אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק י · הלכה א
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים, לפיכך אם מסר מודעה קודם שימכור ואמר לשני עדים דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלונית לפלוני מפני שאני אנוס הרי הממכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותה מידו ומחזיר הדמים.
השגת הראב"ד אע"פ שלא לקח וכו' א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג דבשעת התליה והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה היא ולעולם צריך שיתן דמים בפני עדים דאי לא מצי א"ל לא יהבת לי מידי עכ"ל.
המ"מ מפרש דמחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא בהודה לפני עדי המכירה שקבל מעות אי אמרינן אגב אונסיה הודה, וכן כתב הרמ"א בסי' ר"ה על דברי המחבר, וקשה טובא דאם זהו חדושו של הרמב"ם היה לו להזכיר זה שהודה בקבלת המעות בפני עדי המכר, ומדבריו מוכח להיפוך שכתב מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח ומוכח דבודאי לקח, ואחר העיון ראיתי שהגר"א בחו"מ הרגיש בזה שכתב שם בסק"א וז"ל ולקח דמי המקח ר"ל כמ"ש בהגה וי"א דבעינן כו' עכ"ל, ודבריו לכאורה תמוהים דהא הוי"א חולקים על ד' הרמב"ם ואיך כתב שהרמב"ם מכוין לזה אך כונתו ברורה דמפרש דמש"כ ולקח דמי המקח הוא שבודאי לקח בפני עדים אלא שאח"כ משמיענו שאפי' לא לקח בפני העדים וע"כ דהיינו שהודה בפניהם, אבל פירושו דחוק מאוד דמפשטות דברי הרמב"ם מוכח דהוא חדא מילתא שלקח דמי המקח אע"פ שלא לקח בפני העדים.
עוד קשה איך אפשר דהרמב"ם סובר דלא אמרינן אגב אונסיה הודה דהא במסר מודעה דהמקח בטל א"צ לשלם המעות אם הודה בפני העדים משום דאגב אונסיה הודה כמש"כ בהל' ז' ואין טעם לחלק בזה בין מסר מודעא או לא, עוד קשה מה שהקשו בתוס' שם דלפי"ז מה מחלק בין שדה סתם לשדה זו, עוד קשה לפי"ז מה דאמר בגמ' דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תליוה וקדש קדושיו קדושין דמה שייך זה להודאה, וזה הקשה הנתיבות וכתב לתרץ קושיית התוס' וקושייתו במה שמחדש דהרמב"ם סובר כדעת הרי"ף דגם בלא נתן מעות ואומר שקול זוזך הוי זביני, ולכן כיון דאין ההודאה נוגע לקיום המקח מהני הודאתו, ולפי"ז מחלק בין ק"ס לשטר ע"ש בדבריו ודבריו תמוהים מתלתא טעמי, חדא דאין לאוקמי דברי הרמב"ם דוקא כשמכרו בק"ס, ועוד דא"א לומר דהרמב"ם סובר כשיטת הרי"ף דהו"ל להשמיענו עיקר זה ולא דין ההודאה שנמשך מזה, ואם נימא דאינו מפרש כפי' הרי"ף דלא ארצי ליה זוזי הוא שלא נתן, אלא כפי' המ"מ שלא נתן בעדים ומ"מ הטעם דמהני הודאתו הוא משום דלא נתן נמי מהני לקנין, דא"כ קשה על הגמ' גופא דהו"ל להשמיענו זה דאינו פשוט דהא משום זה נדחה במסקנא משום דלא מהני לקנין, ועוד דיסוד דבריו נסתרים מהל' ז' דאם מסר מודעה לא מהני הודאה ששילם המעות אף דאינו נוגע לקיום המקח.
והנראה בדעת הרמב"ם דמש"כ ולקח דמי המקח ואע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים, היינו דעכשיו בב"ד מודה שלקח הדמים, אלא שלקח שלא בפני עדי המכירה, והחדוש בזה דבלא מסירת מודעה נגמר המקח ואינו יכול לומר לא גמרתי להקנות אף שצריך להאמינו מדין הפה שאסר, ואפשר דלזה מכוין גם הראב"ד בהשגתו במש"כ דאי לא מצי א"ל לא יהבת לי מידי והיינו דממילא צריך להאמינו שלא נתרצה במכירה וכדחזינן במתנה דא"צ מודעא כיון דידעינן באונסיה.
ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דכיון דבסתמא אמרינן דאגב אונסיה גמר ומקנה לכן אפי' באמת לא נתרצה להקנות לא איכפת לן דהוי דברים שבלב, וכדבעי למימר בקדושין דף נ' בעיקר דינא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ואף דדחי התם דהוא משום דאמרינן מצוה לשמוע דברי חכמים מ"מ יש לומר דכיון דאסיקנא דדברים שבלב אינם דברים, לכן אף דצריך לטעמא דמצוה לשמוע דברי חכמים וכן בתליוה וזבין משום דאגב זוזי גמר ומקנה זהו משום דבל"ז לא הוי דברים שבלב דהא מוכח אונסו לפנינו, ומה דמוכח לכל העולם לא הוי דברים שבלב, אבל כיון דאיכא סברא דמצוה לשמוע ואגב זוזי לכן אפי' אם באמת לא רצה אמרינן בזה דברים שבלב אינם דברים.
ועכשיו מיושב מה דאמר בגמ' לרבא דבשדה סתם אפי' לא ארצי ליה זוזי דטעמא דרבא דמחלק בשדה זו בין ארצי ליה זוזי בפני העדים ובין לא ארצי ליה ע"כ משום דסבר דנאמן משום הפה שאסר שלא נתרצה להקנות אף דודאי דברים שבלב אינם דברים, וע"כ משום דסבר דלא שייך לומר דברים שבלב אלא היכי דאיכא מעשה דמוכח שמוכר לו ברצונו, ולכן היכי שקבל המעות בפני העדים מוכח בשעת מעשה שמוכר לו ברצונו, אבל שלא בפני עדים כיון שיכול לכפור ליכא הוכחה ולא אמרינן בזה דברים שבלב אינם דברים, ולכן בשדה סתם כיון דעיקר מה שבורר בשדה הוי הוכחה שנתרצה למכור כמו שפי' הרשב"ם לכן הוי זביני אפי' לא ארצי ליה זוזי בפני העדים.
ומבואר ג"כ מה דמייתי הגמ' ראיה מתליוה וקדיש דאפי' בשדה זו הוי זביני אפי' לא ארצי ליה זוזי בפני העדים משום דבקדושין אפי' בלא קבלת מעות כגון בקדושין בשטר הוי קדושין משום שמתחייב בשאר כסות וכמש"כ הנתיבות, אבל לא כמו שכתב להוכיח מזה דגם במכירה הוי זביני בלא נתינת מעות, וכמו שהוכחתי מלשון הרמב"ם שכתב ולקח המעות, דדוקא בקדושין מהני דבודאי דעתו ליתן שאר כסות כיון שרוצה לישאנה אבל במכירה אינו ודאי כלל שאח"כ יתן המעות כשיחזיק בהקרקע ובפרט כשהוא אנס, אבל עכ"פ מקדושין מוכח שפיר דאף דליכא הוכחה מקבלת מעות מ"מ כיון דהוא כמו תליוה וזבין בשביל שנתחייב בשאר כסות הוי קדושין משום דאמרינן אגב אונסה גמרה ומקדשא נפשה אף בלא הוכחה, ולכן גם בלא נתן המעות בפני העדים כיון דמודה בעצמו שקבל המעות אמרינן דאגב אונסא גמר ומקני.
ומה שכתב הראב"ד טעה בדברי הרב ז"ל נראה שאין מקום לטעות דבדברי הרי"ף בגיטין פ' הנזקין מפורש כדברי הראב"ד שכתב וז"ל ואסיקנא והלכתא בכולהו הוי זביניה זביני ואפי' בשדה זו בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה זוזי אלא בשטר בלבד קנה, וכי אמר ליה בתר הכין תא שקול זוזך לא מצי למיהדר ביה, וכתב עוד שם, התם גבי תליוה וזבין דעתיה למיתן ליה זוזי ודעתיה דמוכר למשקל מיניה זוזי ולהדיא כדברי הראב"ד אלא דהרמב"ם אינו סובר כהרי"ף ומפרש דמה דאמרינן היכי דיהיב זוזי היינו שנתן הדמים, וכן מבואר בספר המקח לר"ה גאון שער ל"א דאימת הוי ממכרו ממכר היכי שנתן לו את שויו, ומוכח דוקא שנתן ולא מה שדעתו ליתן ואפשר דמחלוקתם תלוי בגירסת הגמ' דבגמ' שלנו בב"ב איתא היכי "דיהב" זוזי והיינו שנתן המעות וזהו כדברי ר"ה גאון והרמב"ם, וברי"ף בגיטין שם מביא הגרסא היכי "דיהיב" וזהו שנותן ובזה מפרש הרי"ף דכיון דדעתו ליתן כבר הוי תליוה וזבין.
אכן יש לעיין עוד בדברי הרמב"ם במש"כ לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור ואמר לשני עדים וכו' דלכאורה משמע בדבריו דגם בלא לקח הדמים בפני העדים צריך שתהיה המודעא בפני ב' עדים, וקשה דהא אפי' כשמסר מודעא בפני אחד לא שייך כבר לומר דברים שבלב כיון שהיה עומד שיאמינו אותו כשלא יקבל הדמים בפני עדים, ואולי כיון דעכ"פ צריך מודעא צריך שתהיה כדין מודעא בפני ב' עדים, ובאמת גם בלא זה יש לעיין בעיקר דין מודעא בפני שנים דבמטלטלין יהני גם בע"א כיון שהלוקח אינו יודע להכחיש והוי משואיל"מ לדעת הרמב"ם דגם בלא הו"ל למידע אמרינן מתוך אם לא דנימא דדין מודעא צריכה להיות ברורה דליהני גם ביורשין ואם לא מסר מודעא כזו אמרינן דגמר והקנה, אלא דכל זה אינו מוכרח וממש"כ הרמב"ם בפני ב' עדים אין להוכיח דקאי גם על לא לקח הדמים בפני העדים דלא כתב דבלא ב' עדים לא מהני אלא דבפני ב' עדים מהני וזהו בכל גווני.