אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה א
מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף תלוה, את עמי את העני עמך. יכול רשות תלמוד לומר העבט תעביטנו וגו' ומצוה זו גדולה מן הצדקה אל העני השואל שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלות לעני שנאמר ורעה עינך באחיך האביון וגו'.
מ"ע להלוות לעניי ישראל, תימה גדולה שלא הזכיר שמצוה להלוות גם לעשיר ואפי' אם לא הוי הלואה לעשיר מדין מצוה זו אלא ממצות גמילות חסדים מ"מ קשה שלא הזכיר זה כלל לא כאן ולא בהל' מתנות עניים, וכן בספר המצות כתב שצונו להלות לעני ולא הזכיר גם שם כלל שיש מצוה להלוות גם לעשיר ובגמ' בב"מ דף ע"א מוכח דמצוה להלוות גם לעשיר, דאיתא שם דתני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ונכרי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ופריך בגמ' עמי ונכרי עמי קודם פשיטא ומשני לא נצרכה דאפי' לעכו"ם בריבית ולישראל בחנם, ומדלא פריך עני ועשיר עני קודם פשיטא מוכח דלעשיר נמי איכא מצוה להלוות וברייתא זו איתא נמי במכילתא, ומפרש המלבי"ם דעמי הוא גם לעשיר, וכתב אחר כן את העני להורות דאם יש עני הוא קודם לעשיר וכן בירוש' פ"א דפיאה הל' א' איתא הצדקה נוהגת לעניים וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים, וא"כ קשה שלא הזכיר הרמב"ם המצוה להלוות לעשיר, ועוד יותר דגם בהל' ב' כתב כל הנוגש העני ומוכח דבעשיר ליכא לאו, ולפי הגמ' דהך קרא מיירי גם בעשיר א"כ גם לאו דלא תהי' לו כנושה הוא גם בעשיר, ואף דהלאו הוא דוקא בזמן שיודע שאין לו מ"מ משכחת לה גם בעשיר שיש לו נכסים ויודע המלוה שעתה אינו יכול למכרם.
והנראה בזה דהנה במה שכתב הרמב"ם יכול רשות ת"ל העבט תעביטנו והוא מדברי המכילתא כאן. ובפ' יתרו על קרא דואם מזבח אבנים ר' ישמעאל אומר כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה וכו' קשה אם נימא דפסוק דואם כסף תלוה הוא מצות עשה להלוות בין לעני בין לעשיר דא"כ היכי דריש ר' ישמעאל אם כסף תלוה חובה ויליף מקרא דהעבט תעביטנו, דהא קרא דהעבט תעביטנו כתיב להדיא בעני וכי ימוך אחיך והיכי נלמוד מזה דהך קרא דואם כסף תלוה דכתיב ביה בין לעני בין לעשיר הוא ג"כ חובה, לכן סובר הרמב"ם דהוא מחלוקת התנאים ובלא"ה כתב המלבי"ם בפ' יתרו דראב"י בזבחים דף ס"א ע"ב פליג על ר' ישמעאל דאמר שם אם רצה לעשות של אדמה יעשה ע"ש, ולכן גם הך ברייתא דדריש את עמי את העני דאת עמי הוא לעשיר, ע"כ חולקת על ר' ישמעאל ולא סברה דאם כסף תלוה הוא חובה, אלא דהך קרא הוא בין לעני בין לעשיר ואין בו חובה אלא דקאי אסיפא דקרא לא תהי' לו כנושה ודוקא בעני חובה מקרא דהעבט תעביטנו.
ואף דגם לפי"ז קשה דא"כ למה צריך קרא להקדים עני לעשיר כיון דלעני חובה ולעשיר רשות צ"ל דלהך תנא נימא דמה דאיכא חובה לעני מקרא דהעבט תעביטנו הוא מגדר צדקה ובשיעור חוב של צדקה והיינו עד חומש, והך קרא דאם כסף תלוה לא מיירי בחוב של צדקה והך קרא הוא רשות ומ"מ אשמעינן קרא דמצוה להקדים עני לעשיר, אבל לר' ישמעאל נאמר דסבר דמצות הלואה לעני אינו בשיעור חוב של צדקה, ואפי' ביותר מחומש אם מבקש העני ללוות חייב להלוות לו, ואפשר דזהו אם חושב שהעני יהי' לו ודאי מעות להחזיר לו, ועיינתי בס' אהבת חסד וראיתי שכתב ג"כ דמצות הלואה הוא ביותר מחומש אלא דמסתפק בכמה הוא השיעור, וכתב דאין סברא שיהי' חייב להלוות כל ממונו שמא יזדמן לו לקנות סחורה, ועכ"פ כיון דלר' ישמעאל מיירי הך קרא בעני דהא יליף מהעבט תעביטנו שהוא חובה, א"כ א"א לפרש דאת עמי הוא בעשיר וע"כ דאת העני הוא פי' על את עמי ומה דכתיב את עמי הוא רק לומר דעמי ונכרי עמי קודם אפי' אם לנכרי ברבית, וזה כתב הרמב"ם בפ' ה' הל' ז', וכיון שפסק הרמב"ם כר' ישמעאל לכן לא כתב הא דעני ועשיר עני קודם כיון דלעני חובה וכנ"ל, וכן מיושב מה שכתב בהל' ב' כל הנוגש העני דלשיטתו האי קרא מיירי בעני ועל זה קאי הלאו דלא תהי' לו כנושה, אלא דבהל' ג' לא כתב העני משום דבגמ' גבי איסור לא הוזכר עני אלא בעל חוב.
-השמטות ומלואים-
לעיל הבאתי דברי האהבת חסד דשיעור חומש הוא רק על צדקה ולא על גמ"ח להלוות, כתב ע"ז דברמב"ם בפיהמ"ש מפורש דגם לגמ"ח יש שיעור חומש, וכן הוא בשנות אליהו שם מד' הירושלמי, והנה מד' הרמב"ם אין להקשות דהא מפרש גמ"ח שבמתני' שם דקאי על צדקה, אבל בירוש' מפורש שם דגמ"ח הוא על הלואה וכמו שהבאתי בספרי, ומ"מ קאמר דמה דתנן דאין להם שיעור זהו בגמ"ח בגופו אבל בממונו יש לו שיעור, והוא באמת תימה גדולה על האהבת חסד, ומ"מ כיון שמשמיא אסכימו עליו והצליח בכל דרכיו אי אפשר שיטעה טעות מפורשת במקומו, ולכן יש לומר שכיון שע"פ הסברא דבריו נכונים דלא שייך בזה תקנת אושא שהתקינו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש דתניא בכתובות דף נ' טעמא שלא יצטרך לבריות, לכן יש לומר דמה דאמר בירוש' על מה דתנן גמ"ח בין הני דאין להם שיעור הדא דתימא בגופו, אבל בממונו יש להם שיעור היינו משום דזה ודאי גם להירוש' דצדקה הוא בכלל גמ"ח, והרמב"ם מפרש דוקא על צדקה והירוש' מפרש על צדקה והלואה, ולכן אומר הירוש' דמה דתנן דגמ"ח אין להם שיעור זהו בגופו אבל בממונו יש להם שיעור, והיינו דהא לענין צדקה יש להם שיעור, אלא שהי' אפשר להוסיף על בגופו גם בהלואה, ולכאורה חשבתי דהא גם בגמ"ח של הלואה ג"כ יש איזה שיעור כמש"כ שם האהבת חסד בעצמו דא"א לומר דכל זמן שמונח אצלו מעות פנויים מחוייב להלות דשמא יזדמן גם לו לקנות להרויח, אבל באמת אינו מיושב בזה דהא מה דתנן אין להם שיעור אינו שמחוייב בלא שיעור, דאטו בפאה חייב בלא שיעור, דהא שיעור פאה א' מששים וע"כ דהכונה דיכול להפריש כל שדהו פאה, משא"כ בתרומה ועיין בירוש' ובר"ש שם, וא"כ מה דיש ע"כ קצת שיעור בהלואה אינו אלא דאינו מחוייב בכל ממונו, אבל כיון דתקנת אושא ליתא בהלואה ומותר לו להלות כל ממונו א"כ בהלואה אין להם שיעור, ואולי אפשר דאה"נ דהי' יכול הירוש' להוסיף גם הלואה ולא נחת לחלק בזה ומ"מ הוא דוחק.
ונראה דכיון דבסברא דברי האהבת חסד נכונים דלא שייך בהלואה תקנת אושא היכי שהלוה נאמן ובטוח, לכן נראה לחלק באופן אחר דכיון דתקנת אושא שלא יבזבז יותר מחומש הוא בין לעני בין לעשיר, וכיון דעיקר שיעור חומש הוא שנה ראשונה מן הקרן ואח"כ מן הריוח כדאיתא בירוש' שם והובא בתוס' בכתובות דף נ', א"כ אנו רואים שגם על ריוח ואפי' מרויח הרבה יש תקנת אושא, א"כ אם הוא עוסק במסחר ולדין כמה הוא צריך להלוות ממונו לאחרים ע"פ הסברא הוא כמו דמן הריוח יש תקנת אושא שלא יבזבז יותר מחומש, א"כ גם לזה שלא ילוה כל ממונו והוא לא יתעסק וירויח יש ג"כ תקנת אושא שאינו צריך לבטל מה שהוא בעצמו יכול להרויח אלא עד חומש, אבל כל זה הוא במי שעוסק במסחר, אבל מי שאינו עוסק ופרנסתו הוא מאומנות או ממשרה ויש לו מעות ע"פ הסברא לא שייך בזה תקנת אושא, ולכן אפשר דדינו של האהבת חסד נכון במי שאינו עוסק קבוע במסחר, אלא דמ"מ כתב דמסתבר שאינו מחוייב להלוות כל ממונו שמא יזדמן לו איזה דבר לקנות, אבל מי שעוסק במסחר גם בהלואה דינו כמו צדקה כיון שהמעות הוא צריך להרויח, ועכשיו כבר לא קשה מה שלא נחת הירוש' לחלק בכגון זה וסמך על הסברא במה דשייך תקנת אושא.