אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה א
המקח אינו נקנה בדברים. ואפילו העידו עליהם עדים כיצד בית זה אני מוכר לך עבד זה אני מוכר לך ופסקו הדמים ורצה הלוקח ואמר קניתי ורצה המוכר ואמר מכרתי ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום וכאילו לא היה ביניהם דברים מעולם, וכן בנותן מתנה ומקבלה.
במה שכתב הרמב"ם בנותן מתנה ומקבלה יש לעורר במה שכתב בפי"א הל' ט"ו המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אע"פ שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב שדבר זה מתנה הוא ואינה אסמכתא. כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו', והנה לפי"מ שפי' שם הכ"מ דזהו בלשון הודאה ונלמד מדין אודיתא לא קשה, אבל לפי מה שבארתי שם דאין כונת הרמב"ם כן אלא דהיה ברור לעדים שאינו מתכוין להודות אלא להתחייב ומ"מ מהני להתחייב, ומקורו הוא כמש"כ המ"מ מסוגיא דכתובות דף ק"ב. א"כ צריך ביאור למה מהני להתחייב במה שאומר הוו עלי עדים מכיון שדבר זה מתנה ומתנה לא מהני בלא קנין, וצ"ל דמה שכתב כאן דהמקח אינו נקנה בדברים וכן בנותן מתנה ומקבלה זהו בדבר מסויים דזה אינו נקנה בלא קנין, אבל להתחייב חיוב על גופו בזה מהני אמירה לחוד אם רק גמר ומתחייב. וכן כתב הרא"ש בכתובות פ' הנושא סי' ב' וז"ל דמטלטלין המיוחדין אין נקנין אלא במשיכה אבל שעבוד וחוב מהני בשטר.
אכן עוד צריך לבאר מש"כ הרמב"ם בפ"ה הל' י"א יש דברים הרבה שאין צריכין קנין. ואין לקנין בהם טעם כגון המשחרר את עבדו וכו' או המוחל לחברו חוב וכו'. וקשה למה לא מנה להתחייב. ואף שכתב וכן כל כיוצא בזה. אבל קשה במה דהזכיר מחילת החוב ולא עיקר ההתחייבות. אלא דיש לומר דזהו בשביל שהזכיר דברים שאין צריכין קנין ואין לקנין בהם טעם, והיינו דלא שייך בזה קנין וזה אינו אלא בכל הני שהזכיר וגם מחילת חוב בכלל משום דאינו אלא סלוק ולא הקנאה. אבל להתחייב שפיר שייך קנין אלא דמהני גם בלא קנין. כשמתחייב ע"פ עדים ונ"מ דבקנין מהני גם בלא עדים כשיטת הרמב"ם דקנין אין צריך עדים.