אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה ד

הלכה א

כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהוא חילול השם ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך, ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובר אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם.
וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם. התוס' בכתובות דף י"ט ע"א ד"ה דאמר מר כתבו דרבא סבר דגם בג' עבירות בצנעא יעבור ואל יהרג דסבר לה כדר' ישמעאל בע"ז דף כ"ז ע"ב, ובסנהדרין דף ע"ד ע"א דגם בע"ז בצנעא יעבור ואל יהרג, והנה קשה ע"ז דהא רבא גבי עובדא דמרי דוראי התם בסנהדרין דאמר זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך, קאמר ליקטלוך ולא תיקטול משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי והרי התם בצינעא הוי, ונראה לי ליישב דבאמת הא ילפינן נערה המאורסה מרוצח לענין זה דהיא מחוייבת למסור נפשה, למאן דלית ליה קרקע עולם דמאן דאית ליה קרקע עולם בגילוי עריות אין האשה מחוייבת למסור עצמה וקאי רק על הבועל דעביד מעשה, או על האשה בדעבדה מעשה והביאה את הערוה עליה כמש"כ התוס', ורבא הא לית ליה קרקע עולם, דהא רבא אמר ביבמות דף נ"ג ע"ב אין אונס לערוה דאין קישוי אלא לדעת, ולא משכחת לה בגילוי עריות יהרג ואל יעבור, אלא באשה הנבעלת כמו שיתבאר להלן, וע"כ דלית ליה קרקע עולם למיפטר בגילוי עריות, ורבא משני בסנהדרין דף ע"ד בטעמא דאסתר דלא כאביי דאמר אסתר קרקע עולם היתה, אלא דהנאת עצמן שאני, וממילא לפי"ז ילפינן גם רוצח מנערה, דגם היכא דליכא סברא דמאי חזית, וכמו בנערה דלא עבדה מעשה, דיהרג ואל יעבור גם בכה"ג וכגון כשרוצים להפילו על התינוק שיהרג התינוק עי"ז שהוא מחוייב למסור עצמו ולא להניח שיפילוהו, ועל זה פליג רבא וסבר דלא מקשינן לגבי זה רוצח לנערה, ומשום דסבר כר' ישמעאל דגם בהנך ג' עבירות איכא וחי בהם, ורק משום סברא דמאי חזית הוא דיהרג ואל יעבור ברוצח, ולכן מיושב שפיר דאף דסבר כר' ישמעאל דבצינעא גם בג' עבירות יעבור ואל יהרג, זהו בלא טעמא דמאי חזית, והתם בכתובות הא ליכא מאי חזית דסו"ס אינו רק הפסד ממון, אבל בדאיכא מאי חזית וכגון בעובדא דמרי דוראי סבר גם רבא דיהרג ואל יעבור, וזהו שחידש כאן רבא מאי חזית וכו', ובדברינו אלה יתיישב מה דקאמר שם בגמ' ה"ז בא ללמד ונמצא למד, דלכאורה קשה דהא הוי נמי מלמד לענין יהרג ואל יעבור, וכדהעירו שם התוס' בסנהדרין דף ע"ג ע"א ד"ה הרי זה דנמצא אף למד, אכן לפי דברינו גם לענין זה דיהרג ואל יעבור, נמצא רוצח למד מנערה המאורסה דגם בדלא עביד מעשה בידים יהרג ואל יעבור, וכמו בנערה, וזהו דלא כשיטת התוס' שכתבו בכמה מקומות דגם רבא מודה דקרקע עולם מהני לענין גילוי עריות, ולא פליג רק לענין פרהסיא.
ויש לי להוכיח שגם הרמב"ם אינו סובר להלכה דקרקע עולם מהני לענין גילוי עריות דהא כתב הרמב"ם בפ"א מהל' איסו"ב ה"ט, אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת, והראב"ד השיג שם עליו עיי"ש דיש אונס שהוא פטור, וכגון שנתקשה לאשתו, והמ"מ כתב שם דבזה גם הרמב"ם מודה, אבל לדעתי נראה דהרמב"ם סובר דלגבי הבועל אין אונס בכל אופן, וגם כשבעל כשהוא מקושה חשיב מעשה, ויש בזה להאריך ואין כאן מקום, ומפשטות הדברים נראה דכן שיטתו, דלגבי בועל לא משכחת לן אונס א"כ ע"כ מוכח דלית ליה הא דקרקע עולם למיפטר בגילוי עריות, דהא לא משכחת חידושא דנערה המאורסה תיהרג ואל תעבור דבדידיה לא צריך לאשמעינן דיהרג ואל יעבור דהא ליכא אונס גביה, וע"כ מה שכתב בפ"ה מהל' יסוה"ת ה"ב דבגילוי עריות יהרג ואל יעבור בדידה מיירי דתיהרג אף דהוי קרקע עולם, ואף שהתוס' בפי' אחד פירשו דגם אי גרסינן תיהרג משכחת ליה ע"י מעשה כשאונסין אותה להביא את הערוה עליה, אבל לא משמע כן בדברי הרמב"ם ודוחק להעמיס כונה זו בדבריו, ועיין בכ"מ בפ"ה ה"ה כאן שכתב שהרמב"ם פוסק כר"ל דביחדוהו להם בעינן דוקא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי לא סבר סברה דמאי חזית, וסובר ר"ל דזה אינו עיקר הטעם, וקבלה היתה בידם דבשפיכת דם יהרג ואל יעבור, ולכאורה זה דחוק, אכן לפי דברינו מיושב שפיר דהרמב"ם דלא סבר דקרקע עולם מהני לענין גילוי עריות, ובנערה המאורסה הכונה על האשה דתיהרג ולא תעבור אף בדלא עבדה מעשה, א"כ כמו דילפינן נערה מרוצח לעיקר הדין דתיהרג, ה"נ ילפינן רוצח מנערה דגם בדלא עבד מעשה וליכא סברא דמאי חזית יהרג ואל יעבור, ורק רבא פליג על זה, ובזה לא סבירא לן כרבא, וממילא לפי"ז שפיר בשפיכת דם גם בדליכא מאי חזית יהרג ואל יעבור, וזהו שחידש ר"ל דבעינן דוקא מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, דבלא זה בכל ענין יהרג ואל יעבור בשפיכות דמים.
והנה לכאורה היה נראה עוד להוכיח מדברי הרמב"ם דלא ס"ל קרקע עולם לגבי למיפטר בגילוי עריות, מהא דקאמר הכא לענין מי שדינו שיהרג ולא יעבור, ועבר ולא נהרג שאין ממיתין אותו מולנערה לא תעשה דבר, ואי ס"ל קרקע עולם מאי ראיה מכאן הא אשה קרקע עולם היא ולכן פטורה משא"כ בדעביד מעשה, גם בכה"ג ממיתין אותו, אך באמת אין זה הוכחה כלל דסברא דקרקע עולם אינו שייך אלא לגבי זה שאינה מחוייבת למסור את עצמה ע"ז אחרי דגלה תורה דמעשה אונס לא חשיבא מעשה כרצון מלנערה לא תעשה, אבל אין בזה טעם לפוטרה ממיתה אי הוי מחויבת למסור עצמה, דאי הוי אמרינן דלדין חיוב מיתה לא מהני אונס והוי כדין רצון לא היה פוטר הכתוב גם אותה ממיתה כיון דברצון הא הושוו שניהם למיתה ואף דלא עבדה מ"מ חייבה תורה, ורק אחר שמיעטה התורה דלנערה לא תעשה דבר וע"כ דהפטור הוא משום אונס ואונס לא הוי כרצון, דאין לומר דהתורה התירה ופטרה משום פקו"נ דהא זה ודאי דגם אשה אינה רשאית לעבור משום פקו"נ דהא כתב הרמב"ם לקמן דפקו"נ לא חשיבא אונס וע"כ דהפטור הוא משום דאונס לא חשיב מעשה עבירה כרצון, והא דמחויב למסור את עצמו הוא משום דמקשינן נערה המאורסה לרוצח דאיכא חיוב עכ"פ למסור עצמו, ובזה שפיר אמרי' דומיא דרוצח דעביד מעשה אבל נערה דלא עבדה והוי קרקע עולם אינה מחויבת בדין יהרג ואל יעבור, אבל כ"ז אמרי' רק משום דמיעטה תורה אונס ממיתה ושפיר הוכיח הרמב"ם דבעריות אם עבר אינו חייב מיתה, ובאמת צריך לומר כן גם לדברי התוס' דסברי קרקע עולם וזהו כונתם בע"ז דף נ"ד ומיושב בזה קושית הגרע"א וכש"נ לעיל בהל' א' ב'.
ב) בכ"מ כתב הרמ"ך נראה כי זה ק"ו פריכא הוא דכרת לא מיחייב דרחמנא לבא בעי ואי לא מקבליה עליה באלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב"ד שהוא בעדים והתראה כיון שעבר אחר שהתרו בו חייב כדאמרינן הפוער עצמו לפעור זהו עבודתו ואע"ג דמכוין לבזוייה עכ"ל, וכתב הכ"מ איני רואה טעם בדברים אלו דכיון שאינו אלא באונס מה התראה שייך בזה וכמ"ש בסמוך. עיי"ש ובלח"מ.
אבל באמת לפי"ד הכ"מ יקשה יותר דמכיון דאינו עובד אלא באונס ואינו שייך התראה, א"כ מנין למד הרמב"ם מכאן דאם עבר ולא נהרג בשאר מצות דאינו חייב מיתה כיון דהכא לא הוי עבירה כלל באונס, אך באמת לא קשה כלל ואין צריך לדברי הכ"מ והלח"מ דהא פסק הרמב"ם בפ"ו מה' עכו"ם ה"ג דמולך לא הוי עבודת עכו"ם והעובד כן לעכו"ם אחרת פטור. ורק מולך בעצמו הוא עכו"ם אבל ההעברה אינה עבודת עכו"ם וממילא לא צריך קבליה באלו' ואפי' באונס היה חייב אי לאו פטורא דההוא ולא אנוס, ועמש"כ בה' עכו"ם שם.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יסודי התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה