אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה יג

הלכה י

השם פרה מחבירו ואמר לו אם מתה הרי היא עתה עלי בשלשים דינרים ואני אעלה לך סלע בכל חודש מותר לפי שלא עשאה מחיים דמים אלא לאחר מיתה.
סלע בכל חודש מותר, כתב המ"מ דדעת הרמב"ן דאינו מותר אלא כשמקבל עליו דמים שהיא שוה בשעת מיתה ולא שיקצבו דמים ידועים מעכשיו, וכתב ע"ז הלח"מ וז"ל וקשה קצת דא"כ גבי ספינה דאמר רב אגרא ופגרא והקשו לו אי אגרא לא פגרא ושתיק רב ואמר רב ששת מ"ט שתיק רב לא שמיעא ליה הא דתניא השם פרה מחבירו וכו' לימא דשתיק מפני שהי' סבור דישומו לו כמו ששוה בשעה שמקבל אותה ולא כשעת שבירה, ונראה דלא קשה כלל דמחלוקת הראשונים גבי השם פרה מחבירו אם מקבל עליו לשלם כמו ששוה עכשיו, דזהו דעת הרמב"ם לפי"ד המ"מ או כמו ששוה בשעת מיתה כדעת הרמב"ן, זהו משום דתניא שם פרה ומשמעו ששמו אותה עכשיו כמה היא שוה ואם לשלם כפי שתהי' שוה בשעת מיתה לא שייך עכשיו שומא, ומ"מ סובר הרמב"ן דממה דמסיימת הברייתא לפי שלא עשאה דמים, ומפרש הגמ' שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה ע"כ דלא קבל עליו לשלם כמו שהיא שוה עכשיו, ולשון שם הוא לאו דוקא אלא שקבל לשלם עבורה, והרמב"ם מפרש שם כפשוטו ומה דתניא שלא עשאה דמים היינו שלא ישלם בשביל פחת או זולא ורק בשביל מיתה ישלם, אבל כל זה בברייתא דתניא שם, אבל רב הא לא אמר לשום אלא אגרא ופגרא והיינו לשלם בשביל שבירה, אבל לא אמר כלל נשום הספינה בשעה שמקבל אותה, וכן הרמב"ם בהל' י"א כתב מקום שנהגו לשכור הספינה וליטול שכרה, ואם נשברה שמין לו מה שפחתה ומשלם יתר על שכרה הרי זה מותר, וזהו מימרא דרב דאגרא ופגרא ולא הזכיר כלל לשום אותה כמה היא שוה עכשיו בשעת שכירות, דלא איירי רב כששמו הספינה אלא במנהג לשלם אח"כ בעד השבירה.
אכן צריך לברר בזה דהנה זה פשוט דאם המנהג הוא לשלם בעד פחת הספינה אף שמשלם שכר, הכונה היא שלא לדון בדין שוכר זה דין כל השוכרים שמה שנפחת הדבר השכור מחמת מלאכה פטור השוכר, וא"כ צריך להיות הדין כמו בשומר שכר שנשבר הדבר השמור שלא באונס, וא"כ צריך לברר כמה החיוב על השומר לשלם, אם כשעת קבלת השמירה או כשעת הפשיעה או ההיזק.
והנה הקצוה"ח בסי' רצ"א ס"א במה דאיתא בשו"ע דש"ח אינו חייב לשלם כי אם בפשיעה כתב וביוקרא וזולא מבואר מדברי המ"מ דכל השומרים משלמין כשעת הפשיעה, ע"ש פ"ה משאלה ובש"ך סי' רצ"ה סק"ו והקשה הקצוה"ח דהא שיטת הרמב"ם דשומרים מתחייבים משעת משיכה, ואף דלחד אוקימתא בסוף המפקיד פליגי ב"ש וב"ה אי שואל שלא מדעת שואל הוי או גזלן הוי, ומוכח דאי שואל הוי משלם כשעת הפשיעה יהי' צ"ל דהך אוקימתא תהי' כהך לישנא בר"פ אלו נערות דשומרים מתחייבים משעת אונסין, אבל על המ"מ קשה וכתב ליישב ע"פ ד' הריטב"א דגם להך לישנא דשומר מתחייב משעת פשיעה לאו דמחויב חיוב גמור דהא כל כמה שהיא בחיים ברשותיה דמאריה איתא וליכא על השומר שום חיוב, אלא לומר דכי נגנבה או נאנסה ואיכא חיובא עליה משתעבדי נכסי למפרע משעת משיכה, ובדברי הריטב"א מיושב דלדין שיווי הפקדון אינו משלם אלא כשעת הפשיעה עכ"ד הקצה"ח, וכתב ע"ז הנתיבות דטעם זה אינו מספיק אלא שלא לשלם כשעת הפקדון היכי דהוזל אח"כ אבל אם נתיקר אח"כ קשה דאמאי יהי' שומר גרע מגזלן דאינו משלם אלא כשעת הגזלה ושומר משלם כפי שהוקר אח"כ, וכתב לישב עפ"י ד' התוס' בב"ק דף נ"ו דגזלן לאו שומר הוא דהא פטור בהרקיבו מקצתן ושומר חייב לכן גזלן אינו חייב אלא על שעת גזלה דמשעת גזילה מחייבינן ליה אבל שומר נתחייב בשעת קבלה לשמור ואם פשע משלם כשעת פשיעה דאשעת פשיעה מחייבינן ליה. עכ"פ לפי המבואר מדבריהם א"כ אם המנהג הוא שהשוכר הספינה משלם בעד פחת הספינה אינו אלא שלא לפטרו משום נפחתה מחמת מלאכה אבל החיוב הוא כשעת הפשיעה ולא כשעת קבלת הספינה.
