אבן האזל על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה יא
עשר חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת נבלות ולקח בשר מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח הרי זה אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש, אם היו רוב המוכרים עכו"ם אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר.
החוו"ד בסימן ק"י הביא תשובת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קפ"א וז"ל שם, שאלה, מעשה היה ששחטו שלשה כבשים והכשירם הטבח וכל אחד מהם העלו הכותים למגדל מיד שנבדקו זה אחר זה ולא נשאר אצל היהודים אלא שלש הריאות ומקצת מן הכבש השלישי ואח"כ נמצא סרכא באחת, תשובה, שאם נתערבו הג' כבשים תחלה קודם פרישתם נראה שהם בטלים ואין לנו לאסור אותם מדין חתיכה הראויה להתכבד כיון שהם שלמים וכו' והאריך הרבה בתשובה ולבסוף כתב וז"ל אכן אם לא נתערבו כלל אלא שהעלום למגדל טרם שנתערבו כולם אסורים דאין כאן רוב ולא שייך בהם ביטול עכ"ל, והדברים תמוהים דמה בין זה לזה.
ונראה דהחוו"ד בסימן ק"א הקשה במה דאמרינן בפסחים דף פ"ח חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דיוצאין כולן לבית השריפה משום דא"א לאכול כל אחד דלמא הוא הבעל מום. והקשה דלמה לא יתבטל הפסח הבע"מ בשאר הפסחים הכשרים, והוכיח מזה דשלם ג"כ מקרי חתיכה הראויה להתכבד, ואח"כ הביא קושיית הכו"פ במה דאמר שם כשנתערבו אחר זריקה דפטרינן מלעשות פסח שני, ואמר בגמ' בטעמא דלא מייתי פסח ויתנו כל אחד אם דידי בע"מ הוי האי פסח ואם דידי כשר הוי האי שלמים, משום דאיכא חזה ושוק דלא יוכל הכהן לאכול משום דשמא פסח הוא ונמצא פסח נאכל שלא למנויו, והקשה הכו"פ דלמה לא יוכל הכהן לאכול החזה ושוק שיתבטל האחד בין החמשה דהא ארבעה הוי שלמים, וכתב החוו"ד דכאן על כל אחד הוי ספק מצד עצמו שמא הוא פסח ולא מצד התערובות לכן אין לו היתר ע"י ביטול.
והנה מדברי החוו"ד מוכח דבדבריו אינו מיושב קושייתו הראשונה, אמנם דראיתו שם מהא דפריך הגמ' ור"מ היכי אכיל בישרא אינה ראיה כלל ליסוד שלו דהתם ודאי לא שייך ביטול דהספק אינו כלל מגדר תערובות אלא חשש טרפות בעיקר על כל בהמה, אבל עכ"פ יש להבין במה שהחוו"ד מחלק בין קושייתו וראיתו לדין חתיכה הראויה להתכבד ובין קושיית הכו"פ.
ונראה דמקודם הקשה שיתבטל הפסח הפסול מצד שנמצא יבלת בין רוב הכשרים ויהיו כולם מותרין באכילה, אבל בקושיית הכו"פ כיון שזה לא שייך שיתבטל בעל הפסח הבעל מום בין שאר בעלי הפסח הכשרים, דהא פריך בגמ' אמאי פטורים מלעשות פסח שני, וא"כ כשיקריבו כולם שנית ויתנו שמי שפסחו היה כשר יהיה זה שלמים, והרי על כל חזה ושוק של כל אחד יהיה ספק שמא הוא בעל הפסח הבעל מום והוא פסח ואינו נאכל לכהן והוא ספק בעצם כיון שהבעלים אי אפשר שיתבטלו והפסח שלו הוא ספק פסח ספק שלמים, לא שייך כאן ביטול גם לגבי הכהן.
והנה באמת אפשר לומר סברתו של החוו"ד גם על קושייתו הראשונה דלא שייך דין ביטול אלא היכי שנתערב איסור בהיתר שאין אנו יודעים על עצם החתיכה מה היא אם האיסור או ההיתר, אבל היכי שאנו יודעים שפיר איזה חתיכה היא על כל א' וא' אלא שנולד ספק על כל אחת שמא היא נטרפה, בזה ליכא דין ביטול כיון שהספק הוא על כל א' וא', אלא שנולד הספק על כל אחת שמא היא טרפה מצד עצמה ולא מצד התערובות.
