיתומים כמו שכתבו התוס', אבל הרמב"ם הא כתב להדיא שאינו טוען לקנות גופם אלא לראיה שבהן, ומבואר שהוא מפרש שטענתו הוא על גביית החוב, וממילא שפיר לשיטתו אין צריך להעמיד שראו עדים עכשיו השטרות בידה כמו שהעמיד הרא"ש דלא הוזכר זה לא בד' הגמ' ולא בד' הרמב"ם אלא כמש"כ הראב"ד דלא שייך מיגו דהחזרתי כיון שהוא רוצה לגבות השטרות.
אכן הרמב"ם מחלק בין מטלטלין לשטרות דאף דבמטלטלין מהני חזקתו לטעון שתפס מחיים בשטרות שטוען לראיה שבהם לא מהני חזקתו, ואף דגבי טענת לקוח סובר דמהני חזקת הלוקח לגבי המוכר אפי' לדידן דצריך כתיבה ומסירה לטעון שטר הי' לי ואבד, יש חילוק בין טענת לקוח ובין טענת תפיסה למשכון, דכשטוען לקוח מהני אם טוען על השטרות שהן שלו, אבל כשתופס השטרות אפי' אם תפסן מחיים הא ביארנו שאין בהתפיסה קנין על עיקר החוב רק שכתבנו דכיון שאין המלוה יכול לתבוע בלא השטרות לא יזכו היתומים וישאר דינא דר' נתן על החוב, אבל כיון שאין לנו בירור ע"י חזקתו על עצם החוב אינו יכול לברר בחזקתו עכשיו דאפשר לא תפסן אלא לאחר מיתה ואז אם תפסן לאחר מיתה הרי כבר נכנס החוב ברשות היתומים וליכא דינא דר' נתן, ובזה לא מהני מה שמוחזק עכשיו בהשטרות ולא דמי לטוען לקוח בכתיבה ומסירה דאז טוען על עצם החוב, ובזה שפיר מהני מה שהוא מוחזק בהשטרות שיהי' מוחזק בהחוב.