אמנם בעיקר יסודו של הקצוה"ח שכתב דשומרים מתחייבים משעת פשיעה מד' המ"מ פ"ה דשאלה ושם לא נמצא ובודאי כונתו לפ"ח הל' ג' שכתב דחייב לשלם כשעת גנבה וכן הש"ך בסי' רצ"ה כתב דחייב לשלם כשעת הפשיעה שכל השומרים משלמים כשעת הפשיעה, לכאורה אינו מוכח מדבריהם אלא אם הוקרה אח"כ ולא אם הוזלה דהי' אפשר לומר דחייב משעת משיכה לשיטת הרמב"ם דשואל מתחייב משעת משיכה ואפי' בד' הריטב"א שכתב מפורש דזה אינו אלא לדין שעבוד נכסים מ"מ הי' אפשר לומר דלא כתב כן אלא למה דמיירי שם לומר דלא הוי איני יודע אם פרעתיך משום דלא מתחייב חיוב גמור אלא אם נאנסה מתחייב למפרע אבל הי' אפשר לומר דמתחייב למפרע כשעת משיכה אך אפי' אם היינו אומרים כן לא קשה על הרמב"ן דלהדיא מוכח שם מדבריו דסובר דקיי"ל משעת אונסין ע"ש בב"מ דף צ"ז ששם הוא גם ד' הריטב"א.
אלא דבאמת אפי' אם נימא שיצטרך לשלם כפי שוויה של הספינה עכשיו ג"כ לא קשה דכיון שאינו משלם משום ששם את הספינה והתחייב בדמיה אלא משום שהוא מתחייב כדין שומרים ורק שלא יהי' פטור מדין מתה מחמת מלאכה א"כ הוא בגדר מתנה ש"ח להיות כשואל וכן נוכל לומר דמתנה שוכר להיות כשומר לענין זה שיהי' חייב לשלם כדין שומר אף שהוא משלם שכר ואף דגבי השם פרה מחבירו דאמרינן שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה כתב המ"מ שאם תכחיש מחמת מלאכה לא ישלם לו וכן כתב הרמב"ם בהל' י"ב שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו הרי הן ברשותו, שאני התם שהוא שם הפרה ומתחייב עצמו בדמיה וכדין צאן ברזל וזהו בגדר הלואה ומשום דכיון שהתנו שיהיו הגיזות והוולדות והחלב לאמצע א"כ קבל המקבל חלק זה לרשותו וכן נוכל לומר בשם פרה מחבירו דהכונה ג"כ שהולדות יהיו לאמצע, אבל גבי ספינה לא שם הספינה ורק ששכרה למלאכתה והתנה שישלם בעד פגרא וזה אינו גדר שומא כלל לכן אפי' אם נימא דשומרים משלמים כשעת משיכה לא קשה אלא דמ"מ לעיקר ההלכה דמלשון הש"ך משמע דבין ליוקרא בין לזולא הוא כשעת הפשיעה שכתב בסתמא דכל השומרין משלמין כשעת הפשיעה וכן מסתבר כונת הריטב"א דלא נתחייב מעכשיו אלא לשלם כפי ההיזק שיהי' אח"כ כשלא יחזיר או שיהי' חסרון בהפקדון כפי דמי הפקדון של שעת ההזק.
אכן לפי"ז נראה לחלק בין הוקר להוזל הפקדון לדין זה אי חייב כשעת הפשיעה או כשעת ההיזק דלענין הוזל אינו חייב אלא כשעת ההיזק דהא משום זה אנו אומרים דלא נוכל לחייבו אלא כפי ההיזק שיהי', אבל אם הוקר הפקדון שאנו אומרים שנתחייב כשעת היוקר שאינו חייב אלא משעה שפשע שמאז נתחייב בחיוב שומרים וזהו מה שכתב הש"ך כשעת הפשיעה, אכן לפי מה שכתבתי בפ"ב מהל' שכירות הל' ג' דהרמב"ם לא כתב דין דש"ח חייב בפשיעה אלא דפטור על גנבה ואבדה ואונסין וכתבתי דאינו סובר כפירש"י דנלמד מעל כל דבר פשע אלא דמסברא חייב כיון דסובר דמשעת משיכה נתחייב בחזרת הפיקדון אלא דגנבה ואבדה ואונסין פטור מדין אונס, וממילא יש לומר דאין גמר החיוב בשעה שפשע אלא אם נימא דאינו חייב כשעת משיכה חייב בהוקר ג"כ כשעת האונסין, ומשום זה כתב המ"מ כשעת הגנבה ולא כהש"ך שכתב כשעת הפשיעה, וצריך להתישב בזה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה