אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה יד

הלכה יא

אמר לו המקנה משוך בהמה וקנה כלים שעליה הואיל ולא הקנה לו גוף הבהמה, אע"פ שמשכה והיא כפותה לא קנה כלים שעליה עד שימשוך הכלים עצמן.
כתב המ"מ דאמרו בגמ' והלכתא בכפותה זהו כשאמר לו קנה בהמה וקנה כלים אבל אי א"ל משוך בהמה וקני כלים אפי' היתה כפותה לא קנה הכלים דהא חצרו של מוכר היא והיאך תקנה ללוקח, ומבואר בדבריו דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני, וכן לקמן בפ"ד הל' ה' במש"כ הרמב"ם טעון של פירות שהיה מונח בר"ה ומשכו לוקח לרשותו או לסימטא אחר שפסק הדמים קנה, כתב המ"מ דזהו מה דמוקים בגמ' במתכלי דתומי שאינן בכלי הא אם היו בכליו של מוכר לא כמו שנתבאר דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה, ומוכח דסובר דכיון דלא מהני לקנות בתורת חצר לא מהני בזה משיכה, דמשיכה זהו הכנסה לרשותו, ויקשה מזה על מש"כ בפ"ב הל' ח' וט' דדעת הרמב"ם דמשיכה אינה הכנסת רשות אלא מעשה קנין, אלא דיש לומר דאף דמשיכה הוא מעשה קנין אבל עכ"פ הוא מגדר הכנסת רשות והיינו דכיון שעושה מעשה ומכניס החפץ לרשותו זהו מעשה קנין לקנות החפץ, ולכן כיון דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דלא נתפס שם הרשות על החפץ לכן גם לענין משיכה לא הוי מעשה קנין.
והנה בחו"מ סי' ר' כתב הטור וכן המחבר בשו"ע, דמשיכה מהני בכליו של מוכר, ומקור הדברים הוא מדברי התוס' והרא"ש בב"מ דף ט' גבי הך אבעיא דמשוך בהמה זו וקני כלים שעליה שהוכיחו מדלא בעי במשוך קופה מוכח דבמשוך קופה ודאי מהני לקנות הכלים שבתוכה, רק בבהמה בעי משום דמשיכת הבהמה שהולכת מעצמה לא שייכא בכלים וכתב הרא"ש דאף דבכפותה נמי איירי מ"מ סתם קנית הבהמה ע"י הילוך, עוד הוכיח הרא"ש מהגמ' דשבת דף צ"א דבמשיכת הכיס קנה המעות אם יכול להוציאן דרך פיו אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו, עוד הוכיח מב"ב דף פ"ה דאיתא שם עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו ובעי לאוקמא התם בכליו של מוכר וקנה הפירות כשהוציא הכלי מרשותו וכן הוכיחו שם התוס' והרא"ש, עוד הביא הרמב"ן בב"ב ראיות לזה ונביאם לפנינו, ולפי דברי המ"מ בדעת הרמב"ם דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני יקשה כל הראיות האלו ועלינו לבארם לפי דעת הרמב"ם.
והנה הראיה הראשונה שהוכיח דמדלא בעי במשוך קופה מוכח דבמשוך קופה ודאי מהני נראה שמה שהוסיף הרא"ש על ד' התוס' וכתב דאף דבכפותה איירי מ"מ סתם קניית הבהמה ע"י הילוך אינו סברא מרווחת, דמה נוגע לנו קניית הבהמה כשהיא מהלכת שאינו ע"י האדם, עכ"פ עכשיו בכפותה היתה המשיכה כדרך משיכת כלים ע"י האדם, וראיתי שהרא"ש בעצמו הרגיש בזה וכתב בב"ב דף פ"ו טעם אחר משום דבהמה אין נעשית בסיס לכלים והפ"ח שם ציין למש"כ הרא"ש בב"מ אבל ברור שיש כאן חזרה דלא שייך כלל טעם זה למש"כ בב"מ, אבל גם טעם זה צריך ביאור דלמה צריך לזה דין בסיס כיון דעכ"פ נמשכו הכלים ע"י משיכת הבהמה הכפותה.
ואפשר לומר דכונת הרא"ש הוא דכ"ז דאין הדבר הנמשך בסיס להכלים אמרינן דהכלים לא נמשכו דהם עומדים במקומן והבהמה נמשכה, וכמו דאמר בגמ' גבי ספינה דמינח נייחא ומיא דקא ממטו לה, ומצאתי כלשון זה ברמב"ן בחדושיו במה דאמר בגמ' אי א"ל קני בהמה וקני כלים מי קני חצר מהלכת היא, וכתב הרמב"ן וז"ל איכא למידק והא אנן משום משיכה קאמרינן ולא משום חצר כדקאמר מי מהניא משיכת בהמה לקנות כלים, וי"ל דמשום משיכה לא אפשר למיקני שהרי הכלים מונחים ועומדין, וצ"ל דסובר הרא"ש דכ"ז לענין בהמה דלא הוי בסיס אבל קופה דהוי בסיס חשוב חדא משיכה, אבל גם סברא זו אינה ברורה כמו שחזר בו הרמב"ן מזה בב"ב וסובר דבאמת מהני משיכה דבהמה לקנות כלים וכל הסוגיא בב"מ הוא רק אם רוצה לקנות מטעם חצר, ומהא דספינה מינח נייחא אין ראיה לכאן דהתם לענין חצר מהלכת לומר דלא חשיב מהלך כיון שאינו מהלך בעצמו אבל לענין משיכה שפיר חשוב משיכה דה"נ אמרינן שם גבי קלתא דמינח נייחא ואיהו דקא מסגיא מתותה ומ"מ בפשוטו כשאדם נושא חפץ שפיר נקרא משיכה, ולדעת הרמב"ן לפי"מ דסבר מקודם צ"ל דאה"נ דלא נקרא משיכה אלא הגבהה, ומשיכה אינה אלא כשמושך הדבר בעצמו על הקרקע אבל עכ"פ אין הדבר מוכרח בפרט שהרמב"ן בעצמו חזר בו מזה.
והנה לדברי הרמב"ן דכל האבעיא הוא מטעם חצר ולא בעי כלל מדין משיכה א"כ אין מקום להוכיח דמשוך קופה וקני כלים שעליה קני, כיון דכל האבעיא הוא אי אית ליה קנין בגופה דבהמה כדי לקנות אגבה את הכלים וכמש"כ הרמב"ן, ובין לפירושו בב"ב בין לפירושו בב"מ עכ"פ אין ראיה מכאן, אכן בדעת הרמב"ם א"א לפרש כדברי הרמב"ן דממה שפסק דלא קנה הכלים אם משכה והיא כפותה מוכח דמפרש דלענין זה הוי האבעיא, אלא דמ"מ אין להקשות על דעת הרמב"ם מהוכחה זו, דהרמב"ם אינו מפרש כהרא"ש דהרא"ש מפרש והלכתא בכפותה היינו דמה דבעי במשוך דמוכח מזה דבאמר קני בהמה הוי קני כלים היינו משום דבכפותה קני, ולכן כתב הרא"ש דהאבעיא נשארה בספק לענין משוך ומזה שפיר מוכיח דדוקא בבהמה מיבעי ליה אבל במשוך קופה ודאי קני, אבל הרמב"ם פסק דבמשוך ודאי לא קני, וכבר תמה הלח"מ דאמאי לא פסק דמהני תפיסה כדין ספק אבעיא, אכן הפשוט דהרמב"ם אינו מפרש דהא דאמר והלכתא בכפותה הוא לפרש דברי ר"א, אלא הוא מסקנת הגמ' להכריע להלכה דבכפותה אי אמר קני בהמה קני, ומפרש דבהא דאמר והלכתא בכפותה הוא בגדר פשיטות על כל השו"ט דלא קנה אלא באמר קני בהמה וקני כלים ובכפותה וכן מבואר מדברי המ"מ, א"כ נוכל לומר דבאמת אין חילוק כלל ממשוך בהמה למשוך קופה ור"א דבעי במשוך בהמה זהו גופא דמיבעי ליה דאף דמשיכה בכליו של מוכר לא קני אבל הכא דאמר לו משוך אפשר הוי כמו שהשאיל לו הבהמה וכמו שהקשו בתוס', וכדמסקינן והלכתא בכפיתה ובקני בהמה דוקא היינו משום דלא הוי כמו שהשאיל לו וכמש"כ התוס'.
אלא דלפי"ז צריך ישוב לדעת הרמב"ם מה דהקשה רבא אי א"ל קני בהמה וקני כלים מי קני חצר מהלכת היא והא ר"א בעי במשוך מטעם משיכה ולא מטעם חצר, ונראה לפימש"כ למעלה בדברי המ"מ בפ"ד שכתב דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני כמו דלא קנה כליו של מוכר ברשות לוקח, דזהו משום דמשיכה הוא משום גדר שמכניס לרשות, וכתבתי דאפי' לדעת הרמב"ם בפ"ב לענין זה מודה דלא מהני משיכה אלא אם אפשר לקנות מטעם רשות, א"כ אפשר לומר דמשיכה ע"ג חצר מהלכת נמי לא קני, כיון דעיקר גדר משיכה הוא משום שמכניסה לרשותו וכיון דרשות מהלך לא קנה גם משיכה לא מהניא ברשות מהלך, ולכן שפיר הקשה רבא דכיון דאם א"ל קני בהמה וקני כלים לא קנה משום חצר מהלכת א"כ כ"ש במשוך בהמה דלא קנה במשיכה דכל דלא קנה ע"י חצר לא מהני שם גם משיכה.
ובמה שהוכיח הרא"ש מהגמ' דשבת יש לומר דזה תליא במחלוקת הראשונים אם משיכה דגנבה דמי למשיכה דקנינים והוא בפלוגתא דר"א ורבינא בכתובות דף ל"א דהפוסקים כרבינא דבר"ה נמי קנה סוברים דרבינא מחלק בין גנבה לקנינים דגבי גנבה כיון שהוציא מרשות הבעלים נתחייב, וא"כ י"ל דאם גנב והוציא מרשות הבעלים אף דאכתי מונח בכליו כיון דכליו של בעלים לא הוי לגמרי ברשותו דהא כליו של לוקח ברשות מוכר נמי לא קנה, וכיון שעכ"פ הוציא המעות באופן שיכול להוציאן שפיר נתחייב בגנבה, והרא"ש לשיטתו דסובר דבגנבה נמי לא קנה בר"ה וכמש"כ בפ"ג מה' גנבה ה"ב, והרמב"ן שהביא ראיה זו צ"ל דסובר ג"כ דלא כרבינא וכן משמע שבחדושיו לכתובות לא ביאר לחלק בין גנבה לקנינים ומשמע דסובר דרבינא סבר דבקנינים נמי מהני משיכה ברה"ר וכדעת הריצב"א בתוס'.
ומה שכתב הרא"ש להוכיח מהא דב"ב דתניא עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ובעי לאוקמא התם בכליו של מוכר וקנה הפירות כשהוציא הכלי מרשותו, נראה דהרמב"ם דייק בלשונו וכתב בהלכה ו' עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו לומר דדוקא הפירות בעצמם ואף דלהלכה לא צריך לזה דבגמ' דחי בכליו של מוכר לומר דבכליו של לוקח אפשר דקני אפי' ברשות מוכר, אבל להלכה דלא קני שפיר מצי מיירי בכליו של לוקח מ"מ דייק הרמב"ם לכתוב עד שיגביה הפירות לומר דאם היו בכליו של מוכר לא מהני לא הגבהה ולא הוצאה מרשות ובודאי מפרש כן בברייתא דעד שיגביהנה או שיוציאנה קאי על עיקר הפירות כשהם בעצמם.
והנה הרמב"ן בב"ב הוסיף עוד להביא ראיה מהא דאמר בע"ז דף ע"א ואי ס"ד משיכה בנכרי קונה מדמשכה נכרי קנייא וכו' אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה"נ וכו', ומוכח דקנה העכו"ם כשמשך בכלי הישראל, וראיתי בש"מ בשם תוס' הרא"ש שכתב דהתם ע"כ לאו דוקא משיכה אלא הגבהה דהא ברשותו של ישראל איירי, ובדעת הרמב"ן דמביא ראיה מכאן נראה דסובר דמה דמהני הגבהה אפי' ברשות מוכר היינו משום דמגביה מהקרקע ואף דאויר חצר נמי קונה מ"מ כיון דהקונה מגביה לעצמו ובסתמא יוציא מהחצר הוי בגדר אויר שאין סופו לנוח וכיון דסתם הגבהה הוא באופן זה לכן אפי' מגביה לקנות ודעתו להחזיר ולהניח ברשות המוכר, מ"מ שפיר הוי מעשה קנין כיון דסתם הגבהה הוא בגדר הוצאה מרשות הבעלים, אבל כשמגביה בכליו של מוכר אין כאן הוצאה מהרשות ואם משיכה לא מהני הגבהה נמי לא מהני, ומצאתי להריטב"א בע"ג שם שכתב וז"ל ויש שמביאין ראיה מכאן דהגבהה בכליו של מוכר קונה וכו' אבל אין זו ראיה דדילמא הכא לאו מנא דישראל מוכר קאמר אלא לכלי כשר וכו' אכן דחוי זה הוא דחוק אבל עכ"פ מבורר דגם על ההגבהה בכליו של מוכר יש לדון, דלא דמי למגביה ברשות מוכר וכמש"כ.
ונראה דהתוס' בב"מ דף ט' הקשו דבמשוך אמאי מספקא ליה דכיון שהשאילה לו הרי היא כאלו היא שלו עד לאחר הקנין ויקנה מטעם חצר וכתבו וי"ל דכשאמר משוך לא השאיל לו הבהמה לקנות הכלים מטעם חצר אלא במשיכת הבהמה, ובדברי התוס' אינו מבורר אם כונתם דלא הוי גדר חצר שאולה או משום דלא השאיל לו שיקנה בתורת חצר, אכן בש"מ בשם הריטב"א הקשה ג"כ דליקני מתורת חצר כמו ומקומו מושכר לו, וכ' וז"ל וי"ל דהתם הוא שמושאל לו להשתמש בו והוי כשלו אבל הכא שאינו (ממשיכי לו) [משאילו] אלא בקנין זה מספקא לן עכ"ל וא"כ בע"ז דמיירי שם שהישראל מודד לכליו ומוכרו להעכו"ם באופן שהעכו"ם יקח הכלי עם היין א"כ הוא משאיל לו הכלי ובודאי קנה במשיכה, ואף דלפי"ז יקשה מה מוכיח דמשיכה לא קני דעכ"פ יקנה ע"י הכלי השאול מטעם חצר, אך באמת בגמ' פריך אח"כ ותיקני ליה כליו שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח, וא"כ אפשר דרב אשי מוכיח להלכה דקיי"ל דלא קנה, רק דהגמ' בעי אח"כ לשנויי אפי' אי נימא דקנה.
עוד הביא הרמב"ן וכן הרשב"א בש"מ בב"מ ראיה מירושלמי דקדושין פ"א דאיתא התם רב חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה לקנות ולדותיה לא קנה, לקנות היא וולדותיה קנה ומקשי אילו האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך משאוי שלה שמא לא קנה, ופריק הדא דתימא בשלא היתה הבהמה עוברה אבל היתה עוברה עשו אותה כמשאה, מפורש דקנה כלים במשיכת הבהמה, אבל ראיה זו אינה אלא לדעת הרמב"ן ודעימיה דסוברים דמה דמסיק דמשוך בהמה זו וקני כלים שעליה לא קנה היינו משום שאנו מפרשים דדעתו הוא דוקא לקנות בתורת חצר, אבל אם היה מקנה לו הכלים ע"י משיכת הבהמה ודאי קנה, ולפי"ז אין סתירה מהבבלי על הירושלמי ונוכל להוכיח מהירושלמי, אבל לשיטת התוס' והרא"ש דסוברים דכשמקנה לו ע"י משיכה ג"כ לא קנה, א"כ הבבלי חולק להדיא על הירושלמי רק שהתוס' והרא"ש מחלקים בין משוך בהמה למשוך קופה, והרמב"ם אינו מחלק וכמש"כ.
והנה מקור דברי המ"מ הוא מהא דהוצרך לשנויי במתכלי דתומי אף דאיכא נמי משיכה, אך הרשב"ם שם ביאר דלא מיירי מדין משיכה משום דמפרש דפירקן הוא בין מוכר בין לוקח דדנין כאן מדין קנין הרשות, וכתב הרשב"ם וז"ל ואית דמפרשי פירקן והכניסן לתוך ביתו היינו משיכה וכו' וטעות הוא בידם דא"כ היכי יליף מיניה דכלי של מוכר לא מעכב קנייה דרשות לוקח דילמא הא דקנה לוקח לאו משום קנית רשותו הוא אלא משום משיכה עכ"ל, והר"י מיגש פי' כדברי הרשב"ם וכתב ג"כ דאית דמפרשי מטעם משיכה ולא נהירא, וכדברי הרשב"ם, והנה האית דמפרשי הוא רבינו גרשום דכתב להדיא דפירקן היינו לוקח וכתב שמשך התבואה עצמה לרשותו, ומבואר דשיטת רבינו גרשום היא כשיטת הרמב"ם דמשיכה בכלי של מוכר לא מהני, ומה שהקשו הר"י מיגש והרשב"ם דא"כ מה מוכיח מכאן דכלי של מוכר ברשות לוקח קנה, כבר כתבנו בתחלת דברינו דזהו מה שביאר המ"מ דדין משיכה בכליו של מוכר תלוי בדין כליו של מוכר ברשות לוקח וכמו שבארנו.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה