אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ז · הלכה ג
מקום שדרכן לסלק המלוה כל זמן שירצה הלוה והתנה עמו המלוה שלא יסתלק עד סוף זמן המשכונא ה"ז אינו יכול לסלקו, היה המנהג שאין המלוה מסתלק עד סוף זמנו וקבל המלוה עליו שיסלק בכל עת שיביא לו מעותיו ה"ז צריך לקנות מידו על כך.
כתב המ"מ דפירש"י שהתנה בשעת מתן מעות, וכן נראה דעת רבינו, והרמב"ן והרשב"א פירשו אפי' לאחר מתן מעות, שכיון שהקרקע ביד מלוה יכול הלוה למחול זכותו אפי' בדבור, ולפי פירש"י והרמב"ם בסיפא בהיה המנהג שאין המלוה מסתלק וקבל עליו שיסלק צריך לקנות מידו הוא ג"כ בקבל עליו בשעת מתן מעות, וע"ז תמה הרמב"ן דלמה צריך לקנות מידו והרי לא קנו לו מעותיו אלא על מנת כן, ולכן פירשו הרמב"ן והרשב"א דדוקא בקבל עליו לאחר מתן מעות, אלא דתחילת הלואה היה בסתם וכבר שעבד לו השדה בסתם, ולכן באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא זכה המלוה בשעת מתן מעות, אבל באתרא דלא מסלקי ושעבד לו השדה בסתם לא מהני מה דאמר מסתלקנא בשעת מתן מעות שכבר זכה בשדה, וכן כתב הטור, ודבריהם צריכין ביאור דאפי' אם שעבד לו השדה בשטר הא ודאי שאם לא ילוה ממנו יתבטל השעבוד, ואפי' למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו הא אינו אלא דנשתעבד למפרע כשילוה אח"כ, וא"כ למה לא יוכל בשעת הלואה לשנות ולהתנות שממשכן לו באופן שיסתלק בתוך הזמן, ואפשר דכיון שעכ"פ אם לוה המעות זכה בהמשכנתא למפרע ולכן לא מהני מה שמתנה עכשיו בשעת ההלואה כיון שההלואה היא רק תנאי בהמשכנתא.
אלא דקשה דהא בקדושין דף ט' גבי מנה אין כאן משכון אין כאן, שפי' הרמב"ן משום דכסף דאגיד גבי המקדש לא מהני לקנין, והרא"ש כתב דא"א לקנות משכון דבר שעוד לא נתחייב עליו חיוב הגוף וא"כ איך קנה השדה למשכון קודם שלוה כיון דלא נתחייב עוד חיוב הגוף, וצריך לומר בטעמו של הרא"ש דכיון שכתב לו שטר מלוה ומשכן לו שדהו נתחייב לו גם חיוב הגוף רק שהחיוב הוא ע"מ שילוה ממנו אח"כ וכן מבואר מדברי הרא"ש בפ"א דב"מ דף י"ג גבי שטרי הקנאה שכתב על דברי הרי"ף וז"ל וגם מה שכתב בשטר הקנאה שטר שיש בו קנין לא ברירא לי מה חילוק יש בין יש בו קנין לאין בו קנין כיון שכתב בשטר פלוני לוה מפלוני מנה נשתעבדו נכסי לוה למלוה אף בלא קנין דשעבודא דאורייתא שכל מה שאדם חייב נכסיו משועבדים לפרוע, וכתב שם בטעמא דרב אסי דצריך דוקא שטרי הקנאה משום דלא נפק קלא עד שימסור לו השטר או שאין דעתו של הלוה שיחול שיעבוד עד שימסור השטר לידו ושטר הקנאה הוא כפירש"י בין ילוה בין לא ילוה ע"ש, ולכן יש לומר דזהו דוקא בשטר קודם שמסר לו אבל בשטר משכנתא מוסר לו השטר קודם נתינת המעות ולכן כבר חלה המשכנתא במסירת השטר.
אכן לשיטת הרי"ף וכן סובר הרמב"ם דשטר הקנאה הוא שטר שיש בו קנין בסתם דמוכח דלא כהרא"ש וממילא מוכח דלא אמרינן דבמסירת השטר זוכה למפרע משעת חתימה דא"כ למה צריך שטר הקנאה דהא גם בשטר הקנאה בעינן מטא לידיה דאינו זוכה למפרע, וכן כתב בהגהות הגר"א על הגמ' דהרמב"ם אינו מחלק בכל זה ומשמע דאפי' בשעת הלואה וכתב ועיין נ"י וראיתי בנמוק"י שכתב דבלא קנין מצי אמר דבדיבורא לא אשנה מהמנהג, אבל אין ביאור לזה דהא משמע אפי' התנו המלוה והלוה וכמו שהוכיח הרא"ש דאין לומר משום דמלוה קאמר והוי פטומי מילי דא"כ למה אמר צריך למיקני מינה דהא סגי שיקנה גם הלוה, והלח"מ משמע דמפרש כן דהחסרון משום שמלוה אמר וע"ז הקשה מהא דסובר הרמב"ם פי"א מהל' מכירה דאפי' היכי דלוקח אמר כשיהיו לך מעות אחזירם לך מחויב להחזיר אלא דלא הוי רבית ומה שכתב הלח"מ בתירוצו אינו מבואר כלל.
והנראה לבאר דעת הרמב"ם לפי"מ דסובר בפי"א מהל' מכירה באמר הלוקח לכשיהיו לך מעות אחזירם לך דמחוייב להחזיר רק דלא הוי רבית באכילת הפירות משום דאינו תנאי בהמכירה דנימא דכשיביא לו מעות נתבטלה המכירה למפרע והמעות הלואה, אלא דהמכירה הוי מכירה גמורה וחלוטה רק שהתחייב הלוקח להחזיר לו, ובאופן זה נאמר גם כאן דכיון דשטר המשכנתא נעשה בסתם והוא אתרא דלא מסלקי, לכן מה דאמר המלוה מסתלקנא, ואפי' אם אמר כן גם הלוה אינו לשנות את עיקר המשכנתא שנעשית בסתם שהוא שלא להסתלק, אלא שהמלוה בעצמו מתחייב שכשיביא לו מעות יסתלק, והנ"מ בין שני האופנים הוא דבמשכנתא באתרא דמסלקי כיון שהביא לו הלוה המעות נפקעה המשכנתא, ואפי' אם המלוה אינו רוצה ליקח המעות כיון שנתן לו המעות כבר נתבטל החוב כדין כל חוב שפרעון בע"כ שמיה פרעון, וממילא נתבטלה המשכנתא, אבל אם עיקר המשכנתא נעשית ע"מ שלא להסתלק בתוך הזמן, רק שהמלוה התחייב בעצמו לקבל המעות ולהסתלק, בזה אינו אלא חיוב שמחוייב לקבל המעות, וצריך הלוה לתבוע אותו לב"ד שיקבל המעות ולהסתלק.
ואף דהתם גבי מכירה לא אמרינן הכי אלא היכי דאמר הלוקח, אבל בהתנה המוכר שכשיהיו לו מעות יחזירה לו הא הוי רבית דהוי תנאי בהמכירה ולכשיביא לו מעות נתבטלה המכירה למפרע והמעות הלואה, מ"מ יש לומר דזהו דוקא התם דליכא מנהג שלא יחזיר לו ויבטל המכירה, אבל הכא במשכנתא כיון שכתבו סתם משכנתא אדעתא דמנהגא, זה מכריח לנו לומר דהתנאי שהתנו הוא רק שיתחייב המלוה מצד עצמו להסתלק ולא שמגרע בזה כח המשכנתא וכמו שבארנו.
