אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה ח
החמרין שנכנסו לעיר והרי החטין ד' סאין בסלע הוזילו ומכרו למכיריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להם תחלה כשיכנסו לעיר עד שיפתחו שקיהן וימכרו לכל אדם הרי זה מותר שאין אלו מוכרין להן בזול מפני שנתנו מעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן אלא מפני שמודיעין להם את השער ומסעדין אותם.
השגת הראב"ד. החמרין שנכנסו לעיר וכו' עד ומסעדין אותן. א"א לא נהיר ולא צהיר עכ"ל.
המ"מ הביא פי' המפרשים בהברייתא שלא כפי' הרמב"ם וזהו השגת הראב"ד והקשה המ"מ על פי' הרמב"ם למה אנו צריכין לטעם הודעת השער ומסעדין אותן והלא כיון שיש לחמרין התבואה בידן יכולין הן להוזיל למי שירצו כמו שנתבאר בהל' ד' היו החטין נמכרות ד' סאין בסלע ונטל את הדמים ונתן לו ה' בסלע, אם יש לו חטים מותר, וכתב ע"ז הלח"מ ויש לתרץ דשאני הכא דאיכא קביעות זמן עד אשר יפתחו שקיהם ולכך אסור אפי' יש לו, אבל בהיו החטים נמכרות ד' בסלע אין קביעות זמן, ורבינו מחלק בין קביעות זמן להיכי דליכא קביעות זמן בפ' י' גבי יש לו עכ"ד הלח"מ, והנה בפשיטות לא דמי למה שכתב הרמב"ם בפ' י' דהתם מיירי גבי הלואה בלוה סאה שיחזיר לו סאה וביש לו מותר, ובזה מפרש הרמב"ם דמה דאמר הגמ' לוין סתם היינו דדוקא בסתם מותר ללוות סאה בסאה, אבל עד זמן קבוע אסור משום דמצוי דבשינוי הזמן ישתנה המקח א"כ הוי כמו לוה בפי' לפרע יותר ושם הא הוי הלואה גמורה אבל הכא שקנה סאה ואותה הסאה שקונה אותה נותן לו המוכר, ורק שיש זמן עד שיפתחו שקיהם ואין הטעם שבזמן זה ישתנה המקח אלא דבאמת מוזיל לו המוכר, אבל מנ"ל לחלק בין קביעות זמן ללא קביעות זמן.
איברא דיש לומר ע"פ מה שכתבו התוס' בדף ס"ג ע"ב במה דאמר רב נחמן האי מאן דיהיב וכו' ואמר הגמ' מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי במתא כעד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח דמי, והקשו התוס' דהא רב נחמן פסק כהלל דאסר עד שיבוא בני, ותירצו דודאי דרך הלואה אסור אפי' סאה בסאה [לר"נ] אבל דרך מקח וממכר כי הא שרי אפי' ה' בד' דאלא"ה תקשי דאפי' רבנן לא שרו אלא סאה בסאה, אבל סאה בסאתים לא אלא כדפרישית דדרך מו"מ שרי טפי ה' בד' מדרך הלואה אפי' סאה בסאה דהכי שרי לכ"ע עכ"ל. אלא דגם לפי ד' התוס' הא כתבו דיותר שרי ה' בד' דרך מו"מ וגם להלל שרי, וא"כ אין ראיה ממה דבהלואה סאה בסאה כשיש לו אינו מותר אלא בלא קביעות לומר מזה דגם בדרך מו"מ כשיש לו הוא נמי דוקא בלא קביעות זמן ובפרט שמה שצריך לשהות עד שיפתחו שקיהם לא דמי לגמרי לקביעות זמן, ויש להוכיח כן מעיקר ההלכה בהל' ו' דהיו החטים נמכרות ד' סאין בסלע ונטל את הדמים ונתן לו ה' בסלע אם יש לו חטין מותר, דלא חילקו שם לא בגמ' ולא ברמב"ם לומר דאם מוכח מתוך המכר שיתן לו החטין לאחר זמן אסור, דבסתמא כן הוא שיש איזה מניעה שאינו יכול ליתן לו עכשיו בשביל זה מוזיל גביה כשנותן לו עכשיו המעות.
ונראה דעיקר קושיית המ"מ לא קשה דבהיו החטין נמכרות בסלע נתן לו הלוקח הדמים ומכר לו באותה שעה החטין ונתן לו ה' בסלע ובזה אם יש לו מותר, אף שאינו נותן לו עכשיו החטים כיון שקנה אותם עכשיו במעותיו בה' בסלע, אבל כאן גבי החמרין לא מיירי באופן זה אלא כמש"כ הרמב"ם שנמכרו למכיריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להם תחילה, ומלשון זה מוכח דלא מכרו להם מתחילה כשנתנו להם המעות בחמש בסלע, דא"כ לא שייך ע"ז לשון המעות שנתנו להם תחלה דהא כשנתנו להם מכרו להם במקח זה, וע"כ דהכונה דכשנכנסו לעיר נתנו להם תיכף מעות לצרכיהן, ואף שלא נתנו להם בתורת הלואה אלא על חשבון קניית חטים אבל לא קצבו באותה שעה מקח על החטים שיקחו מהן, ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם שאין אלו מוכרין להם בזול מפני שנתנו מעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן, הכונה בלשון ולא יקחו הוא על עיקר הקנין, והיינו שלא יגמרו הקנין אלא לאחר זמן בשביל שלא פסקו עוד הדמים, ולשון לא יקחו הוא על המקח ולא על נטילת החטים, ולכן מיושב דבזה לא מהני יש לו דדוקא אם נגמר הקנין כשנתן לו המעות מהני יש לו.
והנה הלח"מ הקשה עוד במה שהשמיט הרמב"ם הא דתגרא חדתא שלפי פי' הרי"ף הא דאמר בגמ' דנ"מ בין מ"ד משום דמגלו להו תרעא ובין מ"ד דמוזלי גבייהו בתגרא חדתא, [והרי"ף גורס ספסירא חדתא] היינו דלמ"ד משום דמגלו להו תרעא ספסירא חדתא ליתא בקי בתרעא וכיון דפסק הרמב"ם כמ"ד משום דמגלו להו תרעא בספסירא חדתא אסור, וכתב הלח"מ דהרמב"ם מפרש כפירש"י דהפי' משום דמוזלי גבייהו לא כמו שפירש הרי"ף שהספסירא מוזיל להחמרים בדברים שהן צריכין לקנות אלא שבני המקום הזול מוזלי להחמרים כשיאמרו להם שצריכים למכור גם במקום היוקר בזול, ובזה בתגרא חדתא היינו שהחמרים הם חדשים אסור דבני מקום הזול אין מאמינים לו שהוא צריך למכור בזול, וכיון שפסק הרמב"ם כמ"ד דמגלו תרעא לכן לא חילק, ובדברי הרמב"ם קשה לפרש כפירש"י בהא דמוזלי גבייהו כיון דבהא דמגלי להו תרעא אינו כפירש"י אלא כפי' הרי"ף, והגר"א בהגהותיו כתב דהרא"ש אינו גורס מאי בינייהו אלא איכא בינייהו דמפרש דלא פליגי לענין דינא וכמש"כ הב"י ולדבריו למה הביא גם האיכא בינייהו כיון דאין נ"מ לענין דינא.
ונראה דבהא דמוזלי גבייהו ג"כ מפרש הרמב"ם כפי' הרי"ף שספסיריהן מוזלין להם סחורות אחרות שהחמרין קונים מהם, ורק בהאיכא בינייהו מפרש הרמב"ם להיפוך דהרי"ף מפרש דספסירא חדתא ליתא בקי בתרעא וזה דחוק דכיון שהוא במקומו אפי' אם הוא חדש הלא יכול לדעת השער של היום ואטו שוטה הוא שיתחיל לקנות ולמכור ולא יחקור וידרוש את השער לכן מפרש דהנ"מ הוא בטעמא דמוזלי גבייהו דהיכי שהוא ספסירא חדתא ועתה מתחיל לקנות ואין לו עוד סחורות למכור להחמרים כיון שנתן מעות במוקדם להחמרים להך מ"ד אסור, אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד דמגלו להו תרעא בכל גווני מותר.