אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה ו
לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר, לא תקנו לו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו. וכן השוכר המקום שאותן המטלטלין הנמכרין מונחין בו קנה ואין א' מהן יכול לחזור בו ואע"פ שלא הגביה ולא משך ולא נמסרו לו שהרי נעשה ברשותו, וכבר ביארנו ששכירות קרקע נקנה בכסף או בשטר או בחזקה.
לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו', חולקים בזה המ"מ והכ"מ דהמ"מ מפרש מטעם חצר והכ"מ מפרש משום דל"ש תקנת נשרפו חטיך, וכ' הלח"מ דממש"כ הרמב"ם וכן השוכר וכו' מוכח כפי' המ"מ אבל קשה במש"כ ומשנתן הדמים נקנה המקח, ועוד אינו מובן מש"כ לפיכך דלא שייך להקודם, ונראה דזה ודאי דממה שכתב וכן השוכר מוכח כפי' המ"מ דמטעם חצר קנה, דא"א לומר דגם הא דוכן השוכר קאי אם נתן כסף ומהני אפי' בחצר שאינה משתמרת, דבפ"ד הל' ו' כתב עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכיוצא בו וכמו שבארנו, ושם לא מיירי מנתינת כסף ומוכח דגם הכא מיירי מדין קנין חצר, ומה שהקשה הלח"מ דלמה כתב ומשנתן הדמים קנה נראה דאשמעינן דקנה ולא אמרינן דאיכא בזה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה כיון שהוא ברשות המוכר שהוא השוכר והמשכיר אינו דר שם, והך דינא לא שייך לאשמעינן אלא היכי דנתן המעות והיינו שגמרו הקנין ע"י נתינת מעות, דאם גמרו הקנין בלא נתינת מעות ל"ש לגזור שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה דאף דע"פ דין קנה הלוקח ומחוייב לשלם להמוכר הדמים אע"פ שנשרף מ"מ יציל המוכר כדי שלא יצטריך לדין עמו להוציא ממנו.
ועכשיו מיושב ג"כ מה דכתב הרמב"ם לפיכך דעיקר דינא אשמעינן כאן דאף דשייך לגזור דיאמר לו נשרפו חטיך בעליה מ"מ קנה משום דלא גזרו חכמים אלא על קנין כסף, אבל קנין זה שקנה בשביל שעומד ברשותו לא גזרו, והמשך הדברים במה שכתב לפיכך הולך על מה שכתב מקודם ה"ז מחזיר את הדמים שהרי תקנו חכמים משיכה, והוא שתקנו חכמים שלא יהיו מטלטלין נקנין אלא כשימשוך הלוקח מרשות המוכר, וע"ז כתב לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו' והיינו דאף דשייך לגזור שיאמר לו נשרפו חטיך מ"מ לא גזרו בזה דעיקר התקנה לא היה אלא שימשוך מרשות המוכר, וכיון שכאן עומד ברשות הלוקח קנה.