אבן האזל על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה טו
קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת שאינו חלב אלא הרי הוא כטנופת שהרי ישתנה במעים. אסור להעמיד הגבינה בעור הקיבה של שחוטה ואם העמיד טועם את הגבינה אם יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת מפני שהמעמיד דבר המותר הוא שקיבת שחוטה היא ואין כאן אלא איסור בשר בחלב ששיעורו בנותן טעם אבל המעמיד בעור קיבת נבלה וטרפה ובהמה טמאה הואיל והמעמיד דבר האסור בפני עצמו נאסרה הגבינה משום נבלה לא משום בשר בחלב, ומפני חשש זה אסרו גבינת עכו"ם כמו שביארנו.
השגת הראב"ד ומפני חשש זה אסרו גבינת עכו"ם א"א דברי רבינו אבן מיגש הם אבל אין אנו צריכים לכך שאין הקושיא צריכה תירוץ.
בחולין דף קט"ז כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ובמסקנא והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת עכו"ם ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכ"ש בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מ"ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא הוא, והרי"ף והרמב"ם פסקו כהאי והלכתא דלמשנה אחרונה אפילו כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת דהוי כפירשא בעלמא, וכן בשמעתא דכחל כתב הרי"ף דקיבה שבשלה בחלבה דתניא אסורה הוא כמשנה ראשונה, והקשה הרא"ש דהא כשרה שינקה מן הטרפה וטרפה שינקה מן הכשרה משמע שנשנו כאחת ועל שניהם כאחת אומר הטעם מפני שכנוס במעיה, והרמב"ן במלחמות מפרש דהא דתנן מפני שכנוס במעיה זהו טעמא דהיתרא משום דהוי פירשא בעלמא ורישא דכשרה שינקה מן הטרפה הוא כמשנה ראשונה, והקשה ע"ז הפר"ח בסי' פ"ז דהא בברייתא דף ק"ט בקיבה שבשלה בחלבה קתני נמי מפני שכנוס במעיה וזהו כמשנה ראשונה.
ונראה בדעת הרי"ף והרמב"ם דלמסקנא דאמרינן והלכתא וכו' לא אמרינן דטרפה שינקה מן הכשרה הוא כמשנה אחרונה אלא דגם זה כמשנה ראשונה, ולא כדמתרץ לה ר' יוחנן אלא דנ"מ גדולה יש גם למשנה ראשונה מקיבת נבלה לטרפה שינקה מן הכשרה והוא עפ"מ דאיתא בדף נ"ח דכשעברה ולבסוף נטרפה תליא בדין עובר ירך אמו, וכשנטרפה ולבסוף עברה תליא בדין זה וזה גורם וכתבו התוס' דלא גרסינן בעובר ירך אמו, וקשה למה לא נימא דתליא גם בעובר ירך אמו כמו דתליא בעיברה ולבסוף נטרפה, ומוכח מזה דגם לר"א דסבר עובר ירך אמו גבי טרפה מ"מ אינו סובר כן אלא היכי דאיכא למימר היא וולדה נטרפו והיינו דחל גם על העובר דין טרפות דובשר בשדה טרפה, אבל היכי דלא היה העובר בשעת טרפות ודאי לא חל עליו איסור טרפה.
ויש לומר עוד יותר דר"א נמי סבר דאיכא איסורא דטרפה מקרא דזאת החי' חיה אכול, ולכן עובר דהוא חי לא נפיק מקרא דזאת החיה, אלא דיש עוד קרא דובשר בשדה טרפה, ובזה סובר דחל גם על עובר אלא דדוקא בשעת טרפה, ובזה שפיר יש לומר דחלב נבלה אסור מדרבנן כמו ביצת נבלה אטו ביצת טרפה, אבל כל זה כשנטרפה יחד עם הביצה וכן כאן יחד עם החלב ובזה גזרינן חלב נבלה אטו חלב טרפה, אבל טרפה שינקה מן הכשרה לא דמי לחלב נבלה שנתנבלה עם החלב לכן בזה מודה גם משנה ראשונה דכשרה.
ועכשיו מיושב דטעמא דכנוס במעיה הוא ודאי טעמא למשנה ראשונה לומר דלא הוי כאן איסור טרפה מן הדין, וכן זהו טעמא דברייתא דקיבה שבשלה בחלבה אסורה לומר דלא הוי חלב מתה ולא דמי לכחל, אבל כל זה הוא למשנה ראשונה דחלב הקיבה לא הוי פירשא בעלמא אבל למשנה אחרונה דהוי פירשא בעלמא דכתב הרמב"ם טעמא דמתניתין דקיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה, והרמב"ם לשיטתו שכתב בפ"ג מהלכות מעילה במה דתנן מתנדבין חלב לולדות קדשים היינו שמקדישין את החלב ומקדישין הבהמה לחלבה וכמש"כ המרכה"מ שם, א"כ למה פשוט דשורפה חי' דאפשר ינקה העולה מבהמה קדושה לחלבה דהחלב קודש, ולכן מפרש דטעמא משום דהוי פירשא בעלמא.
והנה באיסור החלב של קיבת העולה היה אפשר לומר דזהו אם ינקה מחלב שהוקדש, אבל לשון מתני' משמע דבסתמא קיבת עולה חמורה ממנו, ונראה דכמו דבקדושת בה"ב אם הקדיש בור ונתמלא מים אף דלא הוו גדולי הקדש מ"מ לא נהנין ולא מועלין ה"נ במה שנכנס לגוף העולה ע"מ שיהיה בה ושתגדל מזה כבר זכה הקדש בהחלב ואף שלא הוקדש החלב בפה מ"מ ממילא זכה ההקדש בהחלב ואסור ליהנות מהחלב, ונ"מ שאם תקיא הבהמה קודם שיעור עיכול אפשר באמת יהיה אסור ליהנות וההיתר הוא רק משום דנעשה כבר כמעוכל, ובסתמא כשמגיע החלב להקיבה כבר נתעכל, דהא מקודם נכנס החלב מושט להמסס ומהמסס לבית הכוסות ומבית הכוסות להקיבה ולכן שיערו חז"ל דבקיבה הוא כבר כמעוכל והוי פירשא בעלמא, ומה דאמר והלא קיבת עולה חמורה ממנו אף דלדברינו אין בזה מעילה ולא נהנין ולא מועלין ומשמע דהוא מדרבנן, מ"מ חמור מקיבת נבלה, דכבר כתבנו דגם למשנה ראשונה אינו אלא מדרבנן אטו חלב טרפה וכיון דעולה דאורייתא חמור ה"נ איסור דרבנן דעולה חמור מאיסור דרבנן דנבלה.
והנה הרמב"ם לפנינו סובר כהר"י מיגש דלכן הוצרך שמואל לומר בעור קיבת נבלה משום דמצד בו"ח היה צריך שלא יהי' א' מס', אבל משום מעמיד לא צריך דאפי' בפחות מא' בס' ג"כ אסור, אבל משום בו"ח אין איסור משום מעמיד, והראב"ד כתב דלא צריך לזה אלא דבאיסור עכו"ם אין הולכין בשיעורין, וכתב הלח"מ דלא תיקשי לדעת הראב"ד למה הוזכר קיבת נבלה ולא משום בו"ח ותי' כתי' התוס', אבל לשיטת הרמב"ם לא קשה דהא מה דאסרו משום קיבת נבלה אינו אלא מדרבנן, אמנם אפשר לומר דקיבת נבלה הי' אז ודאי אבל עור קיבת נבלה כבר לא הי' אלא ספק וזה דחוק לכן מיושב יותר בתי' הרמב"ם והר"י מיגאש.
והנה בפי' הרמב"ם בהא דמתנדבים חלב יש לומר דתלוי אם מביאים חולין לעזרה דהתוס' כתבו בכמה מקומות דדוקא מה שהוא כעין עבודה כמו בכורים והוכיחו דהא מביאין תבלין של חולין והרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה כתב דכל חולין בעזרה אסור להביא והרשב"א בחולין בפ' הזרוע דף קמ"ב דלא נראו דבריו, אא"כ לחם כלחמי תודה ופירות כבכורים.
ולדעת הרמב"ם צריך לומר דלצורך קרבן מותר, והנה כאן אמנם הוא צורך קרבן מ"מ כיון דיש עצה להקדיש לא הוי צורך קרבן להביא חולין, אכן בעיקר ההקדש ע"כ צ"ל דאינו קדושת בה"ב דא"כ איך יאכל להקדשים וע"כ דשייך להקדיש על אופן זה ממש שיהיה לצרכי הקדשים שיינקו, והראב"ד משמע דאינו סובר כן דשייך להקדיש באופן זה, וליכא הקדש אלא או הקדש קרבן או הקדש בדה"ב.