אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה ט
האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומשך לא קנה, ואם אמר לו קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה. ואפי' היתה עומדת באגם ביום שלשים שזה כמו שהקנה אותו מעתה על תנאי נעשה התנאי נתקיים הקנין וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו.
השגת הראב"ד ביום שלשים וכו' א"א נראה לי אם הפרה עומדת ברשות הלוקח ביום ל"א שהיא קנויה לו מידי דהוי אהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דחיילי קדושין בההוא יומא עכ"ל.
המ"מ כתב על השגת הראב"ד דיש לחלק דאם דומה לאשה א"כ אפי' בר"ה אלא הכא טעמא משום דכלתה משיכתן, ובבאור מחלוקתן צריכים אנו מקודם לבאר מש"כ המ"מ על מה שכתב הרמב"ם על מעכשיו ולאחר שלשים ואפי' עומדת באגם דהכונה ברשות שאינה שלו, וה"ה אפי' בר"ה והקשו הכ"מ והלח"מ דבכתובות דף פ"ב אמר ר' יוחנן משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלשים קנה ואפי' עומדת באגם ואוקמו שם בדאמר מעכשיו, ובדף פ"ז בעי רמב"ח מר"ח ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום והלכה והניחתו בצדי ר"ה וללישנא בתרא פשיט ליה דמוגרשת מדר"נ דאמר משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' קנה ואפי' עומדת באגם וצדי ר"ה כאגם דמי ובאר המ"מ פ"ט מה' גירושין דהגמ' מדמה גט בלא מעכשיו למשיכת פרה מעכשיו, עכ"פ מוכח דדוקא באגם ולא ברה"ר, וכתב הלח"מ דהיה אפשר לומר דהגמ' קאי שם אליבא דר' יוחנן דסבר שיורא הוי, ולכן גם במעכשיו בעינן דקיימא באגם, אבל הרמב"ם דפוסק דתנאה הוי לענין ממון וזהו כשמואל א"כ אפי' עומדת בר"ה.
והנה הלח"מ כתב דבריו ע"פ תי' א' של המ"מ אבל המ"מ כ' שם עוד א"נ דהא דר"נ הוא בכל גווני ואנן לא קיי"ל כותיה בפרה אלא באמר מעכשיו, אלא דלפי"ז אינו מבואר למה פסק הרמב"ם בגט דמהני גם בלא מעכשיו, וכמש"כ אח"כ בעצמו מדברי הרשב"א דכיון דלא קיי"ל דמהני בלא מעכשיו לענין פרה ה"נ לא מהני לענין גט, וצריך לומר דסומך על מש"כ מתחלה דגט בלא מעכשיו דמי לפרה במעכשיו, אבל באמת אינו מובן דלמה יהיה שוה גט בלא מעכשיו לפרה מעכשיו, ונראה דבגט כשאמר הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' הא לא אמר שלא תקנה הגט אלא לאחר שלשים, לכן הגט הוא מעכשיו שלה אלא דמ"מ כיון שאינה מתגרשת בו אלא לאחר ל' צריך שיהיה הגט ברשותה לאחר ל', דאף שאפשר לחלק קבלת הגט וגמר הגירושין מ"מ צריך להיות דומיא דסתם גירושין שנותן לה הגט ובזה מתגרשת דאז הגט ברשותה, ולכן מהני כשהגט הוא במקום שאפשר ליחשב כרשותה כשתניח בו חפץ שלה, אבל כל זה הוא בגט שכבר הוא שלה, אבל במשיכת פרה אם לא אמר מעכשיו כיון דאכתי אין הפרה שלו לא נחשב האגם או הצדי ר"ה לרשות שלו, אלא דמ"מ הדמיון בזה מחוסר הבנה דבמעכשיו כיון דסובר הרמב"ם דהוי מעכשיו ממש ולאחר שלשים לא הוי אלא תנאה, א"כ ודאי דמהני המשיכה ואיזה מקור יש מכאן ללמוד ללא תתגרשי אלא לאחר ל' דמהני כשהניחתו בצדי ר"ה.
-השמטות ומלואים-
ד"ה והנה, בתוך הדברים כתבתי שם בזה"ל ונראה דבגט כשאמר הר"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' הא לא אמר שלא תקנה הגט אלא לאחר ל' לכן הגט הוא מעכשיו שלה וכו', הנה עיין שם ברמב"ם פ"ט הל' ה' שמפורש שלא קנתה אף גופו של גט ועיין באור שמח שם, והעירני לזה הגרא"ש שי'. [ע"כ].
ולכן נראה דמשום זה כתב התי' הב' דאנן לא קיי"ל כר"נ בפרה אלא באומר מעכשיו, אבל ר"נ מיירי בלא מעכשיו ומ"מ כיון דמסתבר לרמב"ח ורב חסדא דמהני גבי גט כשהניחתו במקום שאפשר להיות נחשב רשותה ושו"ט רק אם צדי ר"ה כרה"ר דמי וכיון דאסיקי דצדי ר"ה לאו כר"ה דמי קיי"ל כותייהו כיון דאין סתירה מזה דלא קיי"ל כר"נ בפרה אלא היכי דאמר מעכשיו.
ולפי"ז נוכל לבאר דברי המ"מ כאן דאף דבה' גירושין כתב דלא קיי"ל כר"נ אלא במעכשיו, אבל הרשב"א הביאו שם המ"מ הא כתב דלא קיי"ל כרמב"ח ורב חסדא בזה דסברי דר"נ מיירי אפי' בלא מעכשיו אלא כמסקנא דגמ' בהאשה שנפלו דדוקא באומר מעכשיו, אלא דהרשב"א חולק מטעם זה על הרמב"ם בדין לא תתגרשי, אבל המ"מ הא סובר שם דיש לחלק מזה לזה ואפשר למיסבר כוותייהו בלא תתגרשי, א"כ נוכל שפיר לומר דהמ"מ סובר כאן בזה כהרשב"א דר"נ בעצמו באמת מיירי במעכשיו, ומ"מ פסק הרמב"ם לענין גט דמגורשת בלא מעכשיו וכנ"ל, וכיון דבאמת מיירי ר"נ במעכשיו א"כ ע"כ דאגם דנקט אורחא דמילתא הוא.
אכן דברי המ"מ הם דחוקים דכיון דבגמ' מוכח דיש חילוק בין אגם לרה"ר ואם סובר הרמב"ם דמהני אפי' עומדת בר"ה לא היה לו לכתוב אפי' עומדת באגם, וכן קשה על ר"נ גופיה אם נימא דלאו דוקא נקט אגם.
והנה בהא דמעכשיו ולאחר ל' תנאה הוא פירש"י דהוא תנאי אם לא יחזור בו, והקשה הרמב"ן דהא לא הזכיר תנאי חזרה, ועוד דאם יש בכלל תנאי זה גם חזרה גם היא תוכל לחזור דהא לא התנה דוקא שיוכל הוא לחזור, ולכן פי' הרמב"ן דהוא תנאי אם יהיה בחיים אחר ל', ונראה דאפשר לפרש מה דאמרינן תנאה הוא באופן דסבר ר' יוחנן דהוי שיורא וכמו שכתבו בתוס' בד"ה אפי' מאה, דר"ל דמעכשיו יתחילו הקדושין ולאחר ל' יגמרו, אלא דרב סבר דעיקר הקדושין הוי מעכשיו רק דקבע זה בתורת תנאי שאם יהיה אפשר שיגמרו לאחר ל' אז יחולו מעכשיו, וחזרה באמת לא מהני כיון דחלים מעכשיו, והנ"מ הוא רק לענין אם ימות וכמש"כ הרמב"ן דאז לא שייך שיגמרו ואף דאם נתקדשה לאחר או חזרה ג"כ לא שייך שיגמרו מ"מ כיון דמעשה הקדושין מצד עצמם שייך שיגמרו לא מהני לא קדושין ולא חזרה כיון דחלים מעכשיו, ועכשיו מיושב דבאמת גבי פרה צריך דוקא דקיימא באגם וכמו לר' יוחנן ועיין מש"כ התוס' בדף פ"ב, ומבואר מש"כ הרמב"ם אפי' עומדת באגם אף דפסק דתנאה הוא, אבל זה מיושב לתי' הא' של המ"מ דר"נ נמי מיירי במעכשיו אבל לתי' הב' דר"נ מיירי בלא מעכשיו רק אנן קיי"ל כסוגיא דס"פ האשה שנפלו דדוקא במעכשיו מהני, א"כ אין להרמב"ם יסוד לומר דאפי' במעכשיו צריך דוקא קיימא באגם, ואף דלפי מש"כ פירושא דתנאה אפשר לבאר כן אבל עכ"פ אין להרמב"ם מקור ע"ז לכן נראה יותר לפי"ז כתי' הראשון של המ"מ כנ"ל.
עתה נבוא לדברי הראב"ד והמ"מ, והנה מש"כ מקודם לבאר דברי המ"מ בה' גירושין בתירוצו הא' דהגמ' מדמה גט בלא מעכשיו, לפרה במעכשיו ובארנו דסובר דגדר תנאה הוא תנאי אם יהיה אפשר ליגמר לאחר שלשים אז יחול מעכשיו, והנה זה שייך אם נימא דגדר משיכה הוא הכנסת רשות דבמה שמושך בסימטא הוא כמו שמכניסה לרשותו וכענין שכתבו התוס' בקדושין דף כ"ה בשם הר"ר חיים כהן דמש"ה לא מהני מסירה בסימטא משום שתיכף שהביא המוכר בהמתו נעשה המקום כחצרו ומשיכה דמהני משום שעקר הלוקח ממקומו הראשון, ולכן נימא דאז נחשב כאלו מושכו הלוקח לרשותו, וכן כתבו התוס' להדיא ביבמות דף צ"ג ע"א וז"ל אבל משיכה קונה במעכשיו ולאחר ל' כיון דבסוף ל' הפרה עומדת באגם שהוא מקום הראוי לקנין, דע"י תחלת משיכה שהותחל קנין נעשה האגם רשותו והו"ל כמשיכה אריכתא ואפי' יצתה מן האגם תוך ל' או אפי' משכה המקנה לחצרו, ושוב בסוף ל' חזרה לאגם קני עכ"ד. אבל אם נימא דמשיכה הוא רק מעשה קנין א"כ א"א כלל דליהני משיכה לאחר ל' דהא כלתה משיכתו.
ולכן לתי' הב' של המ"מ וכפי שיטתו כאן דמה דאמר עומדת באגם הוא לאו דוקא ואפי' בר"ה נוכל לומר דסובר דמשיכה הוא רק מעשה קנין, ולכן לא שייך לומר גבי פרה דהתנאי הוא על אפשרות גמר הקנין כיון דמשיכה א"א כלל לימשך, ולפי"ז ע"כ נימא דגם מה דאמר בדף פ"ב אליבא דר' יוחנן דאם עומדת באגם קני הוא לאו דוקא אגם דא"א לומר דבדר' יוחנן נפרש דוקא אגם ובדר"נ נפרש דלאו דוקא דמנ"ל לפרש כן ואין לומר משום דקיי"ל דתנאה הוי דאדרבא הא גופא קשיא דמנ"ל לפסוק דתנאה הוי דלא כר' יוחנן ור"נ דאמרי הכי, ובלא זה הקשה הלח"מ דלמה פסק הרמב"ם כשמואל ולא כר' יוחנן, ולכן ע"כ צ"ל דכיון דנימא דמשיכה אינו אלא מעשה קנין ולא הכנסת רשות דיהיה שייך לומר כמש"כ התוס' שיוגמר הקנין אחר ל', גם ר' יוחנן מודה דא"א לומר גבי משיכת פרה דהוי שיורא, וע"כ דתנאה היא וכפירש"י או כפי' הרמב"ן.
ועכשיו מיושב מה שהקשה הלח"מ במה דפסק הרמב"ם כאן דתנאה הוא ובקדושין פסק דהוא ספק תנאה ספק חזרה דלפי דברינו לא שייך להסתפק גבי פרה בספק חזרה היינו דהוא רוצה להקנות לאחר ל' כיון דלאחר ל' כלתה משיכתו, ואף דלא קיי"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה זהו כמש"כ התוס' בכתובות דף ע' היכי שאנו צריכין לתקן דבריו, אבל הכא דהשאלה איך לפרש דבריו בודאי לא נפרש באופן שאי אפשר לפרשם כן, ולכן גבי פרה ודאי תנאה הוא, וזהו טעמא דר' יוחנן ור"נ דסברי דקנה אפי' עומדת באגם והכונה ברשות שאינו שלו כמש"כ המ"מ.
ולפי"ז מבואר מה שכתב המ"מ דהרמב"ם אינו מודה להראב"ד ואפי' אי קיימא בחצרו בסוף ל' לא מהני, דהראב"ד סובר דדין משיכה הוא הכנסת רשות, ומה דלא מהני לאחר ל' זהו דכיון דלא הותחל הקנין לא נעשה האגם רשותו, וכמש"כ התוס' הטעם דדוקא ע"י שהותחל הקנין נעשה רשותו, ולכן סובר הראב"ד דאם בסוף ל' קיימא בחצרו מהני דאף שלא הכניסה בשעת משיכה לחצרו מ"מ כיון דעיקר המשיכה הוא קנין של רשות הלוקח, וכיון שאמר שיחול הקנין אחר ל' א"כ כל היכי דמצי לחול אמרינן דכן היה דעת המוכר שיחול באופן זה שאחר ל' יקנה ע"י רשותו כיון דעיקר קנין המשיכה הוא ע"י שמושכה לרשותו וקונה ע"י רשותו, ולדעת הראב"ד באמת נפרש דאגם דכתב הרמב"ם הוא דוקא וכמו שכתבנו לפי דברי המ"מ בה' גירושין, אבל המ"מ דסובר כאן דדעת הרמב"ם דאפי' בר"ה, וע"כ דסובר דמשיכה אינו קנין ע"י הרשות אלא מעשה קנין ולאחר ל' כלתה משיכתו ולא מהני אפי' מעכשיו ולאחר ל' לענין זה א"כ שפיר שחולק על הראב"ד וסובר דלדעת הרמב"ם לא קנה הלוקח אפי' אי קיימא לאחר ל' בחצרו של לוקח כיון שלא הקנה לו בקנין חצר כלל.