אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה א

פרק ח

אסור להרבות על המכר כיצד המוכר לחבירו קרקע או מטלטלין ואמר לו אם מעכשיו תתן לי הדמים הרי הן שלך במאה ואם עד זמן פלוני הרי הם שלך בעשרים ומאה, הרי זה אבק רבית שזה דומה כמי שנטל עשרים בשביל שנתן לו מאה להשתמש בה עד זמן פלוני, וכשיתבענו בדין אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה בשעת המכר או יחזיר ממכרו מידו אם היה קיים, וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני במאה והיו שוין בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים הרי זה אסור ואינו נותן לו אלא תשעים או מחזיר מידו סחורתו אם היתה קיימת.
או יחזיר ממכרו מידו, כתב הלח"מ יש להסתפק במי תלוי הברירה אם המכר קיים אם במוכר דוקא או בלוקח דוקא או בכל אחד משניהם להחזיר המעות או המקח, ונראה דיותר תלוי במוכר מפני שאינו נותן מה שהתנה עמו עכ"ל, וגם המל"מ האריך כאן בזה.
ואעתיק בזה מה שכתבתי מכבר לידידי הגרש"י זעווין שליט"א בענין השייך לכאן; הנה מעכ"ת דן במי שהתחייב לחבירו לעשות דבר איסור באופן שהאיסור הוא על שניהם וכמו אתנן ורבית וקבל דמים ואינו מקיים תנאו אם מחוייב להחזיר הדמים, והוכיח בזה מדברי הריטב"א בשם הרשב"א בע"ז דף ס"ג בהא דתניא נתן לה ואח"כ בא עליה אתננה מותר דפריך לכי בא עליה ליחול עלה איסור אתנן למפרע ומשני כשקדמה והקריבתו ופריך אי דלא אמר לה קני מעכשיו היכי מצי מקרבה ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ומפרש הרשב"א דהא דלא אמר לה קני מעכשיו היינו שנתן לה בסתם וע"ז הקשה דלמה לא תוכל להקריב כיון שמשכה הטלה קנתה והביאה הוי רק דמים עליה וכל שמשך ופסק דמים קנה אע"פ שלא פרע, ותי' הריטב"א דכיון דכסיפא ליה מילתא למיתבעה לביאה אנן סהדי דלא מקני כלל אלא שיהא בפקדון אצלה עד שיבעול, ומפורש בדברי הרשב"א שאם נתן לה בסתם קנתה הטלה אף שלא אמר בפי' שתקנה מעכשיו, והביא מדברי החת"ס שכתב דגם רש"י ותוס' היו סוברים כדברי הרשב"א והריטב"א אלא שמפרשים דמה דאמר בגמ' ואי דלא אמר לה קני מעכשיו היינו שמפרש שלא תקנה עד שעת ביאה, ומזה תמה מעכ"ת על החוו"ד ביו"ד סי' קס"א שכתב דמד' הגמ' בסוגיא זו מוכח דאם נתן לה טלה באתננה ואח"כ הוא אינו רוצה לבעול בשביל האיסור צריכה להחזיר לו האתנן וכונתו מדפריך הגמ' היכי מצי מקרבה ובודאי מוכח שלא ראה ד' הריטב"א, ומפרש דמה שאינה יכולה להקריבו הוא משום דאכתי לא קנתה כיון שאם הוא לא יבעול אינה צריכה להחזיר אבל הרשב"א והריטב"א מוכח דסוברים דהי' צריך לומר דקנתה והביאה רק חוב עליה וא"כ אם לא יחפוץ לבעלה נשאר הטלה שלה אלא שהריטב"א כתב דכיון דכסיפא ליה מילתא למתבעה לכן לא הקנה לה עד לאחר ביאה, וממילא לשיטתם גבי רבית שדן המל"מ והחוו"ד בזה קנה הלוה ההלואה על כל הזמן אף שהמלוה לא ירצה ליקח הרבית אלא שאם הלוה לא ירצה ליתן הרבית גם לשיטתם י"ל דצריך להחזיר ההלואה, ועיין מש"כ הנתיבות סי' ק"צ סק"ז.
והנה במה שכתב החת"ס דגם רש"י ותוס' היו מודים לזה אלא שמפרשים מה דאמר בגמ' ואי דלא אמר לה קני מעכשיו היינו שמפרש שלא תקנה עד שעת ביאה והנה לא מצאתי בדברי רש"י ותוס' פי' על ואי דלא אמר לה קני מעכשיו אלא על תי' הגמ' דאמר לה ליהוי גבך עד שעת ביאה ואי מצטרך לך קני מעכשיו ובזה פשוט דכיון דאמר אח"כ ואי מיצטריך לך קני מעכשיו ובזה ע"כ דמה דאמר מקודם ליהוי גבך היינו דבסתמא לא תקנה מעכשיו.
והנה בהא דאמר בגמ' אי דאמר לה קני מעכשיו פשיטא דשרי דהא ליתא בשעת ביאה ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה, כתבו בתוס' דלשון זה קשה דהא לא מתנה הוא דהא אמר לכשתבעל, אבל רש"י פירש בד"ה קני מעכשיו, דלאו שכר ביאה הוא ובד"ה ואי מיצטריך פי' כיון דהדר אמר לה אי מיצטריך לך קני מעכשיו הו"ל מתנת חנם, וצריך לבאר פירש"י דאיך אפשר שנתן לה מתנת חנם דהא ודאי נתן לה בתורת אתנן אף דלא פי' כפי' התוס' דאמר לה לכשתבעל תהי' נגמרת המתנה מ"מ קשה איך נאמר שנתן לה מתנת חנם.
ונראה דרש"י סובר דאם הקנה לה הטלה מעכשיו באופן שתוכל לאכלו או להקריבו בשביל זה שיבעול אותה אח"כ הלא יהי' צריך לומר דכונתו דבשביל הטלה תהי' מחוייבת להבעל לו, וזה אי אפשר דהא אסורה לו ויודע הוא שלא יהי' עליה חיוב על זה וע"כ נתרצה שהטלה יהיה שלה בכל אופן וסמך רק על הבטחתה שתבעל לו וא"כ לא נעשה הטלה שכר הביאה כיון שקנתה הטלה בכל אופן ולכן לא הוי אתנן והוי הטלה כמו מתנה וממילא נאמר דכל זה אם אמר לה בפי' מעכשיו אבל אם נתן לה אתנן בסתם בשביל ביאה כיון שא"א שתקנה הטלה ותהיה מחוייבת להבעל לו וכיון שגם לא אמר בפירוש מעכשיו אין אנו מפרשים מתנתו דנותן מעכשיו אף דבסתם בנותן בשביל שתעשה לו דבר היתר נוכל לפרש שנותן לה מעכשיו בשביל שתעשה לו והיא מחוייבת לעשות וכדין כל פועל קבלן שהקדים לו שכרו דנתחייב בפעולה אבל הכא דהוי דבר איסור ולא תתחייב לו ודאי אין כונתו שתקנה מעכשיו והוא כדברי הריטב"א אלא דאין צורך בסברתו כיון דכסיפא ליה מילתא למיתבעה לביאה אלא דבכל דבר איסור נפרש כן.
ובדעת התוס' דלא ניחא להו כפירש"י יש לומר דחולקים בזה על רש"י ואינם סוברים דהוי כמו מתנה, ויש לומר באופן אחר דהם מפרשים הא דאמר קני מעכשיו שבשעת ביאה תהיה נגמרת והיינו נגמרת למפרע ולא ניחא להו לפרש כפשוטו שאמר לה קני מעכשיו ובשביל זה תיבעל דבכה"ג א"צ הגמ' לומר בטעמא משום דליתיה בשעת ביאה דמעיקר דינא אין כאן דין אתנן שהאתנן אסור דוקא אם האתנן הוא שכר הביאה ולא אם הביאה היא שכר האתנן וכבר כתבתי בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' כ"א לבאר בזה דעת הרמב"ם, והנה מצינו דבהך סברא פליגי הרמב"ם והרא"ש דבדין רבית מוקדמת מפרש הרא"ש ששלח לו ואמר בשביל שתלויני והרמב"ם כתב והיה משלח לו סבלונות בשביל שילוהו וכתב הב"י דלדעת הרמב"ם לא אמר לו ע"י השליח בשביל שתלויני אלא שלח לו בסתם, אבל הרא"ש מפרש שאמר בשביל שתלויני והחוו"ד עמד בזה בסי' ק"ס סק"ג וכתב לכאורה תמוה דין זה כיון דפירש שאינו נותן לו המתנה רק בשביל שילוהו א"כ אם לא ילוהו הוי רבית קצוצה ודומיא דאתנן דכשהקנה לה הטלה בשעת ביאה הוי אתנן, וכתב דמיירי שאינו מתנה כן בתנאי גמור רק שאמר לו הריני נותן לך מתנה ואם תרצה תלויני ופירושו דחוק מאוד דכל כה"ג לא הו"ל להרא"ש לסתום דבריו, וכן הלבוש כתב והיה שולח לו דורן ופירש ואומר בשביל מעותיך שתלויני אני משגר לך, אכן לפי מה שכתבנו בדעת רש"י מבוארים דברי הרא"ש דכיון דא"א שיהיה צריך המלוה אח"כ להלוות לו דאם היה כונתו כן יהיה רבית קצוצה, וא"כ כשמקנה לו המתנה מעכשיו ע"כ הוא מרוצה אף בלא תנאי וגם בלא התחייבות על המלוה להלוות דבאופן זה יהיה רבית קצוצה וא"א שיתחייב, לכן אנו אומרים שנתן לו בסתם ורק סמך על הבטחתו שהבטיח לו להלוותו אבל גם אם לא ילוה לו תשאר המתנה להמלוה ולכן לא הוי רבית קצוצה.
ואף דגבי אתנן כתבנו דדוקא באמר הילך טלה זה מעכשיו אבל אם אמר לה בסתם לא הקנה לה עד שעת הביאה, נראה דכאן שאני ששלח לו דורון כמש"כ הלבוש וכן כתב הרמב"ם ושלח לו סבלונות ואף שבדברי הרא"ש לא הוזכר זה אבל לשון שלח מורה על משלוח דורן, ואי לאו טעמא דאיסור רבית הי' אפשר להתחייב גם להלוות כשנותן לו בלשון מתנה כיון דאמר לו בשביל שתלויני ויותר מזה מצינו שהסבלונות נגבין בב"ד אף ששלח לו בסתם, אבל כיון שאם יתחייב להלוות יהיה רבית קצוצה אמרינן דאינו מחוייב להלוות וממילא לא הוי רבית קצוצה.
איברא דהיה אפשר לבאר דעת הרא"ש גם בלא דברינו ונאמר דאפי' אם המלוה מחוייב להלוות בשביל המתנה מ"מ כיון שגם אם לא ילוה לא תתבטל המתנה א"כ אין הרבית בשעת ההלואה אבל לפי"ז יהי' דלא כמש"כ הנתיבות בסי' ק"צ סק"ז שאם קנה חפץ ונתחייב בדמים אם לא נתן לו הדמים נתבטל המקח ואפשר דהחוו"ד כאן מכוין לדבריו שם, וא"כ ממילא הוי כמו תנאי וממילא הוי רבית קצוצה. ולכן צריכים אנו לדברינו לבאר דעת הרא"ש ע"פ מש"כ בדעת רש"י גבי אתנן דהוי מתנה וה"נ כאן גבי רבית ולכן לא הוי רבית קצוצה.
והנה מדברי הרמב"ם שכתב גבי רבית מוקדמת בשביל שילוהו ולא בשביל שתלויני וכפי' הב"י דעתו דלא אמר לו בשמו בשביל שתלויני שהוא דעת הרא"ש וסובר דאם היה אומר לו בשביל שתלויני הוי רבית קצוצה וממילא אינו סובר כדעת רש"י גבי אתנן דהוי מתנה בכל אופן, ומבואר דהולך לשיטתו כאן במה דסובר דאם לא יקיים תנאו ויתן לו מאה ועשרים מה שהוא אסור ליתן צריך להחזיר לו המכר, וכפירושו של הלח"מ והמל"מ.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה