אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה יא
מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר ואמר ללוקח כשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע זו הרי הפירות של מוכר, מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות תביאם לי ואני אחזיר לך קרקע זו הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות ואין בזה אבק רבית שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה.
בגמ' איתא סיפא דא"ל מדעתיה ופירש"י שאמר לו אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין ואח"כ במה דמשני אמימר לרב אשי נעשה כמאן דא"ל מדעתיה אתמר פירש"י דכיון דהמוכר בעי אתנויי ולא אתני והלוקח קאמר ליה מנפשיה נעשה כאומר לו מדעתו אחזירנה אם ארצה, אבל הרמב"ם דכתב הרי התנאי קיים א"כ קשה למה אינו רבית, וכבר כתב הטור ע"ז וז"ל ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו, א"כ איך יאכל הלוקח פירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל עכ"ל, וכתב הכ"מ דכונת הרמב"ם דאחר גמר המכירה שכבר קנה הלוקח בלא תנאי אמר הלוקח כן ומיירי כשקנו מיד הלוקח ואף שלא הזכיר הרמב"ם שקנו מידו ממילא משמע דכיון שאחר גמר המכר התנה היאך יהיה התנאי קיים אם לא כשקנו מידו, ומה שכתב שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה הכונה שכיון שלאחר גמר המכר אמר זה והמכר כבר קיים בלא תנאו, אלא מדעתו הוא שחייב עצמו אין זה נוגע להמכר והרי הוא כאלו חייב עצמו על שדה שלו למכרה שמותר לו לאכול הפירות עד המכירה זהו תורף ד' הכ"מ, ולפי דבריו אין העיקר בשביל שהלוקח התנה אלא שממילא כיון שהוא אחר המכירה אפי' אם היה המוכר מבקשו אין זה כלום כיון דאין לו זכות והכל תלוי בדעתו.
אכן לפי באורו קשה מה שלא הזכיר הרמב"ם שקנו מידו, ואף שכתב הכ"מ דמכיון שהוא אחר המכירה ע"כ הוא כן, מ"מ אין זה דרך הרמב"ם לסתום ולכתוב הרי התנאי קיים ושלא להזכיר דהוא כשקנו מידו, והנה אמנם הכ"מ הביא יסוד לדבריו מדברי הגה"א שהביא פי' זה בשם ר"ח, אבל ראיתי במקור הדברים באור זרוע שהוא מפי' ר"ת ומפי' ר"ת אין להוכיח שיטת הרמב"ם ובפרט שלשונו לא משמע כן.
לכן נראה דדברי הרמב"ם הם כפשטם דהוא כמו ברישא בהלכה י' שהוא קודם המכירה ומ"מ כיון דהלוקח התנה ולא המוכר אין זה אלא התחייבות מדעת הלוקח להחזיר לו ולא דמי להתנה מוכר שאינו מוכר לו אלא באופן שיחזיר לו כשיהיו לו מעות, דאמרינן דעל אופן זה לא הקנהו כלל והוא רק מכירה על תנאי אם לא יהא לו מעות, וכמו גבי בתי ערי חומה דאמרינן רבית גמורה היא והתורה התירה והוא צד אחד ברבית כדאיתא בגמ' אבל אם הלוקח התנה הוא רק התחייבות מצדו והוא כשאר התחייבות שמתחייב הלוקח להמוכר עבור המקח וכמו מי שנותן בדמי המכר דינר ומתחייב עוד במנה וה"נ זה הוא התחייבות מצד הלוקח שמתחייב לחזור ולמכור לו, אח"כ ראיתי להנוב"י מ"ת חיו"ד סי' ע"ה הובא בפ"ת ביו"ד סי' קע"ד שכתב דמסתבר דדוקא אם המוכר אומר תחזיר לי אז אמרינן דלא הקנהו על אופן זה, אבל אם אמר תחזור ותמכור לי הא גלי דעתו שרוצה עכשיו במכירה גמורה, אלא שלא כתב כן בהחלט רק בלשון לולי דמסתפינא, ומשום דבאמת יש לומר כיון דעכ"פ התנה כן בשעת המכר אף שאמר שתחזור ותמכור לי אפשר גם בזה אמרינן דלא גמר והקנה כיון שמתנה שכשיהיו לו מעות יחזיר לו הלוקח על כרחו, אבל כשהלוקח התנה אף שהתנה בשעת המכירה אין זה אלא התחייבות מצד הלוקח לחזור ולמכור לו, וכיון שהלוקח זכה בהשדה ע"מ כן שכשיהיו להמוכר מעות יחזיר לו השדה ונתחייב מדעתו בזה נגמר ההתחייבות מצד תנאי המקח בלא קנין כמו אם יזכה במקח ויתחייב ליתן עבורו כך וכך דמים שמחוייב בזה וא"צ ע"ז קנין, אלא דצריך להוסיף דבין לפי מש"כ בין לפי"מ שכתב הכ"מ דהכונה שקנה מידו הוא תלוי במחלוקת הראשונים אי מהני קנין אתן, והרמב"ם לשיטתו דסובר דמהני ועיין מש"כ בהל' ג'.
ולפי מה שבארתי דנתחייב בשביל קנין השדה מוכח מזה דהרמב"ם אינו סובר כדעת הר"ן בשוכר פועל והתנה ליתן כור חטים בשכרו דיכול ליתן לו מעות לפימש"כ בפ"ו הל' ה' דה"נ בנתחייב חטים בעד קניית שדה ג"כ יכול ליתן מעות דעל דבר מסויים לא נתחייב, אבל מדברי הרמב"ם מוכח דאפשר להתחייב גם על דבר מסויים, אלא דצריך ליישב הוכחת הר"ן שהוכיח ממה דפריך גבי אתנן והא מחסרא משיכה אף שנתחייב ליה מדין שכירות, אכן לפימש"כ בפ"ה הל' ב' דאפי' בלא דעת הר"נ עכ"פ אינו אלא התחייבות ולא קנין, ואם ימכור הלוקח דבר המסוים שהתחייב ליתן אינו יכול המוכר להוציא מיד הלוקח השני כיון שלא קנה אותו בקנין, א"כ מיושב דמשום זה סבר הגמ' דלא הוי אתנן.