אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יג · הלכה א

פרק יג

המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשריון או טלה בסוס אין לו הוניה שזה רוצה במחט יותר מן השריון, אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם המכירה בין ששמו אותם אחר מכירה יש להן הונייה.
השגת הראב"ד המחליף כלים בכלים וכו' א"א דבר זה לא ידעתי מאין לו, ואולי טעה בירושלמי דפרק הזהב תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה כו' אמר ר"י לא שנו אלא שור בפרה וכו' הא צבור בצבור לא קנה ונראה לו כמו שחילקו בין שור בפרה לצבור פירות לעניין קנייה כך חילקו לענין אונאה ואין זה מחוור דלענין קנייה אילו בתורת חליפין נתן לא קנה דסבירא לן פירות לא עבדי חליפין ואם לא קנה אונאה היכן היא ואם בתורת מכר ומקפיד על דמיהן אפילו סוס בפרה קנו ומחזירין אונאה דהא מכור לי קאמר עכ"ל:
המ"מ כתב מקודם דהרמב"ם לומד באמת זה מהך דינא דירושלמי ומפרשה לענין אונאה ואח"כ כתב דאף דהירושלמי בפשוטו אינו לענין אונאה אלא לענין קנין זהו בשביל דסובר הירוש' דחליפין שוה בשוה לא מהני בפירות. אבל לדידן דקיי"ל דחליפין שוה בשוה קונין אפי' בפירות ילפינן מסברת הירוש' לענין אונאה כמו שהיו מחלקין בירושלמי לענין קניה והטעם שכלי מתקיים יותר מפירות, ובאופן זה מפרש הראב"ד בהשגתו שכתב ונראה לו כמו שחילקו לענין קנייה כך חילקו לענין אונאה, אבל דבריהם תמוהים דלפי"ז צ"ל דשור ופרה הוו כמו כלי לענין קנין ושיטת הרמב"ם מבואר להדיא בפ"ה הל' א' דשור ופרה הוו כמו יין ושמן ונקנין רק מדין חליפין שוה בשוה כמו שכתב שם המ"מ.
והנה דברי הראב"ד גם בלא זה אינם מבוארים במה שכתב ואם לא קנה אונאה היכן היא, דמי לא עסקינן דכל אחד זכה בשלו כמו שהחליפו, ואנו דנין אם יש דין אונאה בחליפין אלו, ולומר דדעת הראב"ד דכיון דאמרינן דפירות בפירות דאין בו דרך קנין חליפין משום דאינו דבר המתקיים לכן דעתם רק על שיווי הדבר ואפי' הזכיר לשון חליפין תורת מכר הוא, ובודאי יש לו אונאה, אכתי אינו מבואר השגתו במה שכתב ואם בתורת מכר ומקפיד על דמיהן אפי' סוס בפרה קנו ומחזירין אונאה דהא מכור לי קאמר. ולפי"ז אין זו השגה כלל דהא אדרבא בהתנו בלשון חליפין איירי ומ"מ אמרינן דבפירות לא הוי גדר חליפין ובשור בפרה הוי גדר חליפין וממילא אין לו אונאה, אכן בזה אפשר לומר דהראב"ד אינו בא לפרש דהרמב"ם למד דין אונאה מדין קניה דהא כתב ונראה לו כמו שחילקו לענין קנין כך חילקו לענין אונאה והיינו דבירושל' גופא מבואר החילוק בין לדין קנין בין לדין אונאה, וע"ז הקשה דא"א דאם אין קנין היכי שייך אונאה, אלא דזה קשה דבדעת הרמב"ם א"א לבאר כן כיון דלפי"ז היה צ"ל דשור בפרה נקנין בחליפין בלא דין שוה בשוה וזה מוכח דאין הרמב"ם סובר כן כמש"כ.
ולכאורה אפשר לומר דאף דלדידן לדעת הרמב"ם לא ס"ל דשור ופרה חיים מיקרו כלי מהא דאמר בגמ' ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה, מ"מ נלמוד מהירושלמי דסובר כן לחלק בין החליף שור בפרה לפירות בפירות דלענין אונאה גם לדידן כן דבשור ופרה החשובים מצד עצמם אין בהם דין אונאה, אבל פירות בפירות דלדעת הירושלמי גרעי מפרה ושור לענין חליפין וזהו בשביל שאינם חשובים מצד עצמם רק מצד שיווי דמיהם לכן יש בהם אונאה. אלא דמ"מ אינו מיושב דמנ"ל דטעמא דהירושלמי הוא משום דבפירות אין בהם חשיבות אלא שויים ולפיכך יש בהן אונאה, דשמא כמו דלדידן דתלוי דין קנין חליפין בדין כלי שיהיה דומיא דנעל ממש, גם להירוש' דסובר דשור ופרה הוי כמו כלי לד' המ"מ משום דהם דברים המתקיימים זהו ג"כ משום דצריך להיות כמו נעל אלא דסובר דסגי בדבר המתקיים דהוי כמו נעל.
והנה קודם שנבאר מקור דברי הרמב"ם מהא דירושלמי עלינו להקדים דזה ודאי דיסוד שיטתו הוא כמו שכתב הכ"מ בשם תלמידי הרשב"א שכדברי הרמב"ם עיקר שאין אונאה בחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב, וכן מבואר להדיא בדברי רש"י בדף מ"ז בהא דאמר בגמ' מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה, קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמי ויש לו עליו אונאה דמכור לי באלו קאמר ופירש"י דמכור לי קאמר לשון ממכר ולא לשון חליפין, ומוכח מדברי רש"י דלשון חליפין גורם שלא יהיה דין אונאה. וכן מבואר להדיא בתשובת הרי"ף הובאה בש"מ וכן בתשובת הרמב"ם דפוס ליפסיא סי' קצ"ט דפסק דאין בחליפין אונאה מהא דמכור לי באלו וכתב והתורה ג"כ מעידה על זה באמרה וכי תמכרו ממכר וכו' בממכר הוא דאזהר רחמנא בבל תונו אבל בחלופין לא, ובתשובת הרי"ף המובאת בתשובת הרמב"ם מבואר דהשאלה היא על סחורה, וכן הביא הש"מ אח"כ תשובת הר"י מיגש דמי שהחליף עם חברו סחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים כלל אין אחד מהן יכול לטעון על חברו טענת אונאה ולפנינו נבאר דברי הרי"ף והר"י מיגש במה שהזכירו לשון סחורה. אבל עכ"פ עיקר היסוד הוא ברור בדברי הראשונים דאין אונאה אלא במכירה ולא בחליפין, אכן עלינו לבאר מקור החילוק בין פרה בשור ובין פירות בפירות דע"כ הוא מדברי הירושלמי שהביא הראב"ד.
והנראה בזה דהרמב"ם יפרש דלא כמו שפי' הרמב"ן במלחמות דהחילוק בין שור בפרה ובין פירות בפירות משום דסובר הירושלמי דשור בפרה עבדי חליפין אלא דגם הירושל' סובר דחליפין דקנין סודר אינו אלא בכלי ממש דומיא דנעל והירושל' דקאי על מתני' דכל המטלטלין קונין זה את זה קאי על חליפין של שוה בשוה, וכשיטת הרמב"ם בפ"ה ורק דהירוש' סובר דגם חליפין של שוה בשוה. אינו אלא בדבר שיש בו חשיבות מצד עצמו ולא כשהוא מקפיד על הדמים וכדבעי רב אדא ב"א למיפשט מברייתא. דקתני פרה בחמור ובעי למיפשט דלא קנה אלמא דהוי סבר דגם חליפין שוה בשוה לא קנה אם מקפיד עליהם. דבאור שוה בשוה אינו על הדמים אלא שמחליף חפץ בחפץ ולאפוקי קנין סודר דנלמד מנעל דאינו אלא לקיים המכירה וע"ז כתוב לקיים כל דבר כמש"כ התוס' דף מ"ז ד"ה גאולה אבל צבור בצבור הוא רק כמו דמים דכסף אינו קונה אלא למי שפרע, ולכן שפיר דמהירוש' נלמוד דחילוק זה הוא ג"כ לענין אונאה דמה שהוא בגדר חליפין אין בו אונאה ומה שהוא בגדר דמים יש בו אונאה. וסובר הרמב"ם דאף דלדידן לא קיי"ל בזה כהירושלמי ואפי' פירות בפירות מיקנו בחליפין של שוה בשוה משום דקיי"ל כרבא דאמר שם כל חליפין מקפד קפדי וקני. דאין חסרון בחליפין של שוה בשוה במקפידין על הדמים. אבל ודאי מד' הירושלמי מוכח דלענין זה הוי חילוק דסתם חליפין של פרה בחמור אין המכירה בעיקרה לפי שויים ולכן אין להם אונאה. וסתם חליפין של פירות בפירות המכירה עיקרה לפי שויים וממילא יש להם אונאה. ואף דרבא אמר כל חליפין מקפד קפדי הא פירשו ברש"י ותוס' דהכונה שיהיו שוין קצת ולפעמים שיהיו שוין כמו החפץ, ולכן בסתמא בפרה וחמור אין עיקר המכירה לפי שויים.
והנה המ"מ כתב בסוף דבריו וז"ל ומתוך דבריו אתה למד דבכלים אפי' מקפיד אין לו אונאה שהרי הזכיר בפירות שומא וזהו שמקפיד עליהם. ונראה שכיוצא בזה בכלים אין לו אונאה עכ"ל. וכן כתב הכ"מ וז"ל נראה דמקאמר גבי פירות בין שמו אותם קודם מכירה בין שמו אותם אח"כ משמע דדכותה בכלים אין להם אונאה עכ"ל. והסמ"ע כתב ג"כ כדבריהם. ולפי"מ שבארנו א"א לפרש כן כיון דעיקר מה דלמד הרמב"ם מדברי הירושלמי הוא דבסתם כלים בכלים אינו מקפיד על דמיהם והעיקר הוא החפץ. וכמו שכתב הרמב"ם שזה רוצה במחט יותר מן השריון ובפרט לפימש"כ דהירוש' יסבור כרב אדא ב"א דבעי למיפשט מברייתא דמקפיד עליהם לא קנה ושם הא איירי בפרה בחמור, וע"כ דעיקר החילוק הוא דסתם פרה בחמור אינו מקפיד אולם אם לא נאמר דהירוש' סובר כראב"א אולי אפשר לכוין באורי גם עם פירושו של המ"מ דפרה בחמור כיון דעיקרם הם חשובים מצד עצמם אפי' שמו אותם אין כונתם דוקא בשביל שיווי דמיהם וקנו בחליפין שוה בשוה וממילא אין להם אונאה. ועיקר דבריהם לא מסתבר דאם שמו קודם המכירה והיה אונאה בשומא פשיטא דיש בזה אונאה דהא נתאנה בשומתו. ובזה ודאי יודה הרמב"ם להרמב"ן שהביא המ"מ וכן הם דברי הר"י מיגש שנביא לפנינו. ועוד דלשון הרמב"ם מוכיח כן שכתב אפי' מחט בשריון או טלה בסוס. ומדכתב אפי' דזהו דבר פשוט דשריון שוה יותר ממחט. ולפי דבריהם הו"ל לאשמעינן להיפוך דאפי' דומים קצת ושמו קודם המכירה אין להם אונאה. אלא ודאי דאם שמו קודם והיה אונאה בשומא ודאי יש להם אונאה. ועיקר חידושו של הרמב"ם הוא דפירות בפירות אפי' לא שמו אותם עד אחר המכירה והיינו אחר גמר הקנין מ"מ יש להם אונאה. ומה שהזכיר מקודם בין שמו אותם קודם המכירה זהו לומר דבסתמא בפירות שאין להם חשיבות מצד עצמם שמין אותם.
והנה עוד כתב הכ"מ וז"ל ומדהזכיר שומא בפירות משמע דאם לא שמו אותם לא קודם המכירה ולא אחר מכירה אלא אמר צבור פירות זה בצבור פירות זה אני מחליף אין להם אונאה עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור דמה זה שכתב שלא שמו אחר המכירה דהא כיון דאנו דנין אם איכא אונאה הרי דשמו אחר המכירה. ומצאתי שכבר עמד בזה הנתיבות וכתב דהכונה במש"כ הרמב"ם אחר המכירה כשהיו עסוקין באותו ענין קודם גמר הקנין ומלבד שהוא דחוק והיה לו להרמב"ם לפרש דבריו שהיו עסוקין באותו ענין. אלא דעוד יותר נראה דבחליפין שוה בשוה לא מהני כלל עסוקין באותו ענין. דהא כתב הרמב"ם בפ"ה דין זה רק גבי קנו מידו דזהו קנין סודר וכתב ע"ז משא"כ בשאר דרכי הקניה. והיינו כסף ושטר וחזקה ומשיכה וטעמא דבק"ס עשה רק מעשה לגמר הקנין. אבל לא החזיק בדבר הנקנה וגם לא נתן כסף דהוא תמורת דבר הנקנה. וכן שטר הוא קנין חשוב ולכן גם חליפין שוה בשוה הוי לענין זה כמו כסף ואין דינו כמו ק"ס דהוא רק מעשה לגמר הקנין. ומלבד כל זה תמוה שיטת הכ"מ דא"כ בטל כל היסוד מדברי הירושלמי כיון דבלא שמו קודם גמר המכירה גם בפירות אין אונאה. והחילוק בין פרה לפירות הוא בשמו קודם המכירה או קודם גמר המכירה ומנ"ל זה ללמוד מדין קנין חליפין דמהני בפרה ולא מהני בפירות דהא לענין קנין לא חילקו בירוש' וגם בלא שמו לא מהני קנין בפירות:
והנה כבר הבאתי למעלה תשובת הר"י מיגש שהביא הש"מ שכתב מי שהחליף עם חברו סחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים. אין אחד מהם יכול לטעון על חברו טענת אונאה. והנתיבות הביא דברי הרדב"ז על מש"כ הרמב"ם שזה רוצה במחט יותר מן השריון דזה לא שייך בסחורה. ולכן כתב הנתיבות דזהו בשמו אותם עכ"פ קודם גמר המכירה, אבל בלא שמו כלל לא גרע מפירות דג"כ אין להם אונאה וזהו מש"כ הר"י מיגש. אבל לפימש"כ א"א לפרש כן דברי הר"י מיגש. וצ"ל דהר"י מיגש באמת אינו סובר סברת הרדב"ז דבסחורה והיינו בדבר העשוי למכור אפי' בחליפין יש אונאה דאין דעתם אלא לשיווי הסחורה, וסובר דכיון דעכ"פ החליף סחורה זו על זו בלא שומא ליכא דין אונאה. וכן בתשובת הרי"ף שהביא הש"מ אף שלא נזכר סחורה אבל בתשובה זו שבתשובת הרמב"ם סי' קצ"ט מבואר דהשאלה היה על סחורה. ומוכח דהרי"ף והר"י מיגש אינם סוברים כהרדב"ז. אלא דיש ליישב דעת הרדב"ז דיסבור דהרי"ף והר"י מיגש ע"כ לא יסברו כדעת הרמב"ם לחלק בין פרה בשור ומחט בשריון ובין פירות בפירות משום דזה רוצה במחט יותר מן השריון דלפי"ז לא שייך סברא זו בסחורה, אלא דטעמא דאין אונאה אלא במכירה ולא בחליפין בכל גווני:
והנה בעיקר דברי הירושלמי יש לעיין טובא דבקדושין פ"א הלכה ו' אמתני' דכל הנעשה דמים באחר איתא שם וז"ל תמן תנינן כל המטלטלין קונין זה את זה ר' בא רב חונא בשם רב אפי' צבור בצבורין א"ל ר' לעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד דבר שהוא צריך לשום. אתייא דרב חונא כר' יוחנן ור' לעזר כשיטתיה דתנינן תמן האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכו' אמר ר' לעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים, ותיישים כנגד תיישים הוא חלקו משעה הראשונה. אמר ר' יוחנן ואפי' חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים כלקוחות הן וכו' עכ"ל. והנה הפ"מ מפרש דפליגי אם צריך לשום בחליפין, ולפי פירושו אינו מבואר כלל מה דתולה הירושלמי פלוגתא זו בפלוגתא דר"י ור"א בחלקו גדיים כנגד גדיים, והמחוור הוא מה שפי' הק"ע דצבור בצבורין היינו שהחליף צבור תבואה שיש לו כאן בצבור תבואה שיש לחברו במקום אחר. דרב סבר דגם זה נקנה בתורת חליפין. ור"א סבר דחליפין אינו אלא דברים שקצת אינם שוים וצריכים לשומן אבל שוים ממש אינו אלא בגדר הלואה שמלוה לו תבואה כאן ע"מ לשלם לו במקום אחר ואינו אלא חוב. אבל אינו נקנה בקנין חליפין אלא דגם הק"ע אינו מסיים לבאר אל נכון מה דתולה זה בפלוגתא דר"א ור"י בחלקו גדיים כנגד גדיים דלפי"מ שמפרש בפלוגתתם כמו דמפרשינן בבבלי דפליגי בדין יש ברירה ואין ברירה וכתב דלר' יוחנן דאמר כלקוחות הן שמעינן דאפי' בדברים השוין שייך לקיחה וה"ה חליפין והיינו כרב, ואין לזה טעם דמה שייך זה לזה דאטו בזה דאמרינן דאין ברירה ולא אמרינן זהו חלקו משעה הראשונה זה ראיה דשייך בדברים שוים דין מכירה וחליפין אימא דבאמת א"א לקנות בדברים שוים. אלא כשכל א' יזכה בדבר בקנין הדבר בעצמו ע"י יד או הגבהה או חצר. ומ"מ ודאי אם אין ברירה לא אמרינן זהו חלקו המגיע לו משעה ראשונה.
לכן נראה לחדש דסובר הירושלמי דלא כדאיתא בבבלי בגיטין דף כ"ה דטעמא דר' יוחנן דאמר דאחין שחלקו לקוחות הן הוא משום דסבר אין ברירה. וזהו טעמא דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים לא אמרינן זהו חלקו משעה ראשונה כדאיתא בבכורות דף נ"ז. אבל הירושלמי מוכח דסובר דטעמא דר' יוחנן אינו משום דסבר אין ברירה. אלא משום דגם בדברים שוים כמו בפירות או בקרקע אינם שוים ממש וצריך שיסכימו ביניהם על בירור החלקים או ע"פ גורל. ולכן עכ"פ רק עכשיו הוברר בירור החלקים. והוי כמו תיישים כנגד גדיים דלא אמרינן לכו"ע זהו חלקו משעה ראשונה [ותמוהים בזה דברי הרשב"א בקדושין דף י"ז במה דפריך שם בגמ' חליפי ע"ז קא שקיל שהקשה הרשב"א מהא דחבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה יכול חבר לומר לע"ה טול אתה פירות שבמקום פלוני, ותי' דהתם במין אחד ומשום ברירה אבל בשני מינים לא כדאמר התם שלא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים והקשה ע"ז מהא דאמר גבי ט' גדיים וכלב ולשקול חד בהדי כלב וליתסר ואינך ט' לישתרו משום ברירה. דאלמא אף בשני מינים יש ברירה. ודבריו תמוהים דמה דפריך הגמ' זהו דנעשה ברירה בין הגדיים ונאמר דרק גדי אחד שנברור הוא נגד הכלב וא"כ הוא מין אחד ואדרבא משם נמי מוכח דבשני מינים לא אמרינן ברירה דאי הוי דין ברירה בשני מינים לא היה כאן דין מחיר כלב כלל דזהו חלקו משעה ראשונה וצ"ע] ולא יקשה על מש"כ דהירושלמי סובר דטעמא דר' יוחנן דאחין שחלקו לקוחות הן אינו משום אין ברירה דהא בגיטין שם אמר ר' יוחנן דאף אחרון אינו פוסל משום דאין ברירה, דכבר כתבו התוס' שם בד"ה לאיזו שארצה, דאפי' מאן דאית ליה ברירה מודה הכא משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר משעת כתיבה, ולזה שפיר אמר בירושלמי דרב כר"א דגדיים כנגד גדיים הוי שוים ממש. ולכן אינו דרך מכירה אלא דרך הלואה וכנ"ל. ור' יוחנן סבר דאפי' בשוים אינם שוים ממש ולכן תמיד הוי דרך מכירה.
ועתה נבוא לדברי הירושלמי בב"מ שהביא הראב"ד דזהו יסודו של הרמב"ם וז"ל הירושלמי פ"ד הל' א' תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. א"ר יוחנן לא שנו אלא שור בפרה או חמור בשור הא צבור בצבור לא קנה. רב ירמיה בשם רב אפי' צבור בצבור קנה והראב"ד וכן הרמב"ן במלחמות מפרשים דהכונה צבור פירות בצבור פירות אף שאינם שוים. ולפימש"כ הא מוכח מסוגיא דקדושין דאיירי דוקא בשוים. ומה דבל"ז יש סתירה דבקדושין אמר דרב כר' יוחנן ובב"מ איתא דר"י הוא החולק על רב כבר העיר מזה הק"ע וכ' דבב"מ צריך לגרוס ר"א, אכן באמת דברי הראשונים ברורים דבב"מ דאיתא לא שנו אלא שור בפרה או חמור בשור הא צבור בצבור לא א"א לפרש הכונה בפירות שוין דוקא דא"כ לא הול"ל שור בפרה דהא בצבור גופא משכחת לה באינם שוים, וע"כ דכאן הכונה לחלק בין שור בפרה לפירות בפירות אפי' אינם שוים, אבל בקדושין לא הוזכר שור בפרה ועוד דשם אמר לא שנינו אלא כל הנעשה דבר שהוא צריך לשום, וזה ע"כ בפירות שוים דבאינם שוים גם בפירות צריך לשום, לכן מוכרח דהם סוגיות מחולקות והסוגיא דב"מ הוא כבאור הראשונים וכנ"ל, אח"כ ראיתי בבאור הגר"א בחו"מ שכתב ול"נ דפי' הירושלמי לענין צבור מעות וכו' וכ"מ בקדושין שם וכו', ורצה לצרף שתי הסוגיות ודלא כהרמב"ם, וכבר בארתי דהם ע"כ סוגיות מחולקות ודברי הרמב"ם מבוררים כמו שבארתי.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה