אבן האזל על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ג
המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום.
השגת הראב"ד המור הוא הדם הצרור, א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקודש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה, אבל המור הוא האמור בשיר השירים וכו' והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף.
הכ"מ כתב דכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא לא גרע בשביל שבא מחיה טמאה, ונראה לי לסייע לדברי הכ"מ מהא דאיתא בשבת דף כ"ח דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, ואסיק בגמ' דאתיא לדין רצועות שבתפילין, וקשה דכיון דהוא מילתא דתליא בסברא, א"כ מסתבר דגם צבוע בדם חיה טמאה לא הוכשר למלאכת שמים, בפרט אי חזותא מילתא, וכעין זה הוא סברתו של הראב"ד, וא"כ איך צבעו בדם חלזון התכלת שסופו לבוא בבגדי כהונה שהם קדש, וע"כ צ"ל דדם חלזון כיון שהוא מפקד פקיד אין בו דין דם חיה, ואף שעכ"פ הוא יוצא מן הטמא צ"ל כדברי הכ"מ דכיון שהוא צרור נעשה כעפר בעלמא, וכשיטת הרי"ף בסוף פ' כל הבשר בחלב הקיבה דכיון שהוא מכונס בעור הקיבה פרשא בעלמא הוא, וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהל' מאכלות אסורות, ולכן ה"נ כאן גבי מור כיון שכתב הרמב"ם שהוא הדם הצרור בחיה שבהודו, וא"כ אינו דם האברים אלא כעין דם חלזון שיש להחיה מקום מיוחד שנצרר שם דם זה ואין לו המשך ויניקה מן האברים, ולכן נעשה פרשא בעלמא ואין לו אלא ריח, ולכן מיושב דגרע אפי' מדין עור דבודאי לא הוי אוכל ומ"מ לא הוכשר למלאכת שמים עור בהמה טמאה, משום דעור לא נשתנה, אבל דם זה כיון דנעשה כעפר לא נפסל משום שמעיקרו בא מחיה טמאה וכדברי הכ"מ.