אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה א
המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מקצת הדמים והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד לא קנה הלוקח את כולה אע"פ שכתב השטר או החזיק. חזר בו הלוקח יד המוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או קנה מן הקרקע כנגד המעות שנתת לי ונותן לו מן הזבורית שבה, ואם חזר המוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל מן היפה שבה, ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע קנה הלוקח את כולה ואין אחד מהן יכול לחזור בו ושאר הדמים עליו כשאר החובות.
המ"מ הביא דברי הברייתא דקתני רצה אומר הילך מעותיך רצה אומר לו הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגביהו מן הזבורית וכתב ע"ז מדברי הרמב"ן שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזבורית שבה ושמין לו כשער של עכשיו ולא לפי הפסק והכ"מ כתב דעל מה דאמר בגמ' מהיכן מגביהו כתב הנמוק"י דזהו אתן לי מעותי דאלו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו למה יטול מן העדית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנים ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן כ' הר"ן בפ"ק דקדושין אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי, וכן כתב בפי' המשנה פ' האומנין עכ"ד הכ"מ ולא הזכיר הכ"מ שהוא בהיפוך מדברי המ"מ שהמ"מ הביא ד' הרמב"ן על ד' הרמב"ם ומשמע דמפרש כן ד' הרמב"ם, ובאמת הם שני שיטות דהרמב"ן מפרש מה דאמר בגמ' מהיכן מגביהו, אבל הא דאמר תן לי קרקע מפרש הרמב"ן להדיא דהוא כשער שפסקו כיון דהוא לקיים המקח כנגד המעות, אבל הרמב"ם כתב זה להדיא על תן לי קרקע וכתב או קנה מן הקרקע כנגד המעות שנתת, ומה דנוטל מן העדית צריך לומר דהוא משום קנס וכמש"כ בתוס' שם ד"ה מעידית.
איברא דיש לעיין דזה ניחא לדברי רנב"י וכמו דפסק הרמב"ם דמה דאמר מעידית ומזבורית זהו מעידית שבה ומזבורית שבה אבל לדברי רב אחא בדר"א דאמר מעידית דנכסיו משום דהו"ל כמזיק א"כ ע"כ הוא בתורת גביה וצ"ל דאה"נ דהרמב"ם סובר דבפלוגתא דאמוראי אם מעידית שבה או מעידית דנכסיו תליא פירושא דברייתא, דאם מעידית שבה ע"כ דקאי הא דאמר מהיכן מגביהו אתן לי קרקע והוא בדרך קיום המקח ואם הוא מעידית דנכסיו קאי מהיכן מגביהו אתן לי מעותי והוא בתורת גוביינא, אבל בתן לי קרקע בין שחזר המוכר בין שחזר הלוקח נוטל מן הזבורית כדין לוקח חצי שדה.
והנה מה מאוד מיושבים עכשיו שיטות הרמב"ם והרמב"ן דהרמב"ם שפסק מעידית שבה שפיר סובר דקאי אתן לי קרקע והרמב"ן והר"ן דסוברים מעידית שבנכסיו שפיר סוברים דקאי אתן לי מעותי ומבואר דמחלוקתם מוכרחת לפי פסק ההלכה.
והנה הרמ"א בחו"מ סי' ק"צ הגיה על דברי המחבר שהעתיק דברי הרמב"ם וברישא בחזר בו הלוקח במה שכתב ונותן לו מן הזבורית שבה כתב ע"ז הרמ"א ונותן לו כפי השער של עכשיו ובסיפא גבי חזר בו המוכר במה שכתב ונוטל מהיפה שבה כתב הרמ"א כשער שפסקו, וכתב ע"ז דהוא מד' הר"ן והמ"מ וכבר תמה הסמ"ע במה דחילק בין רישא לסיפא ודברי הגר"א ז"ל כאן בס"ק ט"ו תמוהים שכתב בדעת הרמב"ם דסובר דנתבטל המקח לגמרי ונוטל כשער של עכשיו ובאמת לשון הרמב"ם שכתב או קנה מן הקרקע כנגד המעות שנתת מוכח דאינו מתורת גביה אלא מתורת קנין, וכן מבואר להדיא בדבריו בפי' המשנה שהביא הכ"מ דהקנין כנגד מעותיו קיים.
וראיתי להנתיבות שכתב על דברי הרמ"א שיש בדבריו ט"ס וברישא צ"ל כשער שפסקו ובסיפא צ"ל כשער של עכשיו, ומפרש דבסיפא מיירי שהלוקח מסכים לחזרת המכר והחלוק בין מעות לקרקע הוא רק בגביית המעות וזה ודאי דאם אינו רוצה לחזור מחלק המקח כנגד המעות שנתן דנוטל כשער שפסקו ומן הזבורית, ודבריו מכוונים מאוד שכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן בקדושין. אבל מה שרצה הנתיבות לפרש כן דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם, לדעתי אין לפרש כן בדברי הרמב"ם דכיון שפסק מעידית שבה אינו בתורת גביה, ועוד דבאמת שיטת הרמב"ן קשה דלמה יש לו ברירה לבקש או מעות או קרקע דהיכן מצינו דאפשר לתבוע מעות ובשלמא לשיטת הראשונים והוא שיטת הרא"ש דבע"ח יכול לתבוע מעות דזוזי יהיב וזוזי שקיל מיושב דגם הכא כיון שנתן מעות, לכן אם יש לו מעות מחוייב ליתן לו ואפשר דגם הרמב"ן סובר כן, אבל הרמב"ם הא אינו סובר דבע"ח יכול לתבוע מעות, איברא דגם לשיטת הרמב"ן קשה דעכ"פ למה לא יוכל ליתן לו מעות ולמה יוכל לתבוע אלא דבאמת ברמב"ן לא הוזכר כלל דבזה ידו על העליונה וכתב וז"ל, ואם המוכר הוא שחוזר בו והלה שותק ורוצה נותן לו מעותיו. ואם אין לו מעותיו נותן לו מן העידית ושמין לו כשער של עכשיו, ומבואר דאינו מפרש בזה הא דידו על העליונה דזה קאי אהא דיכול ליטול קרקע כחלק המעות שנתן לקיום המקח ומה שכתב הוא פי' רק על הא דמהיכן מגביהו, דזהו על פרעון מעותיו, וא"כ הרמב"ם והמחבר שכתבו זה בפי' על יד הלוקח על העליונה א"א לפרש כדברי הנתיבות.
ונתבאר דאף דבדברי הרמ"א כיון הנתיבות להלכה בשביל שפסק הרמ"א כדברי הרמב"ן והרא"ש, אבל בדברי הרמב"ם א"א לפרש כדבריו אלא דבין ברישא בין בסיפא נותן לו כשער שפסקו והדברים בעזה"י ברורים.