אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק טז · הלכה ה
חנוני שהיה נותן לבעל הבית מן החנות כל מה שירצה בתורת הלואה ומקיפו עד שיתקבץ הכל ופורע לו, ואמר לו בעל הבית תן לפועלים סלע או לבעל חובי מנה שיש לו אצלי ואני אתן לך והרי החנוני אומר נתתי, והפועל או בעל חובו אומר לא לקחתי, הרי הפועל או בעל חוב נשבע ונוטל מבעל הבית חובו, וכן החנוני נשבע ונוטל מבעל הבית מה שטען שנתן שהרי הוא אמר לו ליתן, והפועל נשבע במעמד החנוני וכן החנוני במעמד הפועל או בעל חוב כדי שיכלמו זה מזה, וכן כל כיוצא בזה, ושבועה זו תקנת חכמים היא בנקיטת חפץ מפני שבאין שניהן ליטול, לפיכך אם מת החנוני נוטל בעל חוב בלא שבועה, וכן אם מת פועל או בעל חוב החנוני נוטל בלא שבועה שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום, ואינו משלם אלא תשלום אחד.
המ"מ הביא כאן דהרמב"ן חולק על הרמב"ם בתרתי א' במה שכתב דבין מתו הפועלים בין מת החנוני אין כאן אלא תשלום אחד, והרמב"ן סובר דאם מתו הפועלים נוטלים היורשים בשבועה שלא פקדנו אבא, ודוקא כשמת החנוני אינם נוטלים היורשים, וטעמא משום שהחנוני אינו נוטל אלא מן התקנה משום דמעיקר דינא פטור הבעה"ב דהו"ל אומר איני יודע אם הלויתני, ולכן היורשים אינם יכולים לישבע בשבועה שלא פקדנו כיון דעיקר נטילתו של החנוני מן התקנה בשבועה ולכן לא דמי ליורשין שנשבעין על השטר שבועה שלא פקדנו אבא, שנוטלים מדינא, אבל הפועלים נוטלים מדינא דהבעה"ב הו"ל איני יודע אם פרעתיך לכן כשמתו הפועלים נוטלים היורשים בשבועה שלא פקדנו אבא, ב' חולק על הרמב"ם במה שכתב דבין הפועלים בין החנוני כשאין כאן אלא תשלום אחד נוטלים בלא שבועה, והרמב"ן סובר דדוקא פועלים דנוטלים מדינא והשבועה הוא מן התקנה משום דמשלם שני תשלומים, ולכן כשאין כאן אלא תשלום אחד אין נשבעין, אבל החנוני כיון דכל נטילתו הוא מן התקנה ותיקנו נטילתו בשבועה לכן אפי' אין כאן אלא תשלום אחד נשבע, והנה לכאורה אין נ"מ ממחלוקת השניה כיון דהרמב"ן סובר דכשמתו הפועלים נוטלים היורשים, א"כ לא משכחת תשלום אחד לגבי חנוני, אלא דמשכחת לה שהפועל הי' גר שמת בלא יורשים.
והנה במה שחלק הרמב"ן על שיטת הרמב"ם גבי חנוני אפי' אין בעה"ב משלם אלא תשלום אחד למה יטול החנוני בלא שבועה הא מדינא אינו נוטל דהו"ל בעה"ב אומר איני יודע אם הלויתי, כתב הש"ך בסי' צ"א מדברי הבעה"ת שהביא דברי הר"י בן פלט שהשיב להרז"ה שהקשה דהיכי פטרינן חנוני משבועה היכי דלא מכחשי אהדדי דהא המוציא הוצאות על נכסי אשתו דליכא דמכחיש ליה ונשבע, והשיב הר"י בן פלט דהכא גבי חנוני שקיל מדינא, ולא דמי לאיני יודע אם הלויתני דהכא חזקה שליח עושה שליחותו וביחד עם בריא ושמא חייב לשלם, והוכיח זה מכתובות דף י"ב בטוענת משארסתני נאנסתי דר"ג אומר נאמנת דמצרפינן חזקה דגופא בהדי בריא ושמא, אבל במוציא הוצאות ליכא חזקה ומוכח מדבריו דמוציא הוצאות לא שקיל מדינא ולהכי צריך שבועה אע"ג דליכא דמכחיש ליה, אך דברי הר"י בן פלט צ"ע דהא קיי"ל בעירובין דף ל"א ע"ב ובגיטין דף ס"ד ע"ב דבדאורייתא לא מהני חזקה שליח עושה שליחותו ואין לומר דבצירוף ברי ושמא מהני, דעכ"פ איך מביא ראיה ע"ז מהא דמהני חזקת הגוף עם בריא ושמא דהא חזקת הגוף מהני באיסורין דאורייתא.
אכן הר"ן בריש כל הנשבעין כתב בטעמא דלא תנן במתני' כל הנשבעין ונוטלין פוגמת כתובתה וע"א מעידה שהוא פרוע והגובה מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים ונפרע שלא בפניו והמכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה נתן ויטול והמוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול, ותי' הר"ן דמתני' חשיב הני דמדינא לא הוי להו למשקל כלל אלא שחכמים תיקנו שיהיו נוטלין בשבועה, אבל הנהו מדינא אית להו למשקל בלא שבועה וכתב ומוציא הוצאות נמי מדינא שקיל בלא שבועה, ואע"ג דבעלמא אמרינן לאו ברי עדיף הכא כיון שהוציא ברשות והשביח נאמן מדינא אלא שחכמים החמירו עליו לישבע, וכן כתב ר"ח שם בפ' האשה שנפלו מהא שמעינן דכל היכי דאיהו ידע והך לא ידע נשבע איהו דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות עכ"ד הר"נ, ומה שהוכיח מדברי הר"ח צריך ביאור דהא לא כתב דנוטל מדינא אלא נשבע איהו דידע ושקיל, ונראה דכונתו דכיון דכתב הר"ח מהא שמעינן ולומד מזה בכל כיוצא בזה ואם איתא שהכל מן התקנה מנלן ללמוד מזה אפשר עשו חכמים תקנה כדי שיטפל הבעל בנכסי אשתו, ולכן הוכיח דסובר דמדאורייתא נוטל דכל שעושה ברשות וטוען ברי והלה אינו מכחישו נאמן אלא דנשבע מן התקנה, וצריך לפרש לפי"ז דמה שכתב שם הר"ח וז"ל ואי קשיא לך אמאי לא תני לה בכל הנשבעים ונוטלים י"ל הני כולהו הנתבע מכחיש התובע והאי הנתבע לא ידע והוי בריא ושמא וכל בריא ושמא ברי עדיף, ומשום דלא דמי להו לפיכך לא שנאה בכללן ומהא שמעינן וכו', דכונתו במה שכתב ומשום דלא דמי להו היינו דבעיקר הדין לא דמי דהנהו משלמין מן התקנה, וזה מדינא משלם והשבועה מן התקנה, ומה שכתב הר"ח וכל ברי ושמא ברי עדיף אין כונתו כפשוטו דהא קיי"ל לאו ברי עדיף, אלא בכגון זה כשעושה ברשות וכמו שסיים בדבריו וכמש"כ הר"נ.
ועתה במה שנוגע למה שחולק הרמב"ן על הרמב"ם דאמאי יטול החנוני בלא שבועה כשאינו משלם אלא תשלום אחד דהא אינו נוטל מדינא לא קשה כלל דחנוני על פנקסו הוי כמוציא הוצאות כמש"כ הר"נ להדיא במתני' דחנוני על פנקסו וז"ל דכיון דחנוני ידע ובעה"ב לא ידע נאמן חנוני בשבועה כיון שהוציא ברשות כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו דתנן דישבע כמה הוציא ויטול כמו שכתב עליה ר"ח ז"ל וכתבתיו בריש פירקין, וא"כ דין החנוני כדין הפועלים וכשאין הבעה"ב משלם אלא תשלום אחד שפיר נוטל גם החנוני.
איברא דהר"נ שם אף שכתב מתחלה דחנוני דינו כמוציא הוצאות כתב שם וז"ל והא דתנן דחנוני נוטל בשבועה לאו דוקא מפני שפועלים מכחישים אותו דה"ה דאפי' ליתנהו לפועלים שבועה בעי דהא מוציא הוצאות על נכסי אשתו ליכא דמכחיש ליה ואפ"ה אינו נוטל אלא בשבועה והרמב"ם ז"ל חולק בזה ואין דבריו נכונים וכתבתים בפ' האיש מקדש עכ"ל, והנה דבריו כאן היו מיושבים אפי' אם חנוני נוטל מדינא מ"מ נילף מדין מוציא הוצאות דאע"ג דליכא דמכחיש ליה נשבע, וזהו באמת קושיית הבעה"מ שהשיב ע"ז הר"י בן פלט לחלק משום דחנוני נוטל מדינא, אבל כיון דגם מוציא הוצאות נוטל מדינא, א"כ גם בחנוני אף שאינו משלם הבעה"ב אלא תשלום אחד למה אינו נשבע, אבל התימה הוא שבקדושין בפ' האיש מקדש גבי האומר לשלוחיו חלק על הרמב"ם מטעמו של הרמב"ן וכתב וז"ל, אבל אם מתו פועלים אין חנוני נוטל בלא שבועה משום דחנוני מדינא אפי' בשבועה לא שקיל דהו"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך אלא דהימנוהו רבנן בשבועה לפי שהוא נתן לו רשות ליתן לפועלים הילכך אפי' ליכא דמכחיש ליה שבועה בעי דומיא דמוציא הוצאות וכו', וזה שלא כד' הרמב"ם וכו', ודבריו שם הם תימה דהא בעצמו כתב בשבועות שהבאנו דבריו דגם חנוני על פנקסו נוטל מדינא כמו מוציא הוצאות.
אכן באמת יש לעיין בד' הר"נ במה שכתב דחנוני דמי למוציא הוצאות על נכסי אשתו דהא במוציא הוצאות אינו נוטל אלא היכי דאיכא שבח, וכאן בחנוני אם הי' נפטר הבעה"ב מן הפועלים זהו השבח שלו, אבל הא אנו דנין אם אנו מאמינים להחנוני לגבי הפועלים או לא וא"כ איך נוכל לדון להחנוני מדין מוציא הוצאות, והר"נ נחת עלה מדברי הר"ח שכתב גבי מוציא הוצאות, מהא שמעינן דכל היכי דאיהו ידע והיאך לא ידע משתבע האי דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות, אבל ע"כ כונת הר"ח בכה"ג בענינים אחרים שאנו יודעין שהוציא אלא שאין אנו יודעין כמה הוציא, והנה במוציא הוצאות על נכסי אשתו הא אינו נוטל אלא שיעור שבח ובמוציא הוצאות על נכסי חברו בשדה שעשויה ליטע דשמין לו וידו על העליונה ונוטל אפי' אם הוצאה יתירה על השבח דכתב הרמב"ם בפ"י מהל' גזילה שצריך שבועה, שם הא שמין לו שהוצאותיו שוין כמו שטען אלא דמ"מ משביעין אותו שמא עלה לו בפחות, אבל כל זמן שאין לנו בירור שהוציא אינו נאמן בשבועה, אלא די"ל דכ"ז הוא במוציא הוצאות שאין לנו שום בירור שהוא יורד ברשות בסך זה, אבל גבי חנוני כיון שהבעה"ב אמר לו ליתן לפועלים סלע, א"כ מתחלה הוא יורד ברשות על סך זה, ושפיר אמרינן גם בזה דכל מילתא דהאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ושקיל ובזה הי' אפשר להסביר דברי הר"נ שדימה חנוני למוציא הוצאות, אבל לפי"ז יהיו דברי הר"נ בקדושין תמוהין וכמו שכתבתי.
והנראה בזה דהנה הר"ח הבאנו דבריו למעלה מד' הר"נ במתני' דהמוציא הוצאות שכתב ואי קשיא לך אמאי לא תני לה בכל הנשבעין י"ל הני כולהו הנתבע מכחיש התובע והאי הנתבע לא ידע, התוס' שם דף פ' שהביאו ג"כ ד' הר"ח כתבו וחנוני על פנקסו אע"ג דאין בעה"ב מכחישו מ"מ חנוני ופועלים מכחישין זא"ז ומבואר דמה שמפרש הר"נ בשבועות בד' הר"ח דמוציא הוצאות נוטל מדינא דזהו משום דליכא דמכחיש ליה אין לדון מזה על חנוני שהפועלים מכחישין אותו, והר"נ שכתב שם דחנוני דמי למוציא הוצאות זהו היכי שעוד לא הכחישו הפועלים ומשום דסובר דאפי' אם לא הכחישו כלל כגון שהלכו ואין הבעה"ב יודע היכן הם והחנוני תובע ובעה"ב חושש שמא יבואו ויתבעוהו דגם בזה אין החנוני נוטל אלא בשבועה, ובזה הוא שכתב שם הר"נ במתני' דחנוני על פנקסו בתחלת דבריו שהבאנו וז"ל, והוי יודע דכי אמרינן דחנוני נשבע ונוטל היינו דוקא כשמודה בעה"ב שהוא אמר לו שיתן לפועלים בסלע מעות דבכה"ג כיון דחנוני יודע ובעה"ב לא ידע נאמן חנוני בשבועה כיון שהוציא ברשות כדין המוציא הוצאות וכו', אבל אם אין בעה"ב מודה לו אין חנוני נשבע ונוטל, וכתב שם עוד אח"כ והא דתנן דחנוני נוטל בשבועה לאו דוקא מפני שפועלים מכחישים אותו דה"ה דאפי' ליתנהו לפועלים שבועה בעי דהא מוציא הוצאות על נכסי אשתו ליכא דמכחיש ליה ואפ"ה שבועה בעי הבאתי דבריו למעלה, ולכן נוכל לפרש דמה שכתב מקודם דדוקא שמודה בעה"ב שהוא אמר לו שיתן לפועלים, זהו לומר דאפי' אם אין פועלים מכחישין אותו מ"מ אם בעה"ב לא אמר לו ליתן והפועלים אינם לפנינו ואין מכחישין והחנוני טוען שנתן מעצמו לפועלים בסלע מעות אין חנוני נוטל בשבועה, וזהו להזכיר כאן דבעיקר מילתא דין חנוני הוא כדין מוציא הוצאות משום שהוציא ברשות אלא דזה פשיטא דדוקא אי דמי למוציא הוצאות, והיינו כל זמן שאין הפועלים מכחישין והיכי שהפועלים מכחישין אז נוטל החנוני מן התקנה, אלא דסובר הר"נ דגם מן התקנה לא תיקנו שיטול בשבועה, אלא היכי שבלא הכחשה היה נוטל מדינא.
ועכשיו נוכל לבאר דברי הר"נ בקדושין שהבאנו דמדברי הרמב"ם שכתב דאם אין הבעה"ב משלם אלא תשלום אחד כגון שמתו הפועלים נוטל החנוני בלא שבועה משמע להר"נ דאפי' אם כבר הכחישו הפועלים להחנוני בחייהם מ"מ אם מתו נוטל החנוני בלא שבועה, ובזה חולק שפיר דדוקא דומיא דמוציא הוצאות דליכא דמכחיש ליה, בזה אמרינן דכל היכי דהאי ידע והאי לא ידע נוטל מאן דידע מדינא, וכמו שבארנו למעלה טעמו של הר"נ שלומד כן בדעת הר"ח, אבל היכי שכבר הכחישו זא"ז לא נוכל ללמוד ממוציא הוצאות דנוטל מדינא, אף שעכשיו אין הבעה"ב משלם אלא תשלום אחד, אבל עכ"פ נשאר כאן רק דינא דברי ושמא, ולא דינא דכל היכי דחד ידע וחד לא ידע דזהו בלא הכחשה כלל, איברא שראיתי להש"ך בסי' צ"א ס"ק י"א שכתב דאפשר דאם הכחישו זא"ז בחייהם גם הרמב"ם יודה דאפי' אינו משלם אלא תשלום אחד אינו נוטל בלא שבועה אכן לא כתב אלא דאפשר, אבל לפי"מ שמוכרחין אנו ליישב ד' הר"נ מוכח דמפרש דהרמב"ם סובר דבכל גווני נוטל בלא שבועה אפי' הכחישו זא"ז.
והנה הנתיבות כתב דיש להוכיח כדעת הש"ך בדעת הרמב"ם ממה שכתב המחבר בסעיף ח' קטן ששכר פועלים ואמר לחנוני לפרוע, חנוני אומר נתתי והפועלים אומרים לא נטלנו יש מי שאומר שדינו שוה לדין הגדול ולהרמב"ם הפועלים נשבעים ונוטלים אבל לא החנוני, ודברי הרמב"ם הם בפ"ה מהל' טוען הל' י"א וחזינן דאף שהחנוני אינו נוטל מ"מ הפועלים אינם נוטלים בלא שבועה אף שאין כאן אלא תשלום אחד, וע"כ משום דכיון שהכחישו זה את זה לא מהני מה שהחנוני אינו נוטל שיטלו הפועלים בלא שבועה, וקשה מזה על הר"נ שלפי"מ שניישב דבריו כונתו לחלוק על הרמב"ם אם הכחישו, איברא שבלשון הרמב"ם אינו ממש כלשון המחבר דז"ל שם אבל חנוני שנשבע על פנקסו אינו נשבע ונוטל מן הקטן שאין לקטן בזה הנייה שהרי חייב ליתן לפועלים ונשבעין ונוטלין ממנו וזה החנוני הפסיד על עצמו, ואפשר לפרש כונתו דאם נאמר שהחנוני יהי' נשבע ונוטל, הרי גם הפועלים ישבעו ויטלו ויפסיד הקטן, אבל עכשיו שאין החנוני נוטל ונשאר רק תשלום אחד באמת אין צריכים הפועלים לישבע, וסמך על מה שכתב כאן דכשאין אלא תשלום אחד אין צריכין לישבע, אלא דמ"מ הוא דחוק לפרש כן.
ונראה דעיקר ראייתו יש לדחות דהא בעצמו כתב בסי' ע"ה סק"ה בדין איני יודע אם פרעתיך דאם לא הו"ל למידע פטור, ואין להקשות מחנוני ופועלים דחייב בעה"ב נגד הפועלים משום דהו"ל איני יודע אם פרעתיך הא לא הו"ל למידע דהתם בעה"ב פשע דלא הי' לו למסור להחנוני הפרעון, כדאמר בגמ' דהפועלים מצי אמרי מאי אית לן גבי חנוני, דטעמא משום פשיעותא עכ"ל, וכיון דכל מה דמחייבינן לבעה"ב לגבי הפועלים הוא משום פשיעתו, ובזה אין לדון כן גבי קטן דאין מחייבין קטן משום פשיעתו, ובזה אין לדון כן גבי קטן דאין מחייבין קטן משום פשיעתו אלא היכי שנהנה, וא"כ אינו חייב לפועלים מדינא אלא דמתק"ח חייב כמו גבי גדול כשחייב לשלם שני תשלומים, וכמו שכתב שם הרמב"ם דשכיר נשבע ונוטל מן הקטן כמו מן הגדול, ורק להחנוני פטור הקטן כיון שיפסיד שיצטרך לשלם לשניהם, אבל מן הפועלים הא נהנה ושייך שיתחייב לשלם להם כמו גדול ודוקא כשנשבעו כיון דכל התשלומים להם מן התקנה, ומיושב מה שכתב הרמב"ם דהפועלים צריכים לישבע להקטן אף שאינו משלם לחנוני ואין כאן אלא תשלום אחד, אף לדעת הר"נ דסובר בדעת הרמב"ם דגם כשהכחישו הפועלים והחנוני זא"ז מ"מ אין נשבעין אם אינו משלם אלא תשלום אחד.
אכן זה ודאי דאפי' לא הכחישו זא"ז הפועלים בחייהם עם החנוני, דאז כשמתו הפועלים גם הר"נ סובר דנוטל החנוני מדינא, מ"מ סובר הר"נ דאינו נוטל אלא בשבועה דלא עדיף ממוציא הוצאות על נכסי אשתו דג"כ ליכא הכחשה ומ"מ נשבע, וכמו שכתב הר"נ בשבועות במתני' דחנוני על פנקסו שהבאנו דבריו, ונמצא דהר"נ חולק על הרמב"ם בשני האופנים משני טעמים כשהכחישו זא"ז משום שאין טעם כלל שיטול בלא שבועה כיון דכל עיקר נטילתו מן התקנה, וכשלא הכחישו אף שנוטל מדינא מ"מ לא עדיף ממוציא הוצאות, ודברי הר"נ בקדושין פ' האיש מקדש ובשבועות במתני' דחנוני על פנקסו צריכים זל"ז ומשלימים יחד שיטתו.
עתה נבוא לבאר שיטת הרמב"ם ומקודם נבאר שיטתו אם כבר הכחישו זא"ז בחייהם דלמה נאמר דנוטל חנוני מדינא הא לא נוכל ללמוד מדין מוציא הוצאות אלא היכי דליכא דמכחיש ליה, ונראה דסובר דמה דהכחישו מקודם זא"ז לא מהני דליהוי זה הכחשה דהא החנוני אין לו דין עם הפועלים ולא הפועלים עם החנוני, וכדאמר בגמ' בריש ב"מ דאמר ליה חנוני לבעה"ב אנא שליחותא דידך קא עבידנא מאי אית לי גבי שכיר וכו', את האמנתיה דלא אמרת לי בסהדי הב ליה, ולכן כל זמן שאין הב"ד צריכים לחייב לבעה"ב בשני תשלומים אין לנו לדון לגבי החנוני בטענת הפועלים כלל והחנוני לגבי בעה"ב הוי כמו מוציא הוצאות וכנ"ל, אלא דמ"מ יש לומר דזה אינו אלא היכי שאין הבעה"ב משלם אלא תשלום אחד, אבל כשעל הבעה"ב לשלם שני תשלומים אז לא רק שהחנוני אינו נוטל מדינא דלא נוכל לחשוב טענת החנוני לטענת אמת כיון שע"כ עלינו לומר להבעה"ב לשלם שני תשלומים מה שבודאי אינו חייב, אלא אפי' הפועלים דהו"ל הבעה"ב לגבייהו איני יודע אם פרעתיך מ"מ אין הפועלים נוטלים מדינא כיון שברור לבעה"ב דאינו חייב אלא לאחד, וכמו שכתבו התוס' בב"מ דף ל"ז ע"א ד"ה גזל דר"ט דסבר מניח גזילה ביניהם ומסתלק, מצי סבר ברי ושמא ברי עדיף, מ"מ כאן אינו חייב לכולם כיון שיודע בודאי שלא גזל אלא לאחד מהם, וכן נאמר לדידן דבאיני יודע אם הלויתני קיי"ל לאו ברי עדיף ורק באיני יודע אם פרעתיך חייב משום דאיכא חזקת חיוב, מ"מ נוכל לומר דזהו דוקא היכי שהב"ד דנין רק לחייב תשלום אחד, אבל כשהב"ד צריכים לחייב ב' תשלומים בזה לא מהני החזקת חיוב ואינו נוטל מדינא.
וראיתי אח"כ שכבר עמד בזה הנתיבות בסי' צ"א סק"ב וכתב דאין לומר דטעם הרמב"ם הוא כיון דבעה"ב טוען ודאי שאינו חייב רק לאחד מהם הוי כטוען ברי לענין זה, וכן כ' התוס' בב"מ גבי שנים שהפקידו דלא תיקשי לר"ה ולר"י דאמרי בו"ש ברי עדיף דזה אינו כיון שהספק ע"פ פשיעתו חייב כמו שמשני הגמ' שם דהפועלים אומרים מאי אית לי גבי חנוני, והיינו שבפשיעתו נולד כמו שפי' הש"מ שם עכ"ל, והנה לפי"מ שהביא מד' הש"מ שהוא מד' הריטב"א שמפרש כן ד' הגמ' דבין הפועלים בין החנוני נוטלין מדינא ומשום שבעה"ב פשע ורבנן הוא דתקון דלישתבעו, וא"כ לא על הרמב"ם לבד הקושיא אלא גם על הרמב"ן והר"נ שפשוט אצלם דהחנוני אינו נוטל מדינא ומשו"ה כשמת החנוני גם הם סוברים דאין היורשים נוטלים.
אלא דבאמת הרמב"ן במלחמות סוף שבועות כשכתב דחנוני אינו נוטל מדינא כתב על זה וההיא טעמא דפרישו סבוראי משום דלא אמר ליה בסהדי הב ליה טעמא דתקנתא הוא ולא דינא דמ"מ פטור דאע"ג דלא אמר בסהדי הב להו הו"ל לתקוני ולא לעוותי ואת"ל נמי פשע בהא אפ"ה פטור, ובסוף דבריו מבואר דלא מהני לחייב להבעה"ב בשביל פשיעתו ולא כמש"כ הריטב"א וכן הוא שיטת התוס' בדף ל"ז כהריטב"א דלר"ע בפקדון היכי דהו"ל למידק חייב מדינא, אבל הרמב"ן שם בסוגיא כתב דאינו חייב מדינא, אלא דהרמב"ן סובר כן דוקא גבי חנוני ולא גבי פועלים דהו"ל בעה"ב איני יודע אם פרעתיך, ולכאורה נאמר להרמב"ם דגם גבי פועלים אינו מחוייב כיון שצריך לשלם שני תשלומים וברי לו שאינו חייב אלא לאחד, וכמו שכ' הרמב"ן בב"מ דף ל"ז לתרץ אמאי לא אמרינן גבי שנים שהפקידו זה מנה וזה מאתים שיהי' הנפקד משואיל"מ ע"ש.
אכן באמת בדברי הרמב"ם א"א לומר כן דהרמב"ם אינו סובר כדעת הרמב"ן דהיכי דהו"ל למידק אינו חייב מדינא כמו שבארתי בפ"ד מהל' גזילה הל' ט', במה שכתב הרמב"ם דמה דחייב בגזילה לשלם לכל אחד הוא מדין קנס, ובפ"ה מהל' שאלה ופקדון הל' ד' כתב דטעמא דחייב לשלם לכל אחד הוא משום שהוא פושע ומוכח דסובר דחייב מדינא, וכתבתי דהחילוק בין גזילה לפקדון הוא דבגזילה פוטר עצמו מעיקר דינא כשהוא משיב ליד ב"ד שיבררו של מי הגזילה, אבל אינו חייב מדין פשיעה במה שאין הבעלים יכולים לקבל גזילתם דאין לגזלן דין שומר, אבל בפקדון שהתחייב א"ע לשמור באופן שישיב להבעלים, אם פשע בזה שאינו יודע מי הם הבעלים, ואין הבעלים יכולים ליטול הפקדון שלהם חייב מדין שומר שחייב על הפשיעה, איברא דשם כתבתי דחייב מקרא דעל כל דבר פשע וכמש"כ רש"י בב"מ דף צ"ה, אבל בדעת הרמב"ם כתבתי בפ"ב מהל' שכירות הל' ג' דדין ש"ח שחייב על הפשיעה אינו מקרא דעל כל דבר פשע אלא משום שהתחייב לשמור ולהחזירו להבעלים ע"ש בד"ה ובמה, מ"מ גם לפי"ז יש לומר דחלוק שומר מגזלן דגזלן נפטר בהרי שלך לפניך, ושומר מתחייב להחזירו להבעלים, עכ"פ לפי"ז מוכרחין אנו לומר בדעת הרמב"ם דזה שברור אצלו שאינו חייב לשניהם אינו טענת ברי, ויש לזה דין ברי ושמא וכאן אמרינן ברי עדיף, וכמו שכתבו התוס' בב"מ דף ל"ז שהבאתי למעלה דלר"ע אפי' למ"ד בו"ש לאו ברי עדיף הכא חייב כיון שיודע ודאי שחייב לאחד מהם, ולפי"ז גם בחנוני צריך להיות חייב מדינא.
ולכן צ"ל לשיטת הרמב"ם דבין החנוני בין הפועלים כשהבעה"ב צריך לשלם ב' תשלומים אינם נוטלים מדינא משום דמעיקר דינא דינם כדין גזל לאחד מחמשה דשיטת הרמב"ם דאינו חייב מדינא אלא משום קנס וכדאמר הגמ' גזל דעביד איסורא קנסוהו רבנן, ומשום דמעיקר הדין נפטר כשמשיב לב"ד שיבררו למי הוא חייב ודוקא בפקדון חייב מדינא, וכבר בארתי בפ"ד מהל' גזילה ובפ"ה מהל' שאלה ופקדון הל' ד' אות ג' שיטת הרמב"ם דגבי מי שתבעוהו שנים זה אומר אני הוא בעל הפקדון וזה אומר אני הוא והשומר אומר אחד מכם הוא איני יודע מי הוא ישלם לשניהם שלא כתב אחר שישבעו דסובר הרמב"ם דהיכי שנוטלים מדינא אינם צריכים לישבע ורק היכי דעכ"פ יש להם איזה שייכות זה לזה אז יוכל לפטור עצמו מדינא וגם בחנוני על פנקסו אינו משלם מעיקר דינא שני תשלומים לא לחנוני ולא לפועלים, ולכן אינו צריך לשלם אלא אחר שישבעו שניהם. אבל היכי שהוא חייב מדינא אינם צריכים לישבע. ובטעמא דאמר הגמ' בריש ב"מ דגבי חנוני על פנקסו ליכא למימר יהא מונח יסבור הרמב"ם כהרמב"ן דטעמא דתקנתא הוא ולא מדינא (ולהרמב"ן אין זה מד' הגמ' אלא מדפרישו סבוראי) אלא דהרמב"ן כתב כן רק לגבי חנוני והרמב"ם סובר כן גם גבי פועלים וכנ"ל.
אלא דאכתי אינו מיושב דאם נימא דטעמו של הרמב"ם במה דסובר דכשמשלם שני תשלומין אינו משלם מדינא הוא משום דמעיקר דינא היכי דיש עכ"פ שייכות לשניהם יחד צריך להניח ביד ב"ד. א"כ אמאי סובר הרמב"ם דכשמתו הפועלים אין היורשים נוטלים ונוטל החנוני בלא שבועה הא מדין התורה יש להיורשים זכות שיניח המעות ביד ב"ד עד שיתברר או עד שיבוא אליהו. וא"כ למה יטול החנוני בלא שבועה ואמאי אינו מחוייב הבעה"ב להניח ביד ב"ד גם לזכות יורשי הפועלים. וממילא יהיו שני תשלומין וממילא לא יוכל החנוני ליטול בלא שבועה. וכן יקשה מזה הטעם גם במת החנוני למה יטלו הפועלים בלא שבועה ולמה אינו מחוייב ליתן ביד ב"ד לזכות יורשי החנוני. ואם היינו אומרים דמעיקר הדין הוא פטור דבכה"ג לא אמרינן בריא עדיף לא לגבי החנוני ולא לגבי הפועלים אפשר שמיושב אף דעכ"פ אינו פטור לגמרי, מ"מ כיון דלהחנוני או להפועלים הקיימים מחוייב ליתן מן התקנה אחר שישבעו. לכן כבר אינו מחוייב ליתן להיורשים משום דמעיקר דינא לאו ברי עדיף. אבל לפי"מ שבררנו דלדעת הרמב"ם מצד דין הברי והשמא היה חייב כמו שפסק גבי פקדון דמטעם פשיעה חייב מדינא ורק דנימא דיוכל לפטור עצמו במה שיניח ביד ב"ד. א"כ צריך עכ"פ להניח ביד ב"ד גם בעד היורשים. ומלבד שלא הזכיר זה הרמב"ם קשה דמאי יטול החנוני או הפועלים הקיימים בלא שבועה.
לכן נראה דמוכרח לומר כדעת הש"ך דמה שכתב הרמב"ם מתו הפועלים נוטל החנוני בלא שבועה. וכן מת החנוני נוטלין הפועלים בלא שבועה דלא מיירי כשהכחישו זא"ז בחייהם ודלא כמו שמפרש הר"נ דבאמת לא הזכיר זה הרמב"ם. ושפיר אפשר לפרש בכונתו שמתו החנוני או הפועלים וליכא כאן שני טענות ולכן נוטלין בין הפועלים בין החנוני בלא שבועה. ונמצא דמצד זה שהקשה הר"נ דאמאי יטול החנוני בלא שבועה כיון שאינו נוטל מדינא. וכמו שבארנו דכונתו דוקא אם הכחישו זא"ז דאין ללמוד ממוציא הוצאות. היה אפשר לומר דלגבי החנוני לא מהני הכחשת הפועלים בחייהם והוי כמו דליכא הכחשה וכמו שכתבתי. אלא דקשה עיקר מילתא דאמאי פטור לגבי יורשיהם ואם אינו מחוייב ליתן להם יניח ביד בי"ד. ולכן מוכרחין אנו לפרש דברי הרמב"ם כמש"כ הש"ך דהרמב"ם לא מיירי כלל היכי שתבעו בחייהם ומשו"ה נוטלין בלא שבועה כיון דליכא הכחשה כלל. ואף דאכתי קשה מה שהקשה הר"נ בשבועות במתני' דחנוני על פנקסו דאפי' אם לא הכחישו זא"ז בחייהם במאי עדיף חנוני ממוציא הוצאות דג"כ ליכא הכחשה ומ"מ אינו נוטל בלא שבועה. אלא דבזה שפיר נוכל ליישב בסברתו של הר"י בן פלט משום דגבי חנוני איכא חזקה שליח עושה שליחותו. דכיון דמעיקר דינא צריך הבעה"ב לשלם לו מדין מוציא הוצאות דלדעת הר"ח נוטל מדינא. ורק שאנו דנין אם חייב הוא בשבועת התקנה. ובזה הוא שפיר מהני חזקה שליח עושה שליחותו כדאיתא בעירובין דף ל"א דבדרבנן מהני.
ובאופן פשוט יש לומר דלא נוכל ללמוד דין שבועת התקנה מדין מוציא הוצאות דהתם שייך יותר שיתקנו חכמים שבועה כיון שאין קצבה לדבר ומצוי דמורי היתרא שיוציא פחות ויחשוב שהוא השיג בזול ויוכל לחשוב יותר ביוקר כיון דאיכא שבח ובפרט דטרחתו של הבעל נחשב ג"כ בחשבון הוצאות ויוכל לחשוב טרחתו ביוקר. לכן תיקנו חכמים שבועה וכמו בשבועת האפוטרופסין משום דמורי היתרא משא"כ גבי חנוני שהוא דבר מסויים והבעה"ב אמר לו ליתן בסלע בזה לא מצינו שתיקנו שבועה. וזה אנו צריכים לומר לפי"מ שבארתי דעת הרמב"ם דגבי זה אומר אני הפקדתי וזה אומר אני הפקדתי נוטלין בלא שבועה משום שנוטלין מדינא לכן צריך לחלק כן ממוציא הוצאות.
והנה כל זה שכתבנו לבאר דעת הרמב"ם דחנוני נוטל מדינא ע"פ דברי הר"ן דחנוני דמי למוציא הוצאות על נכסי אשתו. שמפרש בדעת הר"ח דנוטל מדינא. ובדעת הרמב"ן שחולק על הרמב"ם וכתב דחנוני אינו נוטל מדינא הי' אפשר לומר דאינו סובר גם במוציא הוצאות דנוטל מדינא. אבל מדבריו במתני' דכל הנשבעין שמביא דברי הר"ח משמע שאינו חולק עליו אף שמתרץ בסוף באופן אחר. ויותר נראה דבזה אינו סובר כהר"נ דחנוני דמי למוציא הוצאות שכתב שם וז"ל. והא דלא קתני מכיר כליו משום דלא דמי להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו. וכן מוציא הוצאות ממה שהשביח בלבד הוא נוטל, והר"ן הביא שם דבריו. ויש לומר דסובר הרמב"ן דדוקא במוציא הוצאות דאיכא שבח לפנינו. אבל בחנוני אפי' מתו הפועלים קודם שהכחישו הא עכ"פ צריכים אנו להאמין להחנוני בלא שום בירור. ולמעלה יישבתי דעת הר"ן במה דסובר דחנוני דמי למוציא הוצאות. אבל בדעת הרמב"ן מסתבר דאינו סובר כן ולא צריך לדחוק גם בדעתו דכונתו לחלוק על הרמב"ם דוקא כשהכחישו זא"ז בחייהם.