אלא דצריכים אנו לבאר דעכ"פ אמאי צריך למקני מיניה ולא מהני כמו גבי מכירה מדין התחייבות, ונראה דיש חילוק בין מכירה למשכנתא, דבמכירה כשאומר הלוקח שכשיביא לו המוכר מעות יחזיר לו השדה דהוא לדעת הרמב"ם משום התחייבות, ע"כ דהחיוב נעשה מגדר דמי המקח דכמו שישלם בעד השדה דמיה כן הוסיף להתחייב למכור לו בחזרה כשיביא לו מעות, וחיוב זה נגמר ג"כ ע"י קנינו בהשדה, אבל גבי משכנתא בלא נכייתא הרי אין המלוה משלם כלל בעד פירות השדה, ומה דלא הוי רבית קצוצה כתב הרמב"ם משום שאין הריוח ברור, וקשה דעכ"פ כשנותן הלוה להמלוה קנין גוף לפירות בשדה שלו הרי הזכות הזה הוא שוה כסף ואמאי הוי רבית, וצריך לומר דכיון דאיכא דין משכון בתורה שלוה נותן להמלוה משכון בעד הלואתו ובע"ח קונה משכון, א"כ ע"כ דבמשכון של שדה א"א להלוה שיהי' לו זכות בהשדה לחרוש ולזרוע ולקצור דא"כ תהא עומדת ברשותו ואין המלוה מוחזק בה וע"כ שהיא עומדת לגמרי בחזקת המלוה שלא יהיה להלוה חזקה בה, ואם נאמר שהשדה תשאר בורה בלא עבודה כלל זה רע להשדה וכמאמר הכתוב על שדה איש עצל וגו' עלה כולו קמשונים וגו', ולכן ע"כ שהמלוה צריך לעבוד בה ורק שזה שמקבל זכות הפירות בלא שכר בזה אנו אומרים שהריוח אינו ברור אבל עיקר כל זכות המשכנתא יוצא מעיקר ההלואה ואין כאן מצד המלוה נתינת דמי המקח כי הלואה אינה תשלומין כלל ולכן גם כשאומר המלוה אפי' ע"פ תנאי הלוה שיסתלק באמצע הזמן כיון שאנו אומרים שאין זה תנאי בעיקר המשכנתא דכיון שנכתב בשטר סתם הוא ע"מ שלא להסתלק והיא רק התחייבות מצד המלוה להסתלק וכמו שכתבנו, וכיון שרק מדין חיוב אתינן הרי אין לנו במה שיתקיים חיובו שאף שהתחייב באמת אבל בלא קנין הרי לא נגמר חיובו כיון שלא קנה השדה בדרך מכירה שיתחייב עבור השדה דמי המקח, ולכן שפיר אמרינן דצריך למיקני מיניה.
והנה ביארנו דין משכנתא בלא נכייתא, אבל משכנתא בנכייתא הרי משלם הוא עבור הפירות וא"כ הא יוכל להתחייב ע"י זה גם להסתלק, אבל באמת משכנתא בנכייתא אין הכונה שקנה הפירות אלא שיש לו זכות ליקח הפירות בעד דמים אלו שינכה מהקרן, אבל אם לא יקח המלוה הפירות כלל ויניח להלוה לקצור הפירות אינו מחוייב לשלם להלוה כפי הדמים שקצבו בהשטר ושיהיה מחויב ליקח הפירות, ולכן גם במשכנתא בנכייתא ליכא חיוב על המלוה לשלם דמי המקח ובמה שהתחייב להסתלק צריך למיקני מיניה.
והנה במה שבארתי דברי הרמב"ם בפי"א מהל' מכירה דאפי' היכא דאמר הלוקח כשיהיו לך מעות אחזירם לך דאינו תנאי במכירה שיהיה הלואה אם יחזיר לו מ"מ מחויב להחזיר לכאורה זה תלוי במחלוקת אם מהני קנין אתן ומבואר זה בחו"מ סי' רמ"ה והטור סובר דלא מהני קנין אתן לא רק שלא קנה אלא דגם התחייבות ליכא ועיין בקצוה"ח שם, אכן בפי"א מהל' מכירה הל' ג' בארתי דדעת הרמב"ם דמהני קנין אתן וממילא לשיטתו מיושב, ובשיטת הרמב"ן במה דמפרש כיון דמיירי לאחר מתן מעות לא קשה דיש לומר דמה דמהני קנו מידו היינו באמר מעכשיו ואולי אפשר לחלק דמסתלקנא עדיף מקנין אתן.