אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ז · הלכה יב

הלכה ד

הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו מלוה הרי קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי אותם המעות על עצמי במלוה, ואני אומר שאין דין זה דין אמת אלא המקח של משלח כמו שיתבאר בדין העסק.
כתב המ"מ דעת אלו הבעלי הוראה הוא מכח שמועה דהגוזל עצים דף ק"ב גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חטים וכו' וכבר האריך הרשב"א ז"ל שם להוכיח כן עכ"ל ולא כתב המ"מ טעם לדעת הרמב"ם, והנה הוכחת המורים מבואר בד' הרשב"א בב"ק שם שכ' וז"ל ומיהו למסקנא הא איפרקא קושיא דבני מערבא דטעמא משום דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות כדקני ליה בחטים וחטים וכו' ולא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים, ולר' יהודה דקיי"ל כוותיה בין לסחורה בין לאכילה ואע"פ ששינה לגמרי אם הותירו הותירו לבעל המעות דדעתו של שליח לא אתי לקנות ולזכות לעצמו אלא לבעל המעות וכו' שמעינן משמעתין תרתי דכל היכי שנתכוין לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין ר' יהודה לר' מאיר ומיהו דוקא בשיש עדים ששלח בהן יד לעצמו או שאמר שחוזר בו משליחותו וקונה באותן מעות לעצמו וכו', ושמעינן נמי משמעתין דכל היכי דמתכוין לזכות לבעל המעות זכה בעל המעות, ואע"פ ששינה בדבר ששינה בדבר שבעה"ב מקפיד וכו' עכ"ל, ובסוף דבריו הביא שמד' הרי"ף פ' המקבל נראה שאפי' אמר והתנה בפי' בפני עדים לאו כל כמיניה וצ"ע שהרי אינו נראה כן מתוך שמועתינו, ורצה לחלק דדוקא בנותן למחצית שכר סובר הרי"ף כן מפני התקנה וסיים דבריו בצ"ע, וא"כ עלינו לבאר דעת הרמב"ם בזה דהא הרמב"ם כתב כן בשליח שלא למחצית שכר, ועיקר דברי הרשב"א צ"ע דהא הרי"ף מפרש גם סוגיין בלמחצית שכר.
והנה מש"כ הרשב"א דמשו"ה לא קיי"ל כבני מערבא משום דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות, הנה הקצוה"ח בסי' קפ"ג סק"ד כתב לחלק מדברי הרמ"ה שהביא הטור לדברי הרא"ש דדעת הרא"ש הוא משום דהשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות, ודעת הרמ"ה משום דדעת המוכר להקנות לבעל המעות ולא לשליח, ולפי"ז יש חילוק, דלטעמא דהשליח זוכה לצורך בעל המעות א"כ כשחוזר להדיא וקונה לעצמו לא זכה בעל המעות, אבל לדברי הרמ"ה דטעמא הוא משום שהמוכר מקנה לבעל המעות א"כ אפי' חוזר להדיא וקונה לעצמו לא קנה דאף שנעשה גזלן הא מ"מ לא קנה המעות בגזילה כיון דליכא יאוש והמשלח הוא בעל המעות.
אלא דאכתי צריכים אנו ליישב מה דסוגיית הגמ' הוא דלא כהרי"ף והרמב"ם וכמו שהקשה הרשב"א דבהנותן מעות לשלוחו לקנות חטים ולקח שעורים תני חדא פחתו פחתו לו הותירו הותירו לו, ותניא אידך פחתו פחתו לו הותירו הותירו לאמצע, ומוקים ר' יוחנן הא כר"מ דאמר שינוי קונה הא כר"י דאמר שינוי אינו קונה, ולר"מ השכר ללוקח אפי' לא אמר בפי' שחוזר משליחותו, וקנה בעד עצמו וכ"ש היכי שחוזר בפי' ואין לומר דשאני היכי ששינה וכדאמר בגמ' הא ר"מ דאמר שינוי קונה דזה אינו דאין כאן שינוי לקנות דהא לא עשה שינוי בהמעות שיקנה אותם, ומה דתלי הגמ' בפלוגתא דר"מ ור"י בשינוי דצבע אף דשם הוי שינוי גמור, אינו אלא לענין זה דלר"מ דסבר גבי צבע דאף דאינו מתכוין לקנות מ"מ כיון ששינה נעשה כגזלן וקונה בשינוי, איברא דבב"מ דף ע"ח ע"ב דחי בגמ' במה דהוי בעי לומר דר"מ דצבע סבר כל המעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן דדילמא שאני התם דקנייה בשינוי מעשה, אך י"ל דדחי רק לענין שוכר חמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה דבעי לומר דנעשה גזלן ולהוכיח מר"מ דצבע וע"ז דחי דשאני התם דעשה שינוי גדול, וגם כאן מה ששינה מחטים לשעורים הוי שינוי גדול, אבל עכ"פ אין כאן שינוי לקנות המעות, ומ"מ כיון דנעשה גזלן על המעות כבר קנה המקח לעצמו ולא אמרינן בכה"ג דדעתו של מוכר לבעל המעות ואף דאין המעות לגמרי שלו קנה המקח במשיכה.
והנראה בזה דמעיקר הדין אין מקום לומר אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע וכן גבי לצבוע לו אדום וצבעו שחור לומר אם השבח יותר על היציאה נותן לו היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו השבח ובטעמא דר' יהודה דסבר הכי גבי לצבוע לו אדום וצבעו שחור פירש"י במתני' דקניס ליה להאי דשינה להיות ידו על התחתנה, וכל זה הוא דוקא לר' יהודה דמעיקר הדין לא נעשה גזלן, ומעיקר הדין הצבע לבעה"ב וכן מה שלקח במעותיו שעורין השעורין לבעה"ב, ולכן סבר ר' יהודה דאם שבח יותר על היציאה הוא לבעה"ב וכן אם הותירו הותירו למשלח ובנותן למחצית שכר הותירו לאמצע, אלא דאם שינה קנסינן ליה והפחת שלו, אבל לר"מ דסבר דמעיקר דינא מכיון ששינה נעשה גזלן דאין דעת בעה"ב שישאר לו הצבע עם הפחת וכן השעורין עם הפחת, וכיון דזה א"א שיהיה תלוי ועומד שאם יהיה אח"כ שכר יהיה שלו ואם יהיה פחת יהיה לצבע או לשליח דאין בזה מעיקר הדין דין ברירה שיברור אח"כ, וכיון דבסתמא לא ניחא ליה לכן אפי' אח"כ נעשה שבח וריוח השבח לצבע ולשליח, ובזה לא אמרינן דנקנוס את הצבע או השליח שהשבח והריוח יהיה שלו דלא קנסינן ליה אלא כדי שלא יפסיד בעה"ב ולא ליתן לבעה"ב שכר, ומה דבצבעו כאור גם ר"מ מודה זהו משום דלא שינה, וכמו לר' יהודה וכן כתב הר"ר יהונתן בש"מ, ולכן לר"מ כיון דסובר דבסתמא רוצה בעה"ב שיהיה גזלן ויתחייב לשלם הצמר או המעות, לכן אפי' הושבח או הרויח הוי לאומן או לשליח, אבל היכי דהבעלים רוצים בהמקח והשליח חוזר ורוצה לקנות לעצמו בממון הבעלים אז לא מהני מידי דלא מהני גזלתו לקנות המעות לגמרי ודעתו של מוכר להקנות לבעל המעות, והדברים מבוארים בדברי הרמ"ה בש"מ לענין דינו של משלח עם המוכר, דאם רוצה המשלח יוכל לבטל המקח דאפי' אם השליח נקרא גזלן, אבל המשלח לא נתייאש וליכא יאוש וש"ר.
ובאופן אחר יש לומר דזה ע"כ דאף דאנו אומרים דכיון שרוצה לקנות לעצמו ולקח המעות בהלואה דהוי בזה גזלן על המעות מ"מ אי אמרינן דהמקח קנוי למשלח לא הוי גזלן על המקח דאם נימא דהוא גזלן על המקח א"כ יקשה איך קונה המשלח המקח דדבר שאינו ברשותו א"א לקנות, ולכן צ"ל דלא הוי גזלן גמור והטעם דסבר דיש לו רשות ללות המעות ובודאי חשב שאם בדין שייך המקח למשלח יתן למשלח ולכן שפיר אם נעשה ריוח על המקח הריוח למשלח, אבל בנותן מעות לשלוחו ליקח חטים ולקח שעורים דלר"מ דאמר שינוי קונה אמרינן דנעשה גזלן אף דלא נתכוין לגזול א"כ נעשה גזלן גם על המקח אם היה המקח להמשלח דהא עיקר השינוי הוא בהמקח וכיון דיהיה גזלן א"כ מעיקרא א"א להמשלח לקנות המקח וכמו שכתבנו דדבר שאינו ברשותו א"א לקנות, וכיון דהמשלח אינו יכול לקנות והמוכר רוצה עכ"פ למכור לכן מקנה ללוקח, ומבואר שפיר החילוק בין הא דר"מ בנותן מעות לשלוחו ובין לדידן כשרוצה לחזור דבזה אינו גזלן על המקח וכמו שבארנו.
והנה הגר"א ז"ל ביו"ד סי' קע"ז סקכ"א כתב להוכיח כשיטת החולקים על הרמב"ם מהא דאמר בב"ק בהתוקף ספינתו של חברו דאם נחת אדעתא דגזלנותא אינו נותן שכרה אלא פחתה, ואני תמה על ראיה זו דאם היה מרויח בהמעות עצמם היה שייך ראיה זו דכיון שגזלם לכן אין השבח של הנגזל כיון דהוא שבחא דבידים, אבל הכא נעשה השבח במה שקנה המקח בהמעות, וכיון דאכתי לא קנה המעות לגמרי והמקח הוא לבעל המעות וכשהרויח המקח הוא שלו.
והנה הכ"מ בפ"ז מהל' שלוחין הל' ו' הביא דברי הרמב"ן בשם בעל מתיבות שהביא המ"מ בהל' י"א לחלק בין היכי שקנה במעות של המשלח ובין היכי שקנה במעות של עצמו, והביא דברי הרשב"א שהביא המ"מ דאם יש עדים שחזר בו משליחותו אז המקח לשליח ואם אין עדים המקח למשלח, וכתב ע"ז שבנמוק"י בפ' איזהו נשך כתב שיש לחלק בין כשעשאו שליח לצורך המשלח לכשאמר לו למחצית שכר דבירושלמי מיירי למחצית שכר ולכן מוציא ממנו אבל בפ' האומר עשאו שליח לצורך המשלח ודעת רבינו אינו כן בפ"ז מה' מכירה עכ"ד הכ"מ, ומדבריו מבואר שהוא מפרש בדברי הנמוק"י שהוא בקנה במעות המשלח ומחלק בין נתן לו לקנות למחצית שכר דאז לא מהני חזרה ובין שלחו לקנות בעד עצמו דאז מהני חזרה, ועיינתי בנמוק"י וכתב כן אבל לא כתב שום טעם לזה, ולכאורה כונת הנמוק"י כדברי הרשב"א שרצה לומר כן בדעת הרי"ף דגבי למחצית שכר אינו יכול לחזור מפני התקנה, וכבר הקשיתי דהא ראיית הרשב"א הוא מהסוגיא דב"ק וגם סוגיא זו מפרש הרי"ף כשנתן לו לקנות למחצית שכר דמשו"ה סבר ר' יהודה דהשכר לאמצע, וגם בעיקר דברי הנמוק"י א"א לפרשם דקאי על נותן מעות לשלוחו דא"כ למה כתב דאם הוא שליח לצורך המשלח אין לו עליו אלא תרעומות ובזה מוקים הגמ' דקדושין דהא עכ"פ אם נתן לו וקנה במעותיו הא הוי גזלן ולשון אין לו אלא אלא תרעומות בודאי מוכח דאינו גזלן.
ע"כ נראה דהנמוק"י מפרש שתי המקומות כשעשאו שליח לקנות במעותיו של השליח ומה דבשלחו לקנות למחצית שכר מוציא ממנו בע"כ זהו כשאין עדים שחזר בו משליחותו וכיון דשלחו לקנות למחצית שכר והוא כפועל שלו אמרינן דבסתמא קנה בעד שניהם, אבל אם שלחו לקנות במעותיו של שליח בעד המשלח אפי' אין עדים יוכל לומר דחזר בו ולא רצה להוציא מעותיו בשבילו, ולכן אין לו עליו אלא תרעומות, וממילא אינו חולק הנמוק"י על הרמב"ם רק דבה' שלוחין כתב הרמב"ם גבי למחצית שכר דאם אמר לו לקנות במעות של המתעסק וקנה בעד עצמו אין מוציאין מידו ואפשר דמיירי שחזר בפני עדים, ועכ"פ בעיקר דינו של הרמב"ם ובעל מתיבות אין הנמוק"י חולק וכנ"ל.
והנה בעיקר דינא אם דעתו של מוכר לבעל המעות מצינו בזה סוגיא מפורשה בירושלמי בב"ק ובמקומה על מתני' דהנותן צמר לצבע ולפי שדברי הירושלמי צריכים ביאור ופי' הפ"מ אינו מבואר כלל כמו שיראה המעיין ראיתי להביא הירושלמי ולפרשו כפי שנראה אחר העיון, והנה ז"ל הירושלמי תני הנותן מעות לחבירו ליקח לו חטים ולקח לו שעורים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חורין אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לשניהן מאי טעמא דר' יודן שלא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות, ולמה אינו חולק עמו שאסור ליהנות מחבירו מעתה אפי' אמר ליקח לו חטים ולקח לו חטים לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות, ובשעה שאמר לו ליקח חטים ולקח לו שעורים לא נתכוין מוכר לזכות אלא ללוקח וקיים מה בידיה א"ר נסא בשעה שקיים שליחותו לא נתכוין המוכר לזכות לבעל המעות, לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח ולמה חולק עמו אמר הואיל ובאה לו הנייה מתחת ידו אף הוא חולק עמו.
ונראה דגם בירושלמי צ"ל כמו בבבלי א"ר יוחנן הא ר"מ והא ר"י וכדמוכח דאח"ז איתא שם התיב ר' שמואל בר בא קומי ר' יוחנן ומוכח דר' יוחנן איירי מעיקרא, וע"ז אמר מאי טעמא דר' יודן שלא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות, ויש כאן חסרון הניכר וצ"ל עוד מ"ט דר' מאיר שלא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח, וצריך להוסיף דאף דתלי בפלוגתא דר"מ ור"י אינו אלא לענין זה דלר"מ מכיון ששינה בטל שליחותו והמעות שהוציא ליקח שעורים הוא כמו שגזלם, ולכן לא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח וכמו דמפרש אח"כ ר' נסא, ולר' יהודה אף ששינה לא בטל שליחותו ונתכוין לזכות לבעל המעות וע"ז מקשה ולמה אין חולק עמו, ופי' הקושיא הוא דהרי"ף מעמיד סוגיית הגמ' בב"ק כשנתן לו למחצית שכר ומתוך ד' הירושלמי כאן העלו פוסקים אחרים דאפי' לא נתן לו למחצית שכר כמו שמבואר בש"ך סי' קפ"ג אבל נראה דהירוש' גופא מפרש דהברייתא איירי בכל גוונא דבתוס' פ"ד דב"מ קתני הך בריתא בהדי אינך דמתנייא בהדיא למחצית שכר רק בברייתא זו לא הוזכר למחצית שכר ומכיון דכולהו בבי בהדיא מיירי למחצית שכר א"כ פשוט דע"כ הך בבא נמי גם במחצית שכר מיירי אלא דכיון דלא הוזכר למחצית שכר ובאינך מתנייא בהדיא, לכן סובר הירושל' דבהך בבא אין חילוק ואפי' שלא למחצית שכר נמי דינא הכי דאם הותירו השכר לאמצע:
ומבואר עכשיו מה דפריך ולמה אינו חולק עמו והיינו דאף דסבר ר"מ דדעתו של מוכר לזכות ללוקח מ"מ כיון שהתנו ביניהם שיהיה למחצית שכר ומקבל העיסקא כששינה ולקח שעורים לא שינה ע"ד לגזול ורצה בקיום העסקא אלא ששינה מדעתו של הנותן, וא"כ אף דאם פחתו פחתו לו מכיון ששינה, אבל הותירו למה נאמר לו שישנה ולא יקיים את התנאי ועושה סחורה במעותיו של חברו וע"ז מתרץ שאסור ליהנות מחבירו, ובאור הדברים הוא דהא עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וכאן ששינה דהעמידו כל המעות באחריותו אף שהיה זה שלא מדעת חבירו, וזה מוכח מדברי הסמ"ע והש"ך סי' קפ"ג דהלוקח מעות חבירו שלא ברשות ומרויח בהם אין לזה דין הלואה ואין כאן איסור רבית, כיון שאינו ברור שהנותן הקפיד ויצא מתורת הלואה אלא דכיון ששינה עשאוהו חכמים כגזלן והעמידו המעות ברשותו, וכיון דאם הנותן אינו מקפיד לא בטלה העיסקא כלל והוי פלגא מלוה וכיון דאם פחתו פחתו לו א"כ הוי עסקא כזו שההפסד הוא לגמרי של המקבל ובשכר יטול הנותן חלק וזה בודאי אסור דהא אפי' קרוב לשכר ורחוק מהפסד אסור ונקרא רשע וזהו דאמר בירושלמי לפי שאסור ליהנות מחבירו והיינו דכיון דעכ"פ שם עסקא ושם הלואה ע"ז אסור ליקח חלק בשכר כיון שאינו נוטל בהפסד.
ומה דאמר מעתה אפי' אמר לו לקנות חטים ולקח לו חטים לא נתכוין לזכות אלא לבעל המעות הכונה פשוטה דמקשה דכיון דסבר ר"מ דדעתו של מוכר לזכות ללוקח, א"כ אפי' אמר לקנות לו חטים ולקח לו חטים נימא ג"כ דדעתו של מוכר לזכות ללוקח ואם יחפוץ המקבל לא יתן לו בריוח והא זהו תוספתא מפורשה אח"כ דאם ידוע שקנה מוציא ממנו בע"כ והוא בהלכה שלפנינו ברמב"ם ולא מצינו חולק ע"ז, וע"ז מתרץ דאם אמר לקנות חטים ולקח חטים דעתו לזכות לבעל המעות ואם לקח שעורים דעתו לזכות לשליח ואולי יש להוסיף תיבת "כאן" אחר תיבת חטים וע"ז פריך וקים ליה מה בידיה פי' אטו המוכר יודע איך אמר לו המשלח, וע"ז מתרץ ר' נסא דבשעה שקיים שליחותו לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות. [וחסר תיבת אלא והוא ט"ס דמוכח] לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח והיינו דמה דאמרינן דבסתם נתכוין לזכות לבעל המעות זהו משום דכשהלוקח הוא שליח מבעל המעות הוי אז כמו שבעל המעות לוקח ממנו, אבל אם אינו שליח אינו מקנה אלא ללוקח דהוא הנו"נ עם המוכר.
ועכשיו מקשה הירושלמי ולמה חולק עמו והוא חוזר לטעמא דר' יהודה דאמר השכר לאמצע, וכמו שכתבתי דפשטות הברייתא דבכל גווני השכר לאמצע אפי' לא נתן לו למחצית שכר, וע"ז משני הואיל ובאת לו הנייה מתחת ידו אף הוא חולק עמו, והיינו דאף שדעתו של מוכר לזכות לבעל המעות מ"מ כיון שהוא גרם בקניות השעורים חולק עמו, ואמר עוד בירוש' היתב ר' שמואל בר בא קומי ר' יוחנן והתנינן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו, וקושיא זו הוא למאי דמחלק אליבא דר' מאיר בין קיים שליחותו ובין לא קיים שליחותו דהא גבי צבע לא היה הבעל שליח האשה וגם אין האשה בעל המעות ומ"מ קנתה האשה הצבע כיון שקנה בשבילה, וה"נ כאן אף שלקח שעורים ובטל השליחות אבל השליח לא נתכוין כלל לגזול וקנה בשביל הנותן והו"ל לומר דקנה הנותן ומשני עלת על דעתו והוא כמו בבבלי וכמו שמפרש הפ"מ.
אח"כ ראיתי בס' נועם ירושלמי והנה הוא מפרש באופן אחר לגמרי ופירושו אינו מובן דאם כר' יהודה דדמאי דדעתו לזכות ללוקח א"כ הוא אפי' בנותן ליקח חטים ולקח חטים דבזה איירי התם, אכן במקצת כיוונתי לדבריו כמו שיראה המעיין, וסוגיית הירושלמי דדמאי תועיל להסביר מה דאמר כאן לר' יהודה ולמה חולק עמו הואיל ובאת לו הנייה מתחת ידו וזהו כמו דאמר שם בירושלמי כאן ע"י מעותיו של זה ורגליו של זה חולקין וכמו שהביא בנו"י ע"ש.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה