אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ח
מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה כגון שהיה הלוה במדינה רחוקה ותפסה האשה מטלטלין מנכסי הבעל כדי שתזון מהן מוציאין אותה מידה ונותנין לבעל חוב שאפי' היה בעלה עמה לא היה יכול לזון את אשתו ובניו עד שיפרע לו כל חובו.
מלוה שבא להפרע וכו' הלח"מ הביא דהנמוק"י כתב טעם להרי"ף והרמב"ם משום שמזונות הם מדבריהם ושעבודא דבע"ח דאורייתא, ותמה על זה דהא סובר הרמב"ם בפי"ב מהל' אישות דמזונות האשה דאורייתא. וכתב דטעמם הוא כמש"כ הב"י בשם בעל התרומות דגמר מיכה מיכה מערכין וכי היכי דהתם ממעטינן מזון אשתו ובניו דאמר קרא הוא למעוטי אשתו ובניו ה"נ בבעל חוב, ועיקר ד' הנמוק"י הם דברי הרי"ף בתשובה שהביא הבעל התרומות שער א' אות ד' שכתב הבעה"ת מקודם בטעמא דאין נותנים לאשתו שכשם שבערכין מיעט אשתו ובניו אע"פ שקדמה לחוב המעריך בע"ח נמי אף שהיא מוקדמת נתמעטו דהא גמרינן מיכה מערכין ואח"כ הביא דברי הרי"ף בתשובה שכתב בטעמא דמילתא משום דמזונות האשה ובניה מדרבנן. אכן צריך לבאר ד' הנמוק"י שכתב כן גם בטעמו של הרמב"ם, והרמב"ם סובר בפי' דמזונות האשה הוא מן התורה.
ונראה ליישב ד' הנמוק"י עפ"מ שכתב הרמב"ם בפי"ב מהל' אישות הל' ד' וז"ל ועוד תיקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה, לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעים לו שמא לא יספקו לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה עכ"ל, וד' הרמב"ם אינם מובנים דכיון דמזונות דאורייתא ומזוני עיקר א"כ אם לא ספקו מעשה ידיה במזונותיה, מדאורייתא אינו יכול לומר איני זן ואיני נוטל מעשה ידיה, ואי ספקה הא באמת יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, כדאיתא בכתובות דף ע' ובגיטין דף י"ב וכתב כן הרמב"ם פ"ז מהל' רוצח הל' ב'. ועוד צריך ביאור מה שכתב ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה דלאיזה דין כתב זה כיון דעיקר המזונות דאורייתא.
ולבאר כונתו נראה דכתב זה לשיטתו דבכתובות דף נ"ג ע"א איתא מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. ופירש"י דהוא באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה. אבל הרמב"ם כתב בהל' י"ח ובפי"ז הל' י"ט שאפי' בחיי הבעל אין לה מזונות. וזה באמת תימה דהא סובר דמזונות דאורייתא ואינם מתנאי כתובה. לזה חידש לנו הרמב"ם דהך דינא שלא יוכל לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שמא לא יספקו זהו מתנאי כתובה דמעיקר דין התורה אינו חייב לזונה אלא כל יום ואינו חייב היום להניח לה מזונות על יום המחר. ונ"מ שהיה יכול לילך למדינת הים ולומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. אלא שמן התקנה הוא מדין תנאי כתובה שאינו רשאי להניחה באופן זה שאח"כ לא יהי' לה מזונות ואפי' אם עכשיו מספיקים אין לו רשות. שמא אח"כ לא יספקו. וזהו מה שכתב בהל' כ' הבעל שאמר בשעה שהלך למד"ה טלי מעשה ידיך למזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה בדבר ולא סמכה דעתה הי' לה לתובעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי. ורש"י בדף ק"ז בד"ה חיישינן פי' וקבלה. וכן מדברי הרמב"ם מוכח שיכולה לעכב שלא ילך למדינת הים עד שיניח לה מזונות על משך זמן שיראו הב"ד.
ולכן מבוארים דבריו במה שכתב שמפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה. והיינו שעכשיו אחר התקנה גם עיקר המזונות נחשב מתנאי הכתובה. ולכן כשמחלה כתובתה כונתה למחול כל חוב המזונות. דאף שעיקר חיוב מזונות הם מן התורה מ"מ אמרינן שדעתה למחול כל החוב שיש לבעלה על מזונות שלה.
ועכשיו נוכל ליישב דברי הנמוק"י שכיון שהאשה תפסה מטלטלין כדי שתיזון מהם א"כ אין לה זכות מן התורה לתפוס מטלטלין שהרי אין על בעלה אלא שבכל פעם שתצטרך לאכול שיתן לה מזונות, אבל אין עליו חוב להניח לה על מזונות כשהולך למדינת הים. לכן שפיר כתב דבכה"ג שיש חוב ושעבודו מן התורה וחיוב מזונות של האשה הוא רק מן התקנה שאין לו רשות להניח אשתו בלא מזונות לכן הבע"ח קודם. וזהו כונת הרמב"ם במה שכתב כדי שתזון מהם והיינו על מזונות דלהבא דמזונות שכבר נתחייב זהו כמו שאר חוב. ויש להוסיף דאפי' אם השט"ח הוא מוקדם לזמן שנתחייב לה במזונות שלעבר ג"כ אין מוציאין ממנה המטלטלין דהא אין דין קדימה במטלטלין ולזה העירני ח"א הגר"א שך שיחי'.