אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה ח
הורו מקצת גאונים שכל משכנתא שאין בה נכוי כלל הרי היא רבית קצוצה ולא ירדו לעומק הדבר להפריש בין שדה לחצר ולפיכך נתקשו להן דברי חכמי הגמרא וכן הורו שכל משכנתא אפילו בניכוי אסור בין בחצר בין בשדה ואין להם משכונא אלא בדרך הזאת כיצד כגון שהלוהו מאה דינרין ומשכן לו בהן בית או שדה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם ה"ז מותר לאכול פירותיה כל עשר שנים אפילו היה שכרה שוה אלף דינרים בכל שנה שאין זה אלא כמי ששכר בפחות, וכן אם התנה בעל השדה עמו כל זמן שיביא לו מעות יחשב לו עשר בכל שנה ויסלקו ממנה ה"ז מותר, וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשב לו מה שדר בו ויחזיר לו שאר הדמים ויסתלק ה"ז מותר שאין זה אלא כשכירות וכל תנאי שבשכירות מותר כמו שבארנו.
השגת הראב"ד. וכן אם התנה בעל השדה וכו' עד ה"ז מותר. א"א טעה בדבריהם ומה בין זה למשכנתא בנכייתא וכי יש הפרש בין נכייתא רבא לנכייתא זוטא, ואותם הגאונים המחמירים לא התירו אלא הראשון בלבד והיא משכנתא דסורא עכ"ל.
כתב המ"מ ודברי רבינו עיקר דודאי משכנתא דסורא היא אפי' במקום שמסלקין, דכל זמן שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה מותר שהרי על כרחו של מלוה אם רצה לוה אינו גובה כלום ואינו אלא שכירות גמור משא"כ במשכנתא בנכייתא, ומדברי הרמב"ן כתב שהוא מפני שאין אחריות המלוה על הלוה ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום משא"כ במשכנתא סתם, ועוד שאין זה לשון מלוה אלא לשון מקח דומיא דלוקח פירות עכ"ד המ"מ, והנה יש לדון בטעמי המ"מ והרמב"ן דהא גם בבתי ע"ח איכא כל הג' טעמים דעל כרחו של מלוה והיינו הלוקח אם רצה הלוה והיינו המוכר נשאר הבית אצל הלוקח ואינו גובה מן המוכר מעותיו ומ"מ קיי"ל דרבית גמורה היא והתורה התירה משום דקיי"ל צד אחד ברבית אסור והוי רבית קצוצה וא"כ ה"נ אם יבוא הלוה אחר שנה ויפדה המשכנתא נמצא דהפירות של שנה זו היו מכורין במקח שקצבו והמותר היו הלואה ובשביל ההלואה מכר לו הפירות של השנה בפחות מכדי שוויים, וכן מה שכתב הרמב"ן מפני שאין אחריות המלוה על הלוה, ואם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים הא גם בבתי ע"ח כן, וכן מה שהוסיף דאין זה לשון מלוה אלא לשון מקח הא גם בבתי ע"ח כן.
ונראה דצריך לחלק בין רבית קצוצה לבין אבק רבית, דאף דגבי בתי ע"ח לא מהני כל הג' טעמים שלא יהיה רבית קצוצה זהו שם דהוי רבית מן התורה, אבל כאן גבי משכנתא בנכייתא דאפי' לדעת האוסרים אינו אלא אבק רבית בזה מהני הג' טעמים שלא יהיה אפילו אבק רבית, אכן נראה דזה תליא מאיזה טעם הוי במשכנתא אבק רבית, דלשיטת הראשונים דמשכנתא אפי' בלא נכייתא הוי תמיד אבק רבית בין בבית בין בשדה, שפיר יש לחלק זה מדין מוכר בית בבע"ח ולומר דלגבי אבק רבית דרבנן מהני הג' טעמים, והיינו דכיון דאפי' אם הוי חשיב קציצה נמי לא הוי אלא אבק רבית, בזה מהני הטעמים דכל המלוה אינה ברורה לומר דבכה"ג לא אסרו חכמים, אבל לשיטת הרמב"ם דמשכנתא בלא נכייתא בבית הוי רבית קצוצה, וסובר דבקציצה מפורשת אפי' בנכייתא הוי רבית קצוצה כמו שכתב בהל' א' וז"ל או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו, וא"כ אין כאן טעם שלא יהיה רבית מן התורה אלא זה שלא קצץ לו דהא מיירי גם בבית ועיין בכ"מ, ובזה מסתבר שנאמר דכמו דבקציצה לא מהני הג' טעמים שלא יהיה רבית מן התורה כן אינם צריכים להועיל בלא קציצה שלא יהי' רבית דרבנן.
ונראה דבמשכנתא בנכייתא אין הטעם דאינו רבית מן התורה רק משום שאין כאן קציצה, אלא דבלא קציצה אינו רבית כלל מה"ת דהוי כמו מוזיל אצלו הפירות או הדירה, ולכן כתב הרמב"ם וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר, וכונתו שאמר לו בפי' שמשכן לו הדירה בעד עשרה דינרים לשנה, ורק שעד שלא יחזיר לו ההלואה הוא מניח לו בחמשה, ונמצא דעיקר השם רבית נעשה ע"י הקציצה, ובלא קציצה מלבד דאין כאן קציצה אין כאן רבית מן התורה, ובזה שפיר אמרינן דכיון דעיקר הרבית אינה מן התורה מהני הג' טעמים לומר דאפי' רבית דרבנן ליכא.