אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יב · הלכה א
אסור למוכר או לקונה להונות את חברו שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו, ואע"פ שהוא עובר בל"ת אינו לוקה מפני שניתן להשבון, ובין שהונה במזיד בין שלא ידע שיש במכר זה הוניה חייב לשלם.
מפני שניתן להשבון. מה שכתב שניתן להשבון הוא מדין השבת גזילה דדין חזרת אונאה לא כתיב בקרא והוא משום דדמי לגזילה. וכן כתב הפנ"י בב"מ דף נ"ו. אלא דצריך להוסיף דכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מה' גזילה דאם הגזילה בעין ניתק לעשה דהשבה ואם אינה בעין ניתן לתשלומין ה"נ כאן מלבד הא דניתק לעשה ניתן נמי לתשלומין דאף דגבי אונאה לא שייך ליתא בעינא אלא גבי מוכר שקבל דמים יתירים, אבל גבי לוקח שנתן פחות לא שייך ליתא בעין דעיקר הגזילה הוא כאן מה שהיה צריך להוסיף מעות שלו אלא דמ"מ כיון דעכ"פ איכא נמי חיוב תשלומין דגזילה מיפטר ממלקות משום שניתן לתשלומין, ומה שמכריח לזה הוא דמשום ניתק לעשה לבד היה צריך להתחייב במלקות כשלא קיים העשה כגון כשנתאנה גר ומת הגר וכדפריך במכות דף ט"ז גבי משכונו של גר ומת הגר. וע"כ משום דאיכא דין חיוב תשלומין כדאמר בגמ' שם. ועמש"כ בפ"א מה' גזלה הל' א'.
והנה המנ"ח הקשה מפחות משתות דאינו משלם למה אינו לוקה וכתב דכיון דהוי מחילה הוי כמו תשלומין. והביא לזה מדברי הקצוה"ח בסי' גבי החובל בעבד כנעני שלו דפטור ממלקות אף דאינו משלם משום דמה דזוכה הרב הוי כמו תשלומין, ומזה כתב הקצוה"ח להקשות גבי מפותה אמאי לוקה כיון דפטורא הוא משום מחילה ליהוי כמו תשלומין. והוכיח מזה דמפותה לית בה דין נזק כלל דלא חייבה תורה כשהוא ברצון הניזק. והנה מדברי הגמ' דמכות דאמר התם גברא בר תשלומין ושעבודא דגר הוא דקא פקע משמע דאינו כמו תשלומין. אלא דכיון דגברא בר תשלומין מיקרי ניתן לתשלומין. ואף דעכשיו פקע ואינו משלם מ"מ אינו לוקה. ובעיקר מילתא לא מסתבר דמה שהניזק מוחל או מה שהרב זוכה שאינו צריך לשלם לעבדו יהיה בגדר תשלומין דנאמר על זה אינו לוקה ומשלם דהא עכ"פ לא שילם. ואין זה בגדר עונש שיפטור המלקות.
והנה בבאור דברי הגמ' לשיטת הרמב"ם כתבתי בפ"א מה' גזילה דדין אינו לוקה ומשלם אינו תלוי בחיוב העונש בב"ד אלא דאם בשעת מעשה העברה נעשה חלות חיוב של שתי רשעיות א"א לחייבו אלא אחת והיכי דמשלם ואינו לוקה אף דלבסוף אינו משלם כגון במשכונו של גר ומת הגר וכן היכי דמחל לו התובע אינו חייב מלקות כיון דבשעת העברה נעשה דין לחיוב ממון. ולפי"ז היכי דלוקה ואינו משלם אף שלבסוף לא נתחייב מלקות בב"ד כגון שמתו העדים והב"ד יודעים מהודאת בעלי הדין שהיה חיוב מלקות וממון אף דקיי"ל דחייבי מלקות שוגגין או בלא התראה חייבין ממון שאני התם דלא היה חלות עונש כלל בשעת עשיית העברה, אבל כאן בשעת העברה נעשה חלות של חיוב מלקות לכן פטור מממון.
אבל בזה אכתי אינו מיושב מה שהעיר הקצוה"ח ברב שחבל בעבדו דמשמע דפטור ממלקות דבזה בשעת העברה לא נעשה דין לחיוב ממון, אכן לפימש"כ בפ"ז במ' גנבה דדין לאו שניתן לתשלומין הוא פטור מעיקר דין חיוב מלקות כיון שהלאו ניתן לתשלומין ודמי ללאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וכן מוכח מלשון הרמב"ם פ' י"ח מה' סנהדרין שכתב וז"ל וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו וכל לאו שניתן לתשלומין כגון לא תגזול ולא תגנוב אין לוקין עליו וכל לאו שניתן לעשה כגון לא תקח האם מעל הבנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבהן ומדכתב בלאו שניתן לתשלומין סתמא דאין לוקין ולא כתב אופנים דלוקין כמו בלאו הניתק לעשה מוכח דהוא בכל גווני כמו בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לפי"ז היה מיושב לכאורה הך דינא דרב שחבל בעבדו. אלא דא"כ יקשה מהכהו הכאה שאין בה שו"פ דגבי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד מצינו דגם באופן דליכא חיוב מיתה פטור כמו בעדים שהוכחשו בנפש ובלאו דמחמר, ולזה כתבתי שם דלאו דחבלה כיון שאינו בשביל היזק ממון ומשום זה באמת איכא לאו גם באין בו שו"פ לכן לא מיקרי לאו הניתן לתשלומין. ומה דפטור ביש בו שו"פ אינו אלא משום דאין לוקה ומשלם. אבל אין בזה גדר לאו הניתן לתשלומין. וממילא שוב אין לנו ישוב על הך דינא דרב שחבל בעבדו כיון דלאו דחבלה אינו לאו הניתן לתשלומין ושני עונשין אין כאן.
איברא שלפום ריהטא מדברי הרמב"ם בפ"ה מה' חובל ומזיק הל' ג' שכתב המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה שניתן לתשלומין. מוכח דביש בו שו"פ ניתן לתשלומין ומוכח דגם בלאו הניתן לתשלומין היכי דליכא תשלומין לוקה. ולא דמי ללאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, דשם כיון דאין עונש בלא אזהרה וכיון שהלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כבר ליכא אזהרה על מלקות משא"כ בלאו הניתן לתשלומין דדוקא דין התשלומין פוטר ממלקות. וחשבתי לחלק בין היכי דאיכא עכ"פ גדר תשלומין כמו ברב שחבל בעבדו דעיקר החבלה היא בת תשלומין. ומה דאינו משלם הוא בשביל דמה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בחבלה שאין בה שו"פ ליכא כלל גדר תשלומין דאין זה משום מחילה אלא דלא חייבה תורה כל היכי דליכא חיוב ממון.
אכן אחר העיון ראיתי דדברי הרמב"ם בה' חובל ומזיק אינו סתירה לדברי אלא אדרבא סייעתא דמה דכתב שהרי אין כאן תשלומין שיהיה "לאו" זה שניתן לתשלומין אינו מדוקדק דהיה לו לכתוב שיהיה זה ניתן לתשלומין, אבל מלשון זה מוכח דעיקר הלאו אינו לאו שניתן לתשלומין. ולכן באמת זהו שבא הרמב"ם לבאר דכיון דבפחות משו"פ ליכא תשלומין מוכח דעיקר הלאו אינו בשביל דיני ממון ולא ניתן לתשלומין וכמו שכתבתי. ויש להוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם בפ"ד הל' ט' דהחובל בחברו ביה"כ אפי' במזיד חייב בתשלומין אע"פ שעבר עברה שחייב עליה מלקות משום שרבתה תורה חובל בחברו לתשלומין, ולפי"מ שנאמר דדין לאו הניתן לתשלומין הוא דין מיוחד שבלאו זה אין בו מלקות אלא תשלומין. א"כ אין ללמוד מזה כלל אם חבל ביוהכ"פ שיש מלקות בשביל יוהכ"פ דאינו לוקה דהא אינו לאו הניתן לתשלומין. וע"כ או דנוכיח מזה לבטל עיקר היסוד דמוכרחין אנו לומר דעיקר לאו הניתן לתשלומין הוא משום דין דאינו לוקה ומשלם וריבתה תורה בחובל בחברו דמשלם ואינו לוקה. ולכן סובר הרמב"ם דגם כשיש דין מלקות מלאו אחר ג"כ משלם ואינו לוקה, ואם נחפוץ להעמיד היסוד דדין לאו הניתן לתשלומין הוא דין מיוחד דלאו זה אינו בתשלומין כלל. ע"כ עלינו לומר דזהו שחידש הרמב"ם בפ"ה דלאו דחבלה אינו לאו הניתן לתשלומין כיון דאיתנהו גם בפחות משו"פ דאין בו ממון, ולכן בשו"פ דמשלם הוא משום דלא ענשינן תרתי וגילתה תורה דמשלם ואינו לוקה, עכ"פ נתבאר דלאו דחבלה דמשלם ואינו לוקה הוא משום דלא ענשינן תרתי וא"כ ברב שחבל בעבדו כיון דליכא דין עונש כלל יקשה לן למה אינו לוקה כיון שכתבנו דקשה לומר כדברי הקצוה"ח דהוא כמו תשלומין.
לכן נראה דבאמת לא קשה כלל דמה דפטור ממלקות ברב שחבל בעבדו אינו משום הדין דבחבלה משלם ואינו לוקה אלא משום דבעבדו ליכא חיוב כלל שנתנה תורה רשות לאדון להכות את עבדו לרדותו, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' רוצח הל' י"ב לענין דין יום או יומים וז"ל, מה בין עבדו לעבד אחרים שעבדו יש לו רשות להכותו, ולכן לא חלקה תורה בזה ואינו חייב מלקות בחבלת עבדו, ואף דדין יום או יומים אינו במכה את עבדו בסכין וסייף שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה כמש"כ שם הרמב"ם, וא"כ יקשה לן למה סתם וכתב דהמכה את עבדו פטור דמשמע דאפי' בסכין וסייף, יש לומר דעיקר כונתו הוא על סוף דבריו שכתב ולא בהכאת רציחה והיינו דהיכא שהכה אותו בהכאת רציחה אין לו רשות ע"ז, אבל על חבלה בעלמא לא חייבה תורה בעבדו כלל, וראיה ברורה לזה דהא בהכאה שאין בה שו"פ דכתב הרמב"ם דלוקה כתב וז"ל, ואפי' הכה עבד חברו הכאה שאין בה שו"פ לוקה ואם נאמר דמה דפטור במכה את עבדו בשו"פ הוא משום דהוי כמו תשלומין, א"כ בהכאה שאין בה שו"פ אין חילוק בין עבדו לעבד חברו, וע"כ מוכח להדיא דטעמא דפטור בעבדו הוא משום דבעבדו אין חיוב כלל.
ולפי"מ שבארנו אין מקום לקושיית הקצוה"ח גבי מפותה דאפי' אם נימא דלאו הניתן לתשלומין בכל אופן אינו לוקה ואפי' לפי"מ שנאמר דלאו דחבלה נמי מיקרי לאו הניתן לתשלומין והיכי דאיכא גדר תשלומין אינו לוקה, זהו בלאו דחבלה אבל במפותה דהוא בלאו דממזרת דודאי אינו לאו הניתן לתשלומין, ואינו אלא משום דין דלא ענשינן תרתי ולכן במפותה כיון דמחלה מתחלה וגם בשעת מעשה העברה לא חל דין תשלומין כלל בודאי לוקה.
ובדין אונאת קרקעות הביא החנוך דברי הרמב"ן דהלאו איכא גם בקרקע אלא שאין מחזירין אונאה משום גדר מחילה, אכן מלשון הרמב"ם שכתב בהל' ב' וכמה תהא האונאה ויהיה חייב להשיב שתות בשוה ולא כתב כלשון המשנה שנתנה שיעור שתות בעיקר דין אונאה, ומפורש בדבריו דהלאו איכא אלא שאין חיוב השבה, אבל גבי קרקעות כתב בהל' ח' אלו דברים שאין להם הוניה והוא כלשון המשנה ומקודם כתב העכו"ם אין לו הוניה וגבי עכו"ם בודאי ליכא לאו כיון דנתמעט מאיש את אחיו, ומוכח מדבריו דבקרקעות ועבדים ושטרות והקדשות ליכא כלל לאו דאונאה ובאמת קשה דברי הרמב"ן דהא במתני' תנן בהדדי קרקעות ועבדים ושטרות והקדשות ובהקדשות ודאי לא שייך גדר מחילה, וע"כ שנתמעט מעיקר דין אונאה וכמו עכו"ם, וא"כ ה"נ גבי קרקעות כיון דתנן להו בהדדי וכן הוא ברמב"ם ולכן פשוט דאין איסור לאו באונאה בקרקעות ועי"ש, והפנ"י במתני' דאלו דברים שאין להם אונאה עמד בזה דאיך אפשר דליכא לאו דהא עיקר קרא דלא תונו קאי על אונאת קרקע לענין מכירה בזמן היובל, וכבר עמד בזה הרמב"ן הנ"ל בחומש וכתב מקודם דלפי"ז צריך לומר שהם שני מקראות דקרא קמא דלא תונו קאי על דבר הנקנה מיד ליד שהוא מטלטלין, ואח"כ אמר קרא במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך והוא על מכירת קרקע ואח"כ נטה הרמב"ן לדרך אחר דלא נתמעט קרקע אלא מחזרת אונאה ולפי דבריו צריך לומר דאף דלפני קרא דוכי תמכרו ממכר לעמיתך קאי הפרשה ביובל וגם אח"כ קרא דבמספר שנים הוא לענין יובל מ"מ הפסיק קרא בדין אונאת המטלטלין.
ונראה להוסיף על דבריו דזה ודאי דמקרא דמיד עמיתך ממעטינן דדין אונאה אינו אלא במטלטלין והיינו דליכא איסור לאו כלל וכדאמרינן בפ"א דב"ק דבר השוה כל כסף לענין זה דקרקע אין בו אונאה והרמב"ן בעצמו הביא זה אח"כ לענין דאין בקרקע חזרת אונאה אבל פשטות דברי הגמ' משמע דאין בו אונאה כלל אלא דאח"כ אמר קרא לענין מכירה בזמן היובל דאפשר בזה אונאה כגון אם יהיה אונאה במספר שני תבואות דבזה ודאי אף בקרקע יהיה אונאה ובטול מקח דדין כל דבר שבמדה ובמשקל ובמנין אף פחות מכדי אונאה חוזר הוא גם בקרקע כדאיתא בקדושין דף מ"ב, וממילא מיושב קרא שפיר דבא ללמד דין אונאה במכירת שדה בזמן היובל אלא דהקדים דבמטלטלין איכא דין אונאה גם בשיווי המקח, ובהקרקע בזמן היובל איכא דין אונאה במספר שני תבואות.