אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק כב · הלכה ז
הבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות שהרי אביו מכר דבר שלא בא עדיין לרשותו, ונמצא הנכסים ברשות האב וזה יורש אבי אביו וכן כל כיוצא בזה.
כתב המ"מ בשם הרשב"א דלאו דוקא בנו אלא הוא עצמו מוציא אלא דבנו מוציא בלא דמים והוא עצמו חייב לשלם דמי המכר שקבל, ומה שהוצרכו בגמ' לומר בטעמא משום דמכח אבוה דאבא קאתינא, וכן כתב כאן הרמב"ם דזה יורש אבי אביו, צ"ל דאם היה בן הבן יורש מכח אביו היה צריך גם הוא לשלם דמי המכר שקבל אביו, וכן כתבו בתוס' שם אבל כתבו דזה תליא אם בע"ח גובה בראוי, והרא"ש בבכורות פ' יש בכור הכריע דאינו גובה, ובחו"מ סי' ק"ד סעיף ט"ז כתב הרמ"א מד' הטור דאין ב"ח גובה בראוי, ובביאור הגר"א הביא שם מדברי הראשונים בזה, ומד' הרמב"ם פ' ט"ז מה' אישות הל' ה' שכתב דברים שהם מקולי כתובה ולא חשב ראוי שהיא משנה מפורשת, ומוכח דסובר כדעת הרא"ש דמתני' אינה דוקא לענין כתובה אלא דגם בע"ח ג"כ אינו גובה בראוי, ואף שלא הזכיר זה בדיני בע"ח אולי סמך אסתמא דכיון דכתב דגובין מנכסי הלוה ואם נפלו לאחר מותו אינם נכסי הלוה, אבל אם בע"ח גובה ואשה בכתובתה אינה גובה ודאי היה לו להביא מתני' ולפי"ז צריך ישוב למה לן טעמא דהוא יורש אבי אביו.
ונראה דהנה בהיה אביו גוסס חל המכירה וכמש"כ הרמב"ם בהל' ו' ולכן אף דהוזכר כאן בסתמא ובפרט שהוא דבר שאינו מצוי שימכור נכסי אביו בשביל שאביו גוסס ושימות הוא קודם אביו, מ"מ כיון דעכ"פ משכחת לה כה"ג צריך לבוא לטעמא דמכח אבוה דאבא קאתינא דאף שתיקנו חכמים דבהיה אביו גוסס המכירה קיימת, מ"מ הוא דוקא אם באה הירושה להבן דהא מה שאירש מאבא מכור לך קאמר, ולכן אם יבוא בן הבן מכח ירושת אביו שירש בקבר אז חלה המכירה מדין ירושתו, ולכן אומר בן הבן שאינו בא מכח אבי אביו, ומבואר מה שכתב הרמב"ם הלכה זו אחר הלכה הקודמת דבהיה אביו גוסס מהני מכירתו, אח"כ ראיתי שכבר כתב כן הרא"ש בש"מ לבאר דברי הגמ' באופן שאין בע"ח גובה בראוי אלא דמ"מ אינו מרווח דאפי' אם נוכל לפרש כן דברי הרמב"ם אבל קשה ליישב כן דברי הגמ' דמנין פשיטא לגמ' לומר זו היא שקשה בדיני ממונות על הך דינא דבן שמכר בנכסי אביו גוסס, וגם לא שכיח שימות הבן קודם.
אכן הרא"ש בבכורות בפ' יש בכור צירף שני הדינים יחד, שהוכיח דאין בע"ח גובה בראוי ממתני' דנפל הבית עליו ועל אביו, ואמרינן מאן יורשי הבן בניו דאנן מכח אבוה דאבא קאתינן, והוא שלא כדעת התוס' וגם הרא"ש בעצמו בחידושיו בש"מ כתב על סוגיא זו דלא פסיקה ליה אי אין בע"ח גובה בראוי לכן אמר משום טעמא דמכח אבוה דאבא, אבל דברי הרא"ש בבכורות צריכים ביאור דמה שייך זה לזה, והרא"ש בעצמו כתב קודם דאף שאין בע"ח גובה בראוי מ"מ גובה ממלוה אף דהוי ראוי לגבי בכור לא הוי ראוי לגבי בע"ח, ואם צריך לצרף טעמא דמכח אבוה דאבא קאתינא לא שייך זה במלוה, וראיתי שהרמב"ן בחידושיו לב"ב בדף קכ"ה הזכיר ג"כ הא דנפל הבית לענין שאין בע"ח גובה בראוי, וכדברי הרא"ש, והביא אח"כ ראיה מדברי הירושלמי דאיתא הכי לענין נזקין, וכתב דאפי' אי בע"ח גובה ממלוה זהו משום ד"ר נתן וכדאמרינן יתומים שגבו שקרקע בע"ח חוזר וגובה מהם משום דר' נתן, אבל מכופר דאין משתלם אלא לאחר מיתה אין בע"ח גובה, ובכל זה לא שייך טעמא דמכח אבוה דאבא, אח"ז ראיתי שכבר האריכו הש"ך והגר"א בסי' ק"ד דאין ראיה מנפל הבית משום דהוא מכח אבוה דאבא, ולאו משום דאינו גובה בראוי, אבל דברי הרא"ש ושכן כתב הרמב"ן בודאי צריך ביאור, ולבד זה הלא עיקר שיטה זו דאין בע"ח גובה בראוי קשה ע"ז מהא דהוצרך בגמ' שם לומר טעמא דמכח אבוה דאבא ודברי הרא"ש בש"מ דלהגמ' לא פסיקא הך דינא בודאי אינו מיושב דאם סוגיית הגמ' דב"ב סוברת דמתני' היא דוקא בכתובה מנלן לחלוק ע"ז, וכיון שהוכחנו דהרמב"ם סובר דאין בע"ח גובה בראוי א"כ קשה עליו מהך סוגיא דב"ב דנפל הבית וכנ"ל.
והנראה בזה דהנה הא דאמרינן מכח אבוה דאבא קאתינא לא שייך אלא אם נוכל לומר דמעיקר דינא אין המת יורש בקבר, אבל אם מעיקר דינא המת יורש בקבר לא שייך לומר דבן הבן יאמר מכח אבי אבי אני בא דכ"ז דשייך ירושה לבן ודאי אינו יורש בן הבן, ולכן ע"כ זהו מטעמא דאין להמת דין ירושה, ולכן נוכל לומר דגם הך דינא דאין בע"ח גובה בראוי הוא ג"כ מהך דינא דאין להלוה זכות בממון שיבוא לאחר מיתתו, ולכן אף דגבי מלוה אם היה בזה דין ראוי לא היה גובה המלוה אף בלא טעמא דמכח אבוה דאבא, וכן הוא באמת לענין כופר וכדברי הרמב"ן, זהו משום דשייך דין ירושה לבני הלוה אף אם נאמר דאין לו דין ממון לאחר מיתתו משום דהמלוה או הכופר שהיה ראוי לו והוא זכותו זכו בהן יורשיו והבע"ח אינו יכול לגבות אם לא נשתעבד לו מקודם כיון דעכשיו אין להמת דין ממון בזה, אבל בנפל הבית עליו ועל אביו אי לאו דינא דיורש אבי אביו לא סגי בהך טעמא דאין בע"ח גובה בראוי דממ"נ אם אין להבן דין ירושה א"כ מאיזה כח יורש בן הבן דהא לא היה להבן בחיים דין לירש את אביו דנאמר דבן הבן יורש זכות אביו וא"כ אי לאו טעמא דבן הבן יורש אבי אביו אם יבוא לירש מכח ירושת אביו, גם הבע"ח יגבה חובו מכח ירושתו, וזהו דאנו מוכרחין לבוא לטעמא דהוא יורש אבי אביו, ומ"מ צריכים אנו גם לטעמא דאינו גובה בראוי, והיינו דאין להלוה המת דין ממון, דאם היה לו דין ממון לא הוי מהני טענה דמכח אבוה דאבא, דבודאי כ"ז שיש להבן זכות ירושה לא יירש בן הבן וזהו גופא דינא דאינו גובה בראוי משום דהמת אין לו דין ירושה בקבר דאם היה יורש בקבר היה הבע"ח גובה עכשיו ורק משום דאינו יורש לכן הוי דינא דראוי ולכן אנו צריכים לשני הטעמים לטעמא דראוי ולטעמא דמכח אבי אביו ומבוארים דברי הרמב"ן והרא"ש, וגם שיטת הרמב"ם דאין בע"ח גובה בראוי.
ועכשיו מבואר שפיר דברי הגמ' במה דאמר זו היא שקשה בדיני ממונות כמו שכתבו התוס' דהכונה במה שמוציא בלא מעות, ומיושב אפי' אם אין גובה בראוי, ומבואר דברי הרמב"ם במה שהוצרך לומר טעמא דאבי אביו הוא יורש.
ונוכל לומר ג"כ כמ"ש מקודם דנ"מ אם היה אביו גוסס אבל מיושב יותר דאין אנו צריכין לומר דוקא משום זה אלא משום שני הטעמים ביחד.