ונראה דזהו ביאור תשובות הרשב"א שהביא החוו"ד דלא שייך ביטול אלא היכי שהגופים נתערבו, אבל היכי שבכל הריאות שנתערבו נמצא אחד מהם טרפה, ונעשה ספק על כל אחד לא הותר מדין ביטול, וה"נ כשנעשה פסול על פסח אחד בשביל שנמצא יבלת באחד מן העורות.
אלא דיש להוסיף דכל זה אם הגופים ידועים כל אחד אבל אם נתערבו גם הגופים אף שנתערבו גם הריאות ואח"כ נמצאת אחת טרפה אף שגם אם לא נתערבו הגופים לא הוי ידעינן של מי הריאה הטרפה, מ"מ כיון דאפילו אם לא נתערבו הגופים לא הוי ידעינן עכשיו כיון שנתערבו הגופים לכן יש בזה דין ביטול.
ובזה מבוארים דברי הרשב"א דאם נתערבו הכבשים תחילה קודם שנמצאת הסירכא בהריאה דהא מבואר בהשאלה דהסרכא נמצאת אחר שהעלום למגדל, ולכן כתב דאם נתערבו קודם א"כ נעשה ע"כ דין ביטול על הכבשים, אבל אם לא נתערבו הכבשים קודם ובשעה שהעלום למגדל שאח"כ נמצא הריאה הטרפה הי' ידוע כל כבש בפני עצמו, ונמצא שהספק נעשה על כל אחד רק בשביל תערובתן של הריאות לכן נאסרו כולם דאין בזה דין ביטול כיון שכבר נאסרו כולם.
והנה המחבר בשו"ע יו"ד סי' ק"י סעיף ה' כתב מי שלקח בשר מהמקולין ואפילו חתיכה הראויה להתכבד, ונמצאת טרפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטרפה ואינו יודע מאיזה מהן לקח כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצאת הטרפה מותר, שלא נולד הספק בקבוע אלא לאחר שפירש.
והחוו"ד שם כ' וז"ל הרבה יש לתמוה בזה דבשלמא אחר לידת הספק שהמקום שנולד בהן הספק הוא מקום קביעותן, וכשפירש מאותו מקום הוי כפירש ממקום קביעותן, אבל מה שנפרש ממקום שהיה ביחד קודם שנולד הספק ואח"כ נתחלקו למקומות אחרים ונמצא ריאה טרפה, וא"י מאיזה בהמה נדון אותם כפירש ומותרים, ואם היו מעיקרא בג' בתים אסורין, וכי מפני שהיו פעם אחת ביחד ואח"כ נתחלקו, ואחר שנתחלקו נולד ספק ותערובות עליהם נידון אותם כפירש, א"כ גם אם היו בחיים במקום אחד ונלקח לג' מקומות ונשחט כל בהמה במקום אחר ונתערבו הריאות ונמצא ריאה אחת טרפה נדון אותם ג"כ כפירש מחמת שנקבעו קודם השחיטה ביחד וזה תימה וישתקע הדבר, לכן נראה דהמחבר מיירי שנשחטו שלשה בהמות במקום אחד ועירבו הריאות ולא נודע ספק טרפה עדיין, ופירשו מאותו המקום ונמצא ריאה טריפה ביניהם מקום התערובות של הריאות נחשב מקום הקביעות דהא אף אם היה מוצא הטריפות בעודו במקום שהם ביחד לא היה נודע ממי, לכך בהבית שנולד התערובות אף שלא נולד הספק באותו פעם נקרא מקום הקביעות, וכשפירש ממקום זה נקרא פירש ממקום הקביעות, אבל אם נולד התערובות אחר שנתחלקו לשלשה בתים אף שהיו קודם במקום אחד לא נקרא פירש, וכן מוכח בתשובת הרמב"ן סי' קפ"א [וכונתו לתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן שהבאתי] שכתב ואילו פירשו קודם שנתערבו כל הבהמות אסור עכ"ל.
והנה לא ידעתי במה נתיישב להחוו"ד בתירוצו דמה מהני מה שהיו במקום אחד כשנתערבו הריאות כיון שאין תערובות הבהמות גורם הספק אלא תערובות הריאות, וגם בזה יקשה דאם היו ג' בהמות בג' מקומות ואז נתערבו הריאות היו כולם אסורים, ואם היו במקום אחד והופרשה אחת למקום אחר תהי' ניתרת הא הספק הוא מצד הריאה שלה כמו אם היו בג' מקומות ואין הספק עליה בעצמה איזה בהמה היא והבהמה היא נכרת מתחילתה ועד סופה ומה מהני כל דפריש מרובא פריש.
לכן נראה דהבאור בד' המחבר הוא כמו שכתבתי דאם נתערבו גם הגופים אף שנתערבו גם הריאות ואח"כ נמצא אחת טריפה, אף שגם אם לא נתערבו הגופים לא הוי ידעינן של מי הריאה הטרפה, מ"מ כיון דאפי' אם לא נתערבו הריאות לא הוי ידעינן עכשיו כיון שנתערבו הגופים, לכן יש בזה דין ביטול, ובארתי בזה דברי הרשב"א שכתב דאם נתערבו הריאות ולא הגופים אין ניתר מדין ביטול כיון דהספק הוא על כל אחד בפני עצמו, ולכן גם לדין כל דפריש מרובא פריש כן הוא דכמו ששייך דין ביטול כן שייך כל דפריש, והיינו כיון דאפי' אם לא היו הריאות מעורבים וידענו למשל שזו הריאה היא מבהמה לבנה וזו משחורה וזו מאדומה אלא דעכשיו הפשיטו העורות ואין אנו מכירים הבהמות א"כ הוי תערובות על הבהמות וזה אי אפשר אלא כשהם במקום אחד, דאם היה כל אחד במקום אחר הלא נכרים ע"י מקומם, וכיון דהתערובות הוא בשביל שנתערבו במקום זה לכן שייך בכה"ג גם דין כל דפריש מרובא פריש לומר דזו הבהמה אינה זו שנאסרה, לכן אפילו נתערבו גם הריאות כיון דשייך בזה דין ביטול כדמוכח בד' הרשב"א, ה"נ שייך דין כל דפריש לומר דזו הבהמה נפרשה מהרוב שאינם טריפות כיון דאפילו לולא נתערבו הריאות יש לנו אותו ספק על כל בהמה איזו היא.
ועכשיו מבוארים דברי המחבר שהוא מד' הטור בשם הרשב"א שכתב מי שלקח בשר ממקולין וכו' והיינו דבהמקולין כבר נחתכו הבהמות לחתיכות בשר ועכשיו בודאי אינו נכר מאיזה בהמה זה הבשר, ולכן אף שהטריפה נמצא אח"כ בהריאות או בבני מעים שגם הם נתערבו מ"מ כיון שגם הבשר נתערב שייך בטול וממילא שייך כל דפריש מרובא פריש וכנ"ל.
והנה לפ"ז יוצא חידוש גדול לדינא דהיכי דנתערבו הריאות ולא הגופים לא שייך לא דין ביטול ולא דין כל דפריש מרובא פריש ודלא כד' החוו"ד, ואמנם בפשוטו משמע מכל הפוסקים האחרונים כד' החוו"ד עי' בפ"ת סי' ק"י ס"ק ד' מה שהביא מד' הבאר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל ומד' תשובת חת"ס סי' צ"ט אבל מה אעשה שלדעתי הדבר פשוט ומוכרח מד' הרשב"א כמש"כ לדין בטול וכן הוא ברור בדין כל דפריש.
ובתשובה להגאון בעל חזון איש זצ"ל בענין זה כתב רבנו וז"ל והנה הדר"ג כולל בדבריו שני הדברים שכתבתי דאם נודעו טריפות בבני מעים והבהמות נכרים ליכא דין ביטול, והב' מה שכתבתי דמטעם זה לא אמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש, כיון דאין מקום התערובות גורם הספק ולא שייך לומר שנפרש ממקום התערובות שכל מקום שהוא ספיקו עמו, והנה החדוש הא' כתבתי שהדברים מבוארים בדברי הרשב"א בתשובה שלע"ע אין ביאור אחר בדבריו במה שסותרים מרישא לסיפא, וגם הדר"ג לא נגע בזה, והביאור לזה במה שכתב הדר"ג שבסברא אינו מובן מה מוסיף לנו מה שידוע שבשר זה היה על גבו עור שחור בחיים הלא עכשיו הוא הנדון אם הוא בשר כשר או בשר טריפה וידענו בבירור שהג' חתיכות שלפנינו שתים מהן כשרות והשלישית טריפה והרי יש כאן רוב גמור, אכן טעמא דמילתא הוא בגדר ביטול שנתבטל הדבר האסור ברבים ואמרינן על כל אחד דאינו זה שאנו דנין עליו בשביל שנמצא בתערובות דבר אסור ואמרינן דנתבטל האיסור לגמרי, והרא"ש סובר דמותר לאכלם כאחת, אבל אם כל אחד ידוע מי הוא אלא שמצד הבני מעים נולד ספק אם הוא טריפה בזה אין כאן שאלת מי הוא שנאמר שנתבטל האיסור אלא ספק בעצם מה הוא רק יש מקום ודין שנלך בתר רובא ולומר דלא זהו שהבני מעים שלו טריפות.
ולכאורה באמת אין נ"מ דהא גם דין ביטול הוא משום אחרי רבים להטות אלא דהנ"מ הוא כן, דזה שאנו דנין בו דין ביטול שנתבטל האיסור אנו מוצאים בזה חילוקים אם אמנם שהם מדרבנן, דבע"ח חשיבי ולא בטלי ובריה לא בטיל וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלה, ומצד אזלינן בתר רובא אין מקום לכל זה דעכ"פ למה לא נדון על כל אחד שהוא מן הרוב אלא דחכמים חידשו דין קבוע [לשיטת התוס' דהיכי שאין האיסור וההיתר ניכרין דין קבוע אינו אלא מדרבנן] לומר דכיון שהאיסור וההיתר קבועין לפנינו ואנחנו נטול אחד מהם ונאמר שזהו ההיתר משום דאזלינן בתר רובא אמרו חז"ל דהוי כמו קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה, ולשיטת שאר הראשונים עיקר דין קבוע כזה הוא מדאורייתא אלא דכאן הוא ע"כ מדרבנן כיון דמה שאינו מתבטל הוא מדרבנן, עכ"פ חידוש דין הביטול דגם זה נלמד מאחרי רבים להטות הוא לומר שנתבטל לגמרי והוי כמו שאינו בעולם ואין אנו דנין בזה דין קבוע כמע"מ.
ומבואר עכשיו דעת הרשב"א בתשובה שהוצאתי מתוך דבריו יסוד זה דאין אנו דנין דין ביטול אלא היכי שאין אנו יודעין מי הוא דאמרינן דהאיסור נתבטל והוי כמו שאינו בעולם, אבל היכי שנולד ספק על כל אחד ואחד בעצמו שמא הוא טריפה ולא משום שהוא נתערב, וא"כ מה מהני שנאמר שהאיסור הוי כמו שאינו בעולם הרי אנו מסתפקין על כל אחד מצד עצמו, ולא בשביל תערובות, שמא הוא אסור והבמ"ע הטריפות הם שלו, וכיון שהאיסור לא נתבטל ורק שנבוא לדון מדין אזלינן בתר רובא דנאמר על כל אחד שאינו זה שהבמ"ע שלו טריפות, בזה אנו דנין דין קבוע אפי' אינה חתיכה הראויה להתכבד דכיון דליכא דין ביטול איכא דין קבוע כמע"מ.
ואחר שבארנו כל זה הנה ראיותיו של הדר"ג מהראשונים כנגד מה שכתבתי אינם סותרים החדוש הא' דבכגון זה אין דנין דין בטול, דר"ת שהתיר בדרוסה הא כתב בפירוש דנכבשינהו ונדיינינהו ונאמר כל דפריש, וכן קושית התוס' גבי נתערבו נסקלין בנשרפין לא דנו מדין בטול אלא שנלך בתר רובא, ובאמת תירצו מדין קבוע, ומה דהוי ס"ד דתוס' נראה דכיון דבמקום שאין האיסור וההיתר ניכרין ליכא קבוע אלא מדרבנן ולא שייך אלא לחומרא אבל כאן דחובה לקיים בהנידון מיתת ב"ד שהוא חייב ניזול בתר רובא ומ"מ תירצו דגם בזה אמרינן קבוע.
ומכיון שבאנו לקושיית התוס' נראה דיש לדון ליישב גם מטעם אחר דבנתערבו הנסקלין בנשרפין כיון דע"כ אין עכשיו פסקי הב"ד וגם אין הב"ד יודעים עכשיו חיובי המיתות ועבירותיהם של כל אחד אלא שיודעים שנגמרו דינם של כל אחד מהם למיתה או שעדים מעידים כן, ולפ"ז נראה דעל מיתת שרפה שהיא חמורה ליכא עדים כלל דלא אזלינן בתר רובא אלא באופני החיוב, אבל העדים צריכים לידע הכל מה שיכולים לידע, וכששכחו אינם עדים לזה אלא שיכולים לידע דעכ"פ נגמרו דינם למיתה ולסקילה שהיא קלה, אבל על שרפה שהיא חמורה אין לנו עדים על שום אחד מהם, וממילא לא שייך דניזול בתר רובא, רק בהו"א סברו התוס' כן בקדושין דף ל"ב.
עתה נדון על מה שכתבתי דגם כל דפריש מרובא פריש לא שייך בנתערבו במ"ע, והדר"ג הסכים בזאת בסברא, אלא שכתב דכיון דהא דדברים חשובים לא בטלי מדרבנן הן משום מילתא דקבוע בדאורייתא, וכיון דקבוע דאורייתא כשפירשו ממקום קביעותן הן מפסידין דין קבוע לא החמירו גם בדברים החשובים, וזהו רק תירוץ אם היה מבואר כן בגמ', אכן ע"ז שכתבתי דלא אמרינן בזה כל דפריש יהי' באמת קושיא חזקה מהא דספק דרוסה שהביא הדר"ג דהספק הוא ג"כ על כל בהמה שמא זו היא שדרסה הזאב, והנה במש"כ התוס' דמעשים בכל יום הזאבים טורפים ונושאים שה מן העדר והרועה מחזירה בזה לא קשה דהוי תערובת גמורה, אכן בזה שכתבו וכן רוב עופות דורסין אווזין ותרנגולים אם הי' כונתם שראינו דורסים ונתערבו אח"כ גם מזה לא קשה, אבל לפ"ז היה צריך לומר דבספק דרוסה דהוא איהו קא שתיק ואינהו קא מקרקרן לא יתיר ר"ת דבזה הוא ספק בעצם על כל אחת ולא משמע כן, אך נראה דגם זה לא דמי להא דנתערבו במ"ע דאין הספק שייך להמקום כלל, וממילא לא שייך כל דפריש וכל מקום שהן הוו קבוע, אבל בספק דרוסה הא עיקר הספק גורם המקום שידענו שבמקום זה נעשה דריסה וכיון שנפרשה ממקום זה שפיר אמרינן כל דפריש מרובא פריש.
ומה שכתב הדר"ג מדברי הש"ך בסי' ק"ט סק"ח שכתב דמשכחת לה בטול מבשא"מ כגון ששחט כמה מינים וידוע שאחד מהן נשחט שלא כהוגן ואינו ידוע איזהו, הנה אפי' לפמש"כ משכחת לה אם בשעה ששחט היה ידוע שלא נשחט אחד כהוגן אלא שאח"כ שכחו איזהו, דזה ודאי מיקרי תערובות כיון שהיה ידוע האיסור [ויש לעיין בזה דעכ"פ עכשיו אין ידיעה על כ"א אם נשחט כהוגן] אכן אם אח"כ נודע שלא נשחט אחד כהוגן שנמצא סכין אחד מג' סכינים ששחטו בהם ג' בהמות וזה ודאי כמו נמצאו במ"ע טריפות, אכן באמת כתב שם הדגול מרבבה דלדעת הב"ח מיקרי זה קבוע ודימה זה לנתערבו החנויות ואין ביאור לדבריו אלא עפ"מ שכתבתי.