אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה א
אחד הבהמה ואחד שאר המטלטלין נקנין במעות דין תורה ומשנתן את המעות קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה.
הלח"מ הביא דברי המ"מ פ"א מה' זכיה שכתב דעכו"ם קונה במשיכה ובכסף ולא קיי"ל כסוגיא דבכורות, והקשה דמנ"ל לומר כן וכתב טעמים לזה ולא הזכיר שכבר כתבו כן בתוס' בב"מ דמ"ח בשם הר"ר חיים ע"ש, עוד הקשה מד' הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה, ודבריו אינם מספיקים ליישב ואכתוב מה שנראה בזה והנה זה לשון הרמב"ם שם בהל' ט' י' נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אע"פ שלא רחץ מעל, שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה, וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומנות מעל אע"פ שעדיין לא עשו מלאכתו, קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל, ואם מן הישראל לא מעל, ובב"מ דף מ"ח מבואר דמהא דתנן נתנה לבלן מעל מוכח דלספר דאיכא לממשך תספורת לא מעל עד דמשיך, וזהו לר"ל אבל לר' יוחנן דאמר ד"ת מעות קונות מעל אף בישראל, ומייתי שם ברייתא דנתנה לסיטון מעל אע"ג דמחסרא משיכה, וקשה דברי הרמב"ם בתרתי, חדא מה שחלק גבי קנה בה חפץ בין קנה מעכו"ם או מישראל, ועוד דאם יש חילוק א"כ גם בנתנה לאחד מבעלי אומנות לא מעל.
והנה בע"ז דף ס"ג גבי אתנן מבואר דבזונה ישראלית דמחסרא משיכה לא הוי אתנן, וכתבו שם בתוס' דאפי' לר' יוחנן דד"ת מעות קונות מ"מ כיון שהפקיעו חכמים הקנין גם ממנה הפקיעו ולא הוי אתנן ולא דמי להא דבפ' הזהב נתנה לסטון מעל שקניית הכסף מועיל, דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות הקדש, וד' התוס' צריכין ביאור, עמש"כ בזה הלח"מ וכן המהר"ם בחדושיו ודבריהם אינם מספיקים.
והנראה לי בכונת דברי התוס' דבאמת הפקעת חכמים היה בין על החפץ בין על המעות אלא דמ"מ יש חילוק בין אתנן למעילה, משום דבדין מעילה דמוציא מעות הקדש מעל והמעות יוצאים לחולין לכאורה היינו מפרשים דבזה שראובן נותן מעות הקדש לשמעון וקנה שמעון המעות לכן מעל ראובן, אבל באמת קשה לומר כן דאיך יכול שמעון מעיקרא לקנות מעות הקדש האם אפשר לגזול מהקדש, וע"כ דהדין הוא להיפוך דכשראובן נוטל מעות הקדש להקנותם לשמעון מעל ראובן ויצאו המעות לחולין ומשום זה קנה שמעון המעות.
ועכשיו מבואר דאיברא דהפקיעו חכמים קניית המעות אבל זה סוברים התוס' דהוא בגדר הפקעה היינו שיש כאן קנין מה"ת והפקעת הקנין מדבריהם, ולכן גבי אתנן שפיר כיון שחכמים הפקיעו הקנין לא נעשה אתנן כלל, אבל גבי מעילה כיון דכשרוצה להקנות מעות הקדש מעל קודם ההקנאה וכיון דעכ"פ בא להקנות מעות הקדש מה"ת לכן מעל, ואף שחכמים הפקיעו הקנין, אבל המעילה לא הפקיעו דתיכף כשבא להקנות כבר מעל ויצאו המעות לחולין.
ובדעת הרמב"ם כתב הלח"מ דאינו מחלק בין הא דאתנן להא דמעילה רק בנתנה לאחד מבעלי אומנות לר' יוחנן מעל בישראל משום דלא שייך תקנת נשרפו חטיך בעליה, והנה לפי דברי הלח"מ יסבור הרמב"ם דכמו שהפקיעו קנין החפץ מהלוקח ה"נ הפקיעו קנין המעות מהמוכר, אבל מדברי הרמב"ם בפ"ז הלכה ג' במש"כ שם דכ"ז שלא קיבל המוכר מי שפרע המעות הן באחריות המוכר, מוכח דהמעות הן ברשותו דהמ"מ כתב שם דדעת הרי"ף דהמעות הן בהלואה אצלו. ומשמע דכן שיטת הרמב"ם וא"כ צריך טעמא למה לא מעל כיון דהמעות ברשות המוכר והוציא המעות מרשות הקדש.
אלא דבאמת לא צריך לזה דכבר בארתי בפ"ב מה' גנבה דדעת הרמב"ם אינו כשיטת רש"י ותו' וסובר דבמוציא מרשות הקדש לא מעל אא"כ נהנה וכן הוא מפורש גם בהלכה זו שהבאנו שכתב שהרי נהנה בה, וא"כ הוא פשוט דאין כאן חילוק בין אתנן למעילה דכיון דעכ"פ קנין החפץ הפקיעו חכמים ולא נהנה לכן שפיר דלא מעל, ומבואר דעת הרמב"ם דחילק בין נתנה לאחד מבעלי אומנות ובין קנה בה חפץ.
אולם עוד אינו מבואר הא דנתנה לסיטון מעל דאיתא שם דזהו לר' יוחנן דד"ת מעות קונות ובאמת הרמב"ם השמיטה וכתב הלח"מ ליישב לפי"מ שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש על מתני' דהסיטון מקנח מדותיו דסיטון הוא המחלק הסחורות של בעלי הסחורות על בעלי התבואות, ולפי"ז כתב הלח"מ דסיטון הוא סרסור ולא כפירש"י דסיטון הוא חנוני והפרוטה שנתנו לו אינה לשם קנין אלא שימדוד במדותיו והוא כמו אחד מבעלי אומנות, ומלבד שהוא פי' דחוק שהפרוטה הוא בשביל המדה הנה במס' דמאי פ"ב משנה ד' דאיתא שם כל המשפיעים במדה גסה רשאים למכור את הדמאי אלו הן המשפיעים במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה כתב הרמב"ם בפיהמ"ש וסיטון הוא המוכר מאכלים רבים במדה גסה ומוכח דסיטון הוא מוכר, ולשון הרמב"ם בהמוכר את הספינה לא קשה דמה שכתב שהוא המחלק סחורות מבעלי הסחורות לבעלי החנויות זהו ג"כ בדרך מכירה שהוא לוקח מבעלי הסחורות ומוכר לבעלי החנויות, כמו היום אצלנו שהסיטונות לוקחים מבתי החרושת ומוכרים לבעלי החנויות המוכרים לאחדים, וממילא נשאר בתימה הא דנתנה לסיטון מעל, וסבור הייתי לומר דלפי"מ שפירש"י, דנתנה לסיטון הוא על ערבון, א"כ בזה ג"כ לא שייך התקנה דנשרפו חטיך בעליה כיון שאין כל המעות ביד מוכר, אבל באמת זה אינו דבפ"ז הל' א' מבואר להדיא דגם בנותן ערבון לא קנה אלא למי שפרע.
לכן נראה לפי"מ שראיתי בדקדוקי סופרים דמה דאיתא בגמ' ובדקה לוי במתניתיה ואשכח נתנה לסיטון מעל תיבת ואשכח ליתא בכת"י, והוא הגהת מהרש"ל שהגיה כן, וכתב שם בכונתו משום דאמר בגמ' ע"ז אלא קשיא לר"ל הא מני ר"ש הוא, ומוכרח דנתנה לסיטון מעל הוא ברייתא, והעיר בזה שכבר כתב הרמב"ן בחדושיו דליתא אלא קשיא וכו' בנוסחי דוקאני, ולכן העיקר הוא כפירש"י שכתב ובדקה הגיהה והוסיפה בתוספתא שסידר ושנה בה, וזהו רק הוספת לוי ולא ברייתא, ולכן נאמר דלוי באמת סובר דכיון דד"ת מעות קונות אף שחכמים הפקיעו הקנין לא מהני הפקעת חכמים להוציא מידי מעילה מד"ת, אבל מסוגיא דע"ז גבי אתנן מוכח דמהני הפקעת חכמים להוציא מידי אתנן וה"נ מהני להוציא מידי מעילה ומה דפסק הרמב"ם כסוגיא דע"ז ולא כסוגיא דב"מ דמביא הא דלוי בסתמא, זהו בשביל דהגמ' מייתי שם מימרא דרבא דקרא ומתניתא מסייע לר"ל ומתניתא הוא מתני' דנתן לבלן מעל, ואמר רב דוקא בלן אבל ספר לא מעל דבעי לממשך תספורת, דזהו כר"ל דלר' יוחנן גם בספר מעל, אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן קשיא מתני' דתנן נתנה לבלן ויכולים אנו לומר דמתני' לא חלקה כלל בין בלן לספר וכל בעלי אומנות כיון דד"ת מעות קונות ותקנת נשרפו חטיך לא שייך בבעלי אומנות א"כ אין חילוק בין בלן לשאר בעלי אומנות, אבל עכ"פ מדתנן בלן ולא נתנה לחנוני כדתנן התם בריש פרק ג' ולאשמעינן דאף דלא לקח מהחנוני הפירות מעל בנתינת הפרוטה כמו דאשמעינן בבלן שמעל אף שלא רחץ וע"כ דתנן נתנה לבלן לאפוקי חנוני ולסוגייא דב"מ קשיא מתני' לר' יוחנן וע"כ צ"ל דגם לר' יוחנן לא מעל עד שיקח הפירות כיון שחכמים הפקיעו הקנין וזהו כסוגיא דע"ז ולא ס"ל כלוי דתני נתנה לסיטון מעל וכנ"ל.
אלא דאכתי לא רווחא שמעתא דכיון דשיטת הרמב"ם דמוציא מעות הקדש לא מעל עד שיהנה א"כ איזה סברא הוא דסבר לוי דכיון דמד"ת קנה הסיטון לכן מעל הא כיון דעכ"פ חכמים הפקיעו הקנין ולא קנה הפירות א"כ לא נהנה הנותן, והך סברא לא אפשר אלא לשיטת רש"י ותו' דמעל ע"י ההוצאה מרשות הקדש לחוד, ובזה אפשר לומר דכיון דמדאורייתא הוציא מרשות הקדש מעל, אבל כיון דבעינן הנאה הא עכ"פ ליכא הנאה.
לכן נראה לבאר המחלוקת שבין הסוגיא דב"מ והסוגיא דע"ז דהנה שיטת הבעה"מ הוא דכל זמן שלא חזר המוכר או הלוקח המקח קנוי ללוקח, ולכן סובר דאם נאנס המקח קודם שחזר בו הלוקח אינו יכול לחזור בו ולקבל הכסף, ולכאורה משמע דגם רש"י סובר כן, ולכן פי' בהא דאמרינן דמשום הא דנשרפו חטיך בעליה תקנו חכמים דמעות אינם קונות, דמשום זה דמוקמינן להו ברשותו מסר נפשיה טרח ומציל, דהוא משום שמא יוקרו ויוכל לחזור בו, ולא כתב משום דאם ישרף יצטרך לשלם, אכן הרמב"ן במלחמות הוכיח מד' רש"י בגיטין פ' הנזקין דאם נאנסו המוכר חייב לשלם, ובהל' ה' נבאר, ודעת הרמב"ם בהלכה ה' ו' דאם נאנסו המוכר חייב לשלם.
ולכן נוכל לומר דבהך סברא פליגי הני תרי סוגיות דהסוגיא דב"מ סובר דקודם שחזר בו המקח קיים ולכן מעל כשנתן לסיטון דנהנה בקיום המקח עד שלא יחזור בו המוכר ואף דעכ"פ יכול לחזור בו, כיון דצריך לקבל מי שפרע אפשר לא יחזור בו, אבל זהו דוקא לר' יוחנן דמעות קונת ד"ת, אבל לר"ל אף דגם לדידיה צריך המוכר לקבל מי שפרע אם יחזור בו מ"מ כיון דעכ"פ לא זכה בשום דבר והמי שפרע אינו אלא משום דברים ואיכא בהדייהו מעות לא מיקרי נהנה, אבל לר' יוחנן מיקרי נהנה כיון שכבר זכה במקח, ולהך סוגיא ודאי לא קשה גבי אתנן והא מחסרא משיכה, דהא לא מיירי כלל שחזר בו ושפיר קתני דאתננה אסור, ולכן הסוגיא דע"ז ע"כ סוברת כשיטת הרמב"ם דכיון שהפקיעו חכמים לא נגמר הקנין ולא זכה הלוקח כלל במקח, ולכן לא הוי אתנן ולכן גם כאן לא מעל ולפי"ז אפי' לא הפקיעו קנין המעות כיון דהפקיעו קנין המקח לא מעל, ומה דפסק כסוגיא דע"ז הוא כמו שכתבנו משום דלדידן מוכח ממתני' דנתנה לבלן דקנה חפץ מחנוני לא מעל וכמו שבארנו.
-השמטות ומלואים-
לעיל בארתי דהרמב"ם סובר כסוגיא דע"ז דסברה דכיון שהפקיעו חכמים המקח שנקנה במעות לא נגמר הקנין ולא זכה הלוקח במקח ולכן לא הוי אתנן, ומשום זה פסק גבי מעילה דאם קנה חפץ במעות של הקדש ולא משך לא מעל, וקשה על זה דבפ"ט מהל' תרומות הל' י' כתב הרמב"ם יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר, ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך עכ"ל, ומבואר להדיא דמהני דין דאורייתא לאסור הבהמה בתרומה, והנה מה דלא מהני דין דאורייתא לענין דין מעילה הי' אפשר לומר עפ"מ שכתבתי שם דדעת הרמב"ם הוא דדין מעילה אינו על הוצאה מרשות הקדש לחוד אלא דצריך שיהי' לו הנאה, וכיון דחכמים הפקיעו הקנין א"כ אין לו הנאה, אבל לא יתיישב בזה דהרמב"ם בפ"ד מהל' איסורי מזבח פסק להדיא כסוגיא דע"ז דבזונה ישראלית כיון דלא קניא אלא במשיכה לכן בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר, ומוכח דאפי' נגמר אח"כ הקנין ומשך החפץ לא אמרינן דנגמר הקנין למפרע, וא"כ כשמכר הכהן את בהמתו לישראל בכסף למה לא תאכל בתרומה דהא אפי' אם לא יחזור הכהן מהמכירה מ"מ לא נגמר הקנין למפרע.
ונראה לפימש"כ בפ"ז מהל' נז"מ הל' י"ב בדף מ"ה במה דגבי בכור אינו נוטל פי שנים בשבח דשלפופי והוי תמרי, והראיתי דיש ד' דינים בשבח, בבכור ובבע"ח ובניזק ובנגזל, ובכולם עיקר היסוד הוא משום דהוא גדר שלו ואינו ברשותו, ויסוד זה למדתי ממה דאמרינן דיש לבכור קודם חלוקה והכא אמרינן עד דמטיא לידיה, ומוכח דדין יש לבכור קודם חלוקה הוא בדין זכות ליטול חלק הבכורה, אבל אכתי אין הנכסים עומדים ברשות הבכור, ועיין מש"כ התוס' בב"ב דף קכ"ו ובדברי הרא"ש שם ועיין בדברי הרמ"ה שם על הא דמסקינן דיש לבכור קודם חלוקה שכתב וז"ל ואי קשיא לך הא דגרסינן בבכורות פ' יש בכור גבי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח וכו' דרבא אמר דיבם נמי לא שקיל שבח ששבחו נכסים בין יבום לחלוקה מה טעמא כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם אין לו קודם חלוקה, דש"מ דאין לו לבכור קודם חלוקה התם למזכיה בגופיה דממונא קנין גמור למיהוי כמאן דפלגי ושקליה לחולקיה כי היכי דנימא דכי שבחי נכסי בתר הכי ברשותיה אשבח וכו' וכי קאמרינן הכא דיש לו לבכור קודם חלוקה זכותא בעלמא קאמרינן דההוא זכותא דזכי ליה רחמנא יכול לזבונה ולמתבא במתנה קודם חלוקה וכו', ודברי הרמ"ה הם כדברינו.
אלא שצריך לבאר דאיך יכול למכור חלק בכורה הא קיי"ל דאין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו, וצריך לומר דלא דמי לדבר שהוא ביד הגזלן שאין הנגזל יכול למכרו משום שאין ביד הנגזל כלום והגזלן אינו רוצה כלל להשיב הגזילה, אבל הכא אין האחין מפקיעין זכות הבכור ובשעת חלוקה יתנו לו חלק הבכורה ולכן יכול למכור זכות זה מה שיש לו ליטול מהאחין, והנה אף דהתוס' והרא"ש וכן הרמ"ה תפסו לעיקר דרשת הגמ' מספרי דבי רב מבכל אשר ימצא לו, אבל מעיקרא אמר בגמ' על פלוגתא דרבנן ורבי מ"ט דרבנן מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה, ומבואר דלשון מתנה הוא כשהוא כבר ברשות הנותן והוא שלו וברשותו.
ועכשיו מבואר דסבר הגמ' דע"ז וכן פסק הרמב"ם דאתנן הוא גדר מתנה ולא הוי עליה שם אתנן עד דמטא לידה, וכיון דחכמים הפקיעו הקנין ואין האתנן ברשותה ע"י הביאה לא הוי אתנן גם מה"ת, ומבואר מה שכתבתי שם דסוגיא דב"מ וסוגיא דע"ז פליגי משום דגבי מעילה צריך דוקא שיהי' הנאה להמוציא, ולכן ע"כ דהסוגיא דב"מ סברה דעד זמן שיחזור בו המקח קיים לגמרי, ומטעם זה סובר הבעה"מ דאם נאנס המקח אין המוכר חייב להחזיר הדמים דאין להלוקח אלא דין חזרה כל זמן שהמקח קיים, ולכן לר' יוחנן דד"ת מעות קונות מעל גם בנתנה לספר אף דמיחסרא משיכה, דכל זמן שלא חזר בו המקח קיים ואם בא לחזור צריך לקבל מי שפרע, וממילא גם לגבי אתנן שפיר הוי אתנן דכל זמן שלא חזר בו הוי ברשותה, דחכמים לא הפקיעו המקח, ואפשר עוד דאם אנו צריכין לדין חזרה הכא גבי אתנן לא שייך חזרה כלל, דיכולה הזונה לומר לא נתרציתי לביאה אלא עבור טלה זה, ואף דהר"נ בהלכות הוכיח שם מהך דינא דהשוכר את הפועל והתנה ליתן חטים דיכול ליתן דמיהם זהו להלכה דליכא דין קנין, רק שאנו באין מכח תשלומי שכירות, לכן אמרינן דלא נתחייב אלא חטין או הדמים דמהני לתשלומין, אבל אי אמרינן דהקנין נגמר אלא דנתנו ללוקח ולמוכר זכות לחזור מסתבר דזהו דוקא בקנין בעד מעות שמחזיר לו המעות אבל הכא אינו יכול להחזיר לה הנאתו שכבר נהנה ממנה בזה מסתבר דיכולה לומר דרוצה דוקא בהטלה ולא בדמים ולא מהני חזרה כלל, וצריך לעיין בזה כי הוא חידוש לדינא לשיטת הבעה"מ, אבל הסוגיא דע"ז סברה דחכמים הפקיעו המקח לגמרי וכיון דמדרבנן נפקע המקח לגמרי גם קודם החזרה אין הטלה ברשותה ולא הוי אתנן ולכן גם גבי מעילה אף דצריך לקבל מי שפרע מ"מ כיון דמדרבנן לא זכה כלל בהמקח לא מיקרי הנאה ולא מעל המוציא.
ומיושב עכשיו דמה דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה דאם קנה בה חפץ מישראל ולא משך לא מעל משום דפסק כסוגיא דע"ז, וכמו שפסק בפ"ד מה' איסו"מ דאם בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר, אבל גבי תרומה דאמרה תורה קנין כספו ולכן כיון דמדאורייתא הוי הבהמה קנין כספו של הישראל לכן אסור להאכילה תרומה, ואם קנה הכהן בהמה מישראל בכסף אסור נמי להאכילה תרומה דכיון דחכמים הפקיעו הקנין גם קודם חזרה א"כ מדבריהם אינה של הכהן ובודאי לא יאכילנה תרומה.