אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה יח
עשה שמעון מאמר ביבמתו אשת ראובן ומת קודם שיכנוס אותה הרי לוי חולץ לצרתה ולא מייבם שאין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו שבארנו.
בתוס' דף כ"ט הקשו בהא דאמר דמאמר לר"ש אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד, דא"כ איך אמר ר"ש אם מאמר של שני מאמר אשת שני הוא בועל כיון דמאמר אינו קונה לגמרי רק קונה ומשייר, ושמעתי מאדמו"ר הגר"ח זצ"ל להקשות בשם הגדול ממינסק זצ"ל דהא כיון שעשה מאמר נעשה על הג' אשת אח ופקע דין יבום מאחיו, ותי' דלאחר מיתת בעל המאמר תהי' יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, והנה להרשב"א דבזה כבר נתבטלה מצות יבום, רק שהותרה במיתת הבעל, א"כ לא הוי יבום מצד הראשון, דאינו דין יבום אלא היתר, א"כ אכתי אין כאן זיקת שני יבמין, אלא דאפילו להרמב"ם שכתב רצה חולץ רצה מיבם, יש לומר דטעמא דכמו דאשת איש אינו מפקיע זיקה, ה"נ כל היכי דאפשר להתבטל וכמו בשומרת יבם שקדש אחיו את אחותה ונימא דדין דרכי נועם אינו אלא בתחילת הנפילה, אבל היכי שאח"כ ג"כ לא תחזור מצות יבום מסתבר דבטלה לגמרי, וכאן כיון דעכשיו היא אשת אח ולכשימות לא יהי' דין יבום משום זיקת שני יבמין, אפשר דפקע זיקה ואף דבכל מקום דהוי זיקת ב' יבמין לא נימא דהשני לא יוכל לאסור כיון דאינו יכול ליבם משום זיקת ב' יבמין, דאינו דומה דהתם זהו האיסור ובלא דינא דזיקת ב' יבמין היתה מתייבמת, אבל כאן דבאמת נפקע עכשיו זיקתה מדין אשת אח יש לומר דלא מהני מה דאפשר שימות, כיון דגם כשימות לא יהיה דין זיקה משום זיקת שני יבמין וא"א להתבטל, אף דיש לומר דמ"מ הדין דאשת אח אפשר שיתבטל, מ"מ אינו מוכרח דאנו אומרים דכח הזיקה לא נפקע כיון דאפשר שיצא לפועל, אבל כאן שהזיקה לא תצא לפועל שפיר נפקעת עכשיו מדין אשת אח.
והנה יש לדון על עיקר היסוד דמה מהני מה דליכא זיקה משום שנעשית אשת אח, עכ"פ הא נשארה גם אשת המת והוי אשת ב' מתים, דהא במאמר השני לא נתבטל אשת אח הראשון, דהא אמרינן דאי בעי לאפוקי לא סגי לה בגט, אך יש לומר דזה תלוי בעיקר דינא אם הדין הוא על אשת ב' מתים או על זיקת ב' יבמין, ובגמ' הוזכרו ב' הלשונות דביבמות איתא זיקת ב' יבמין ובגיטין פרק המגרש איתא אשת ב' מתים, ונראה דלהרשב"א שכתב דיבמה הותרה במיתת המת, א"כ לא דמי לאשת ב' מתים דהמגרש דשם לא הותרה במיתת הראשון, אבל כאן שהותרה ע"כ דהאיסור הוא מצד הב' שלא יתקיים היבום בשבילו לחוד, ולא קרינן להקים לאחיו שם.
והנה לפ"מ שכתבנו בפ"א הל' י"ב י"ג בדין חלוצה בדעת הרמב"ם דדין יבום הוא אפילו אם אין זיקת יבום, וגם אחר חליצה יש גדר יבום, נוכל לומר דמש"כ הרשב"א דהותרה במיתת הבעל לא דהותרה סתם, אלא דהותרה על דין יבום, וראי' לזה דהא מאמר אינו אלא מדרבנן, וכתב רש"י ריש פרק ר"ג דלא הותר אלא ביאה, וא"כ נוכל לומר דהרמב"ם שכתב רצה חולץ רצה מיבם, ודקדקו מכאן דלא כהרשב"א, ולפ"ז אפשר לומר דהרמב"ם אינו חולק על הרשב"א, אלא דאף שמשום דרכי נועם נתבטל חיוב יבום ודין דלא תהי' אשת המת החוצה, מ"מ לא נתבטל ההיתר ליבום.
והנה נראה דאם נימא דלא כר' יוחנן דלא הותרה אשת אח וחייבים על החלוצה כרת, הא לכאורה ליכא למימר דינא דהותרה ונאסרה לדעת הרשב"א, וכמו שכתב להדיא הרשב"א דמוכיח סברתו מהא דקיי"ל דאין חייבין על החלוצה כרת, אכן לפ"ז יקשה דבירושלמי אמר הכי להדיא ר' יוחנן הא דהותרה ונאסרה, והירושלמי הא מהפך דר' יוחנן לר"ל ור"ל לר' יוחנן, וכיון דר"י סבר דחייב על החלוצה כרת איך סבר הא דהותרה ונאסרה.
ונראה דלפ"מ דאמר בירושלמי דחלוצה להכי הוא בכרת משום דנעקרה הימנה זיקת המת למפרע, [ומ"ד דחולץ אינו בכרת הוא משום דנראה לפטור בה], א"כ נוכל לומר דגם ר' יוחנן בירושלמי סבר דבזיקת היבום ע"כ הותר איסור אשת אח, אלא דבחליצה פקע ההיתר למפרע, אבל במה דנעשית ערוה לא פקע למפרע, ואף דהירושלמי מסיים לענין היתר היבמה אחר היבום אצל האחין משום דאשתו היא, היינו משום דהיינו אומרים גם בזה סברא דלמפרע כמו דאמר מקודם סברא דלמפרע לענין צרות, ולכן מכיון דאמרינן אשתו היא היינו דלדידהו נמי מהניא הזיקה ושליחותא דידהו קעביד לענין זה שלא יהי' עלי' איסור אשת אח, אבל כל זה אי איכא טעמא דלמפרע, אבל אי ליכא טעמא דמפרע כמו בנעשית אחות אשה, כיון דלא נאסרה בשעת נפילה והותר אשת אח לא פקע היתרה, והוא משום דשייך יבום גם אח"כ אע"ג דליכא חיוב יבום.
ובזה מבוארים דברי התוס' שהתחלנו דלדברי הרשב"א דבמיתת האח כבר הותרה אשתו משום אשת אח א"כ מה מהני מה שאח"כ נעשית אשת ב' מתים, וצריך לומר דהאיסור אינו בשביל הראשון אלא בשביל האח השני, ולכאורה כיון שהותרה מצד האח הראשון למה תהיה אשת ב' מתים, אלא דטעמא דכיון דעכ"פ איכא מצות יבום מצדו, א"כ מה שייבם אותה האח השלישי לא תהיה מצד האח השני לבד אלא מצד שניהם, וזיקת ב' יבמין לא הותרה אשת אח דהא לא קרינא להקים לאחיו האחד שם, וממילא אי אפשר שיותר איסור אשת אח שלו, ונמצא דכל האיסור הוא לא מצד האח הב', אלא מצד זיקת ב' יבמין.
והנה לפ"מ שבארנו איכא נ"מ דגבי אשת ב' מתים יש איסור מכל אשת אח לגבי האח השני, ונמצא דאסור היבם ליבם את הב' מצד הא' והוי גדר ערוה ושייך איסור צרה, אבל בזיקת ב' יבמין שמצד אח הראשון מותר, א"כ מה דאסור מצד האח הב' אינו דליכא לגבי' מצות יבום והוי כמו איילונית ולכן ליכא לגביה איסור צרה דבשלמא אם היתה אסורה גם מצד הראשון א"כ הוי מצד אחד להשני אשת אח, ושייך שיהיה איסור צרה, [ואיברא דאפשר דדמי לצרת בתו איילונית שמעולם לא הי' בה גדר זיקה, והיינו דצרת אשת השני הא לא הי' בה זיקה אלא דמ"מ אם נשואין הראשונים מפילים יש לחלק מצרת בתו איילונית], אבל אם מצד הראשון אינו אסור לא שייך כלל צרה, דהא עיקר האיסור בא עכשיו בשביל דלא שייך יבום, ולפ"ז אשת ב' מתים אי אפשר אלא במתו בב"א וכדאמר בירושלמי שנפל הגג על שניהם כאחד, או כהא דגיטין באומר הרי את מקודשת חוץ מראובן, ועכשיו מיושב דכיון דמשום גדר אשת ב' מתים אין לבוא כאן משום שכבר הותרה, ורק משום זיקת ב' יבמין, ובזה שפיר דלהרשב"א הא ליכא זיקה מן הראשון ואפי' אחר מיתה, ואפי' להרמב"ם יש לומר כמו שכתבנו דכיון דעכשיו היא אשת אח וגם לאחר מיתה לא יהיה זיקה, ממילא ליכא זיקה ומותרת מפני זיקת השני.
ולפ"מ שבארנו מיושבים דברי הירושלמי דאמר בהך מתני' דהוא כר' מאיר דאמר כל שאין את מיבמני אין את מיבם צרתי, וכתבו המפרשים דהוא שלא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות, וקשה דגזירה זו לא שייך לכללא דר' מאיר דמשמע דהאיסור הוא משום גדר צרה, ובפרק א' מייתי בירושלמי הא דר' מאיר על הא דר' אסי דאמר צרת איילונית אסורה, אבל לפמש"כ מבואר שפיר דכאן שייך נמי להא דר' אסי דאמר צרת איילונית אסורה וכמו שכתבתי לבאר זה בפ"ו אם אשת אח מאח זה פוטרת צרה, דיש לומר דלא דמי לאשת אחיו שלא הי' בעולמו דהוי ערוה מאח אחר, אלא דזה מוכח מדין צרת איילונית דפוטרת צרה, ומאן דפליג הוא רק משום דהוי שלא במקום מצוה והארכתי בביאור דברי הירושלמי והרמב"ן עיי"ש, וממילא גם הכא אף דהאיסור הוא משום זיקת ב' מתים ומשום השני מ"מ שייך איסור צרה.
והנה בתוס' מפרשים הך תנא גזר משום צרה וכו' היינו תנא דד' אחין אסר רק משום צרה דשמא יאמרו ב' יבמות מתייבמות, אבל אין האיסור משום אשת ב' מתים, אבל תנא דהתם לא גזר משום צרה אלא אטו אשת ב' מתים דהוי בעלמא דאורייתא ולא גזר אלא בה ולא בצרתה, ולפ"ז אי גזרינן גם בצרה ע"כ לאו משום אשת ב' מתים אלא משום גזרה שמא יאמרו, אבל מדברי הרמב"ם מוכח דבהיבמה עצמה הוא משום אשת ב' מתים ורק אח"כ בהלכה כ"ח על זה שלא יחלוץ לבעלת המאמר ולייבם לאשתו והוא באיסור צרה כתב טעמא דגזירה שמא יאמרו.
ונראה דהרמב"ם פסק דלא כגמ' דד' אחין אלא כסוגיא דהאשה רבה וכרבא דאמר דלאו דוקא היכי דאיכא צרה, והטעם משום אשת ב' מתים, אלא דמ"מ בצרה לא שייך לגזור מצד צרת אשת ב' מתים כמו שכתבתי דכיון דכל האיסור הוא משום אח השני לא שייך איסור צרה דהוי כמו צרת איילונית, ולכן גבי איסור צרה כתב הרמב"ם משום גזירה אבל באיסור עצמה לא הוי גזרה שמא יאמרו, אלא משום איסור אשת ב' מתים, והוא מדרבנן משום דמאמר מדרבנן, ופי' דברי הגמ' דהאשה רבה היא דמה דאמר דגזור משום צרה, היינו דאם הי' כל האיסור רק איסור אשת ב' מתים לא שייך לאסור צרה כיון דהוי כמו אשת אח שלא במקום מצוה וכמו שכתבנו, ולכן אם היינו אומרים דמאמר קונה במקצת לא היה שייך לאסור הצרה אם היינו אומרים דהוי ספק וזהו דעת ר"ש, אלא שחכמים גזרו מלייבם הראשונה לא משום ודאי קנין בשיור דאי הכי לא הי' שייך לאסור הצרה, אלא משום שלא ידעו אם הוא קנין או לא, ואף דלפ"ז ספיקם של העולם יהי' כמו לר"ש, אלא דלר"ש דהוי ספק בעיקר הדין לא גזר דילמא חלץ והדר מייבם, אבל לדידן דמעיקר הדין הוי דרבנן קנין בשיור ולא שייך לאסור הצרה, משום דהוי אשת אח שלא במקום מצוה, לכן גזרינן דילמא חליץ והדר מייבם, ועכשיו א"ש הנ"מ מה דלדידן גזרינן ור"ש לא גזר [ויסוד לזה מש"כ התוס' דאי יש זיקה לא גזרינן דילמא חליץ והדר מייבם, ויסוד לזה הוא מתני' דפ' כיצד דף כ"ג].
ועכשיו מיושב שפיר דהתם בעיקרא דמילתא ע"כ קאמר הגמ' דשייך לאסור יבום של שניהם לא מטעם אשת ב' מתים אפי' דנימא דלא כדקס"ד דהוי דאורייתא אלא דהוא דרבנן דאי אסורה משום ב' מתים א"כ כבר לא שייך לאסור צרה, וע"כ אפי' משום אשת ב' מתים דרבנן לא גזרינן אלא דאיכא עוד גזירה שיאמרו שהם מבית אחד לגמרי, וממילא לא צריך תו לאסור משום אשת ב' מתים, אלא דמ"מ כיון דאיסור זה הי' שייך רק היכי דאיכא צרה, וכיון דבהאשה רבה אמרינן דאפי' היכי דליכא צרה אסורה וע"כ משום איסור ב' מתים.
והנה בתוס' כתבו לפרש דהך תנא דארבעה אחין גזר משום צרה ולית לי' איסור ב' מתים, ולכאורה ל"ל לגמ' לפרש כן לימא דבאמת אית לי' למתני' דד"א איסור ב' מתים כדתנן להדיא במתני' ורק דבצרה גזרו משום שמא יאמרו, אכן יש לומר בפשיטות דאי הוי סבר הא דאשת ב' מתים לא הוי שייך לגזור גזרה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד דאפי' אם יאמרו דמאמר קונה מדאורייתא בודאי אינו אלא קונה ומשייר, ולא יטעו לומר דמאמר הוא כביאה ממש, וא"כ עכ"פ לגבי הצרה לא שייך לאסור משום ב' יבמות הבאות מבית אחד, ואי ידעו איסור צרה בשני מתים ילמדו מזה דשני מתים אינו אסור בצרה וזה משמע דלא איכפת לן, ואפשר דטעמא דשני מתים דאורייתא לא שכיחא כ"כ דנגזור בשביל זה, וא"כ עכ"פ לגבי הצרה ליכא שום חשש וע"כ סוברים התוס' דאי הוי אשת ב' מתים לא שייך לומר הא דב' יבמות, ולכן שפיר הוכרחו בגמ' לפרש דתנא דד' אחין לא סבר כלל הא דב' מתים.
והנה לפי' הרמב"ם ג"כ אם נאמר דידעו מאיסור ב' מתים כיון דבב' מתים באמת מותר צרה א"כ לא שייך למיגזר כלל, וע"כ דהרמב"ם מפרש דבאמת יטעו לומר דלא הוי אשת ב' מתים משום דקונה לגמרי או משום דדין אשת אח מפקיע דינא דב' מתים, ודלא כמש"כ התוס' בדכ"ט, ולפ"ז אפשר לומר דהא דגזרינן גזרה שמא יאמרו הוא אפי' אי סברינן אשת ב' מתים דאורייתא, דבאמת הא אשת ב' מתים אי הוי דאורייתא או דרבנן, דאפי' הוי דאורייתא, מ"מ קונה ומשייר דאפי' איסור אשת אח גמור ג"כ ליכא, אבל אם יסברו דדחי דתי' גמורה א"כ ליכא איסור ב' מתים, ושייך לגזור משום ב' יבמות הבאות מבית אחד, וזהו באמת המחלוקת דתנאי דתנא דד' אחין סבר דשייך למיגזר משום ב' יבמות משום דיסברו דליכא איסור דב' מתים והך תנא דהאשה רבה סבר דליכא למיגזר דודאי ידעו מאיסור דב' מתים.
אך במה דאמר הגמ' דהך תנא גזר משום צרה היינו דלבד איסורא דב' מתים שייך נמי למיגזר משום צרה, והיינו דכיון דאיכא צרה גזרינן משום ב' יבמות, ואף דהתוס' מדחו פי' הריב"ן היינו דהריב"ן רצה לפרש דכל האיסור הוא משום ב' מתים וצרה גזרינן אטו בעלת מאמר, ולכן כתבו שפיר דבעלת מאמר לא קרינן צרה, ועוד דפבד"א אמרי' דגזרינן משום ב' יבמות ולא משום ב' מתים, אבל לפי דברינו נאמר דהגמ' אמר רק דגזרינן בכל חדא וחדא משום צרה, ואפשר לומר דגם בבעלת מאמר ע"כ שייך למגזר משום צרה דאם נימא דבבעלת מאמר ליכא איסורא אלא ב' מתים א"כ ע"כ ידעו דמה דפטורה הוא משום ב' מתים, וממילא לא שייך לאסור צרה משום שתי יבמות, וע"כ דגם בבעלת מאמר שייך למגזר משום שתי יבמות וכולהו חדא גזרה.
ויש לומר עוד יותר דמשום דשייך בבעלת מאמר גזרה משום צרה משום שתי יבמות, גזרינן נמי בצרה משום שתי יבמות, אבל אי בבעלת המאמר הי' פשוט דצריך ואסור רק משום שתי מתים לא הי' שייך לגזור בצרה דהוי שתי גזרות סותרות, וזהו בשביל דיש סברא לומר דלא הוי אשת שתי מתים אליבא דב"ש ודלא כתוס' הנ"ל.
[הוספה מכ"י והנה כתבתי במק"א להקשות להרשב"א דמפרש דדין יבמה שהותרה הוא משום דהותר אשת אח וכר' יוחנן דאין האחין חייבין על החלוצה והצרה כרת, א"כ לר"ל דאינו סובר כן לא מצי סבר הא דהותרה ונאסרה, ובירושלמי איתא הכי לר' יוחנן אף דבירושלמי מהפך הגירסא מר"י לר"ל וסובר דר"י סבר לא הותר, ותירצתי עפ"מ דאמר הירושלמי דלר' יוחנן אמרינן מכיון שחלץ נעקרה זיקה למפרע למפרע חל איסורו של מת, ואמרתי דבזה חולקים הבבלי והירושלמי דהירושלמי סובר דאי הותר אינו יכול ליאסר ולכן ע"כ הוא משום למפרע, ואמרתי דדין למפרע לא נימא אלא לגבי חליצה אבל היכי שנאסרה משום ערוה כיון שיכולה לחזור ולהיות מותרת (והיינו אפילו אם נימא דקדושין מפקעי זיקה מדאורייתא ובזה נחלק לר"ל מחליצה ונעשית ערוה דבנעשית ערוה לא אמרינן למפרע כיון דיכולה להיות מותרת) והנה אם היינו אומרים כמש"כ דהיכי דתחזור ותהי' מותרת לא פקעה זיקה מדאורייתא הי' ניחא שפיר, אלא דיקשה לפ"ז דא"כ היכי דלא תחזור ותהי' מותרת דפקעה זיקה תשאר אשת אח, וא"כ גבי אשת ב' מתים תהי' אשת המת גם ממת הקודם, וא"כ אי אפשר לפרש כמו שפירשתי בירושלמי דתלי לה בהא דר' מאיר דכל שאין את מייבמני דהא נשאר אשת אח גם מאח הקודם והוי כמו אשת אחיו שלא היה בעולמו, אבל באמת זה אינו דהוי כמו צרת בתו איילונית, ומיושב קושית התוס' בדף י' דגבי אשת ב' מתים לא משכחת כלל דין צרה.
ואפילו אם לא נפרש כן אלא כפשוטו לר' יוחנן דהותרה אשת אח ג"כ קשה דהא בפשוטו צריך לומר דאף דהותרה הוא דוקא לדין יבום, מדלא הותרה לקידושי כסף, וכיון דהותרה לדין יבום א"כ קשה עפ"מ שיש לחקור דאפשר דלאו דוקא זיקת ב' מתים אלא אפילו יבום של ב' מתים, עוד יש לחקור אם דין דזיקת ב' מתים כיון שהוא בעיקר דין יבום מפקיע דין יבום לגמרי, וא"כ כאן כיון דנשארת עכשו אשת ב' מתים ונפקע דין יבום לגמרי לגבי זה לא הותרה כלל, דלא אמרינן דהותרה אלא היכי דעכ"פ ישאר דין יבום, וראי' מדלענין קידושי כסף הוית אשת אח, וא"כ אפילו לר' יוחנן דהותרה הוא דוקא לגבי איסור ערוה, אבל לגבי איסור ב' מתים תישאר גם באיסור אשת אח מן הקודם, ולפמש"כ דגם איסור אשת אח הקודם אינו אוסר צרה ניחא שפיר].
והנה במה שכתבתי למעלה דנימא דאפילו אם אין זיקה היינו שבטלה הזיקה מ"מ יש מצות יבום, יש לעיין אי מיקרי בזה זיקת ב' יבמין, והלשון זיקת ב' יבמין משמע שיש עליה זיקה של ב' יבמין, ואם נימא דגם אם אין זיקה נמי שייך זיקת ב' יבמין כיון דעכ"פ איכא גדר יבום, א"כ בדברי התוס' שכתבו דלר"ש נמי אשת שניהם הוא בועל, וכתבנו דאף דנעשה אשת אח ובטל דין יבום ורק דמ"מ הוי יבמה שהותרה ונאסרה, וכתבנו דמ"מ לפי' הרשב"א דיבמה שהותרה ונאסרה נמי ליכא מצות יבום שוב לא קשה קושית התוס', וכתבנו עוד דאפילו אם נחלוק על הרשב"א היינו דנסבור דכיון דאפשר להתבטל האיסור לא נדחה כלל מצות יבום, אבל זהו באחות אשה שאפשר שיתקיים מצות יבום, אבל באשת אח כיון דעכ"פ אמרה תורה שיהי' אשת ב' מתים א"כ לא יהי' כלל דין יבום, וממילא ע"כ דנדחה לגמרי דין יבום, אלא דאם נימא דמותרת ממילא נוכל לומר דעכ"פ איכא גדר יבום אף דאין מצות יבום ושוב יהי' באיסור אשת ב' מתים, והיינו דמצות יבום ליכא כיון דאסרה תורה אשת ב' מתים, א"כ לא יתקיים מצות יבום מצדו, ומ"מ אפשר להיות מותר מצד בעל המאמר, אבל אם נימא דגם היתר ליבום מיקרי ב' מתים א"כ שוב הוי אשת ב' מתים.
ואם נימא דאשת ב' מתים לא הוי אלא היכי דהוי זיקת ב' מתים היינו דיש מצות זיקה, לכאורה יקשה לב"ש כיון דסברי דמאמר קונה מה"ת א"כ לגבי אחין הוי אשת אח ובטל מצות יבום, אלא דלמסקנא לא קשיא דהא למסקנא ליכא לא דין אשת אח ולא אחות אשת לב"ש לדחות מצות יבום. וא"כ שפיר הוי זיקת ב' מתים משום דמאמר לב"ש קונה ומשייר ולא הוי קנין גמור.
[והנה לפמש"כ למעלה לחקור אם כשיש דין יבום ולא זיקת יבום אם שייך משום ב' מתים, ויש לחקור עוד להיפך אם יש הדין דזיקת ב' יבמין אם שייך דנימא דמ"מ נשאר היתרא דאיסור אשת אח דכתבנו דהוא רק במקום יבום, והיינו אם זה שכתבנו דהיתרא דאשת אח הוא רק במקום שיתקיים מצות יבום או יבום שלם או דנימא דאף דבזיקת ב' יבמין לא התירה תורה אבל כשכבר הותרה לא איכפת לן במה שתתייבם בזיקת ב' יבמין כיון דעכ"פ דין יבום ע"ז, ויש לעיין בזה].
והנה לפמש"כ למעלה דלהירושלמי דסובר דר' יוחנן סבר דהאחין חייבין על החלוצה כרת, א"כ א"א לכאורה לומר כהרשב"א בפי' דהותרה ונאסרה, וכתבתי דהירושלמי דסבר טעמא דלמפרע, א"כ אפשר דדוקא בחליצה דהוי למפרע, אבל באחות אשה דלא שייך למפרע אמרינן דכיון דהותרה הותרה, רק דכתבתי דאפשרות יבום ישאר כמו בחלוצה דאין חיוב יבום, ומ"מ לפמש"כ נשאר אפשרות יבום, ואף דאינו מוכרח דאולי אפשר לומר דהותרה אף דאין דין יבום כלל, אך אם נימא כן דדוקא בשביל דאיכא דין יבום אף בלא מצות יבום, יש לעיין במה שכתבנו דלכן אמרינן הכא זיקת ב' מתים, משום דליכא למימר אשת ב' מתים משום דהותרה, אבל אי נימא דבזיקת ב' יבמין לא שייך יבום משום דאינו יבום של אח זה לבד, א"כ כבר אינו דין יבום והיכי דאינו דין יבום לא הותר אשת אח, וממילא שייך גם איסור אשת אח הראשון, ע"כ אנו צריכים לא' מב' האופנים, או דשייך היתר אשת אח אף שלא יהי' אח"כ דררא דיבