אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה ט

פרק ה

הי' יודע עדות אינו חייב להעיד ואפי' בב"ד הגדול שזה אינו כבוד לו שילך ויעיד, ואם היתה למלך ישראל ה"ז הולך בב"ד הגדול ומעיד לו.
הכ"מ הקשה דהא בהא דתנן כ"ג מעיד ומעידין אותו פריך בגמ' מדין זקן ואינה לפי כבודו, ומשני רב יוסף מעיד למלך ופריך בגמ' והא תנן המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, ומוקמינן דמעיד בפני המלך דמשום יקרא דכ"ג אתי וכו', וקשה מה שהביא הרמב"ם אוקימתא דרב יוסף דאידחיא וכתב דכונת הרמב"ם למלך ממלכי בית דוד, וסמך על מה שכתב בפ"ג מהל' סנהדרין החילוק בין מלכי בית דוד למלכי ישראל, וקשה דבפי"א מהל' עדות כתב הרמב"ם מלכי ישראל לא מעידין ולא מעידין עליהם מפני שהם אלמים ובעלי זרוע ואינן נכנעין תחת עול הדיינים, אבל כהן גדול מעידין עליו ומעיד הוא למלך בב"ד הגדול כמו שבארנו, וכיון דבהלכה זו מיירי במלכי ישראל איך כתב בסתמא דמעיד למלך.
ונראה דיש לחלק בין מעיד על המלך היינו לחובתו דומיא דעובדא דינאי המלך דעבדיה קטל נפשא, ובין מעיד למלך היינו לטובתו של המלך, והרמב"ם מפרש הא דתנן מלך לא מעיד ולא מעידין אותו היינו לחובתו דומיא דלא דנין אותו, וזהו שכתב ולא מעידין עליהם, אבל לטובתו של מלך שפיר מעידין ואפי' אם יצטרך לעמוד לא יקפיד, ורק דקשה למה לא תירצו כן בגמ'.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון
בפ"ה הל' ט' ד"ה ונראה, במש"כ היינו לחובתו כתב בזה צ"ע איך יתכן שיקבלו עדות רק לזכותו ולחוב לא יקבלו דהא אין לדעת אם מוכחשים הם, מש"כ דזהו דוקא לחובתו היינו אם באו לחייב את המלך להוציא ממנו ממון או קרקע, אבל אם המלך הוא התובע ודאי רשאי הנתבע להביא עדים לזכותו, ולא יקפיד המלך, ומשום זה גופא דאל"כ א"א לקבל העדים שלו, וכדבריו ועוד שהוא כבר בב"ד וא"צ להזמינו לב"ד ולהעמידו, וכעובדא דינאי המלך. [עד כאן].
ונראה דזה תלוי בדין כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו אם הפי' הוא דיכול ליקח כל מה שרוצה לעצמו, או דאינו מותר אלא לצרכי מלחמותיו, וכבר עמדו בזה בתוס' בסנהדרין דף כ' ע"ב על מ"ד כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו דלמה נענש אחאב בדבר נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו וכונתם דא"כ הי' מורד במלכות, ותירצו בתוס' כמה תירוצים ותי' א' כתבו דדוקא ונתן לעבדיו ולא לעצמו, ולשאר התירוצים שכתבו משמע דאפי' לעצמו מותר, וא"כ יש לומר דהרמב"ם סובר דהגמ' דפריך על תירוצא דרב יוסף ע"כ סבר דיש להמלך רשות ליקח לעצמו כל מה שרוצה, ולכן לא משכחת לה לטובתו של המלך, אבל הרמב"ם דסובר דדוקא לצרכי מלחמתו מותר ולא לעצמו כמו שכתב בפ"ד מהל' מלכים הל' א', והוכחתו הוא ממה שהביאו התוס' מהגמ' דב"ק דשאל דוד אם מותר לו להחליף גדישין דישראל ליתן לפני בהמתו, וראית התוס' צריכה באור, דהא השיבו לו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו, וצ"ל בכונתם דכיון דהשיבו לו דמלך פורץ לעשות לו דרך משמע דרק בזה דהוא לפי שעה מותר ודומיא דהכי במה שרצה ליקח הגדישין ע"מ לשלם, אבל ע"מ שלא לשלם אסור.
אכן אפשר לומר עוד דשם מוקי מעיקרא רב הונא דגדישין דשעורים דישראל דהוו מטמרי בהו פלישתים וקא מיבעי לי' מהו להציל עצמו בממון חברו, וע"ז פשטו לו דאסור אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך, ולרב הונא משמע באמת דדוקא בכה"ג שהוא לצרכי מלחמתו, ולרבנן ואיתימא רבה בר מרי דהשאלה הי' ליתן לפני בהמתו וע"ז השיבו דמלך פורץ דרך מוכח דאפי' לצרכי עצמו מותר, וא"כ י"ל דרב יוסף סבר כרב הונא וסוגיית הגמ' סברה כרבה בר מרי ולכן פסק הרמב"ם כרב יוסף וכרב הונא דדוקא לצרכי מלחמתו מותר, ושפיר שייך מעיד למלך לטובתו שבא להוציא מהמוחזק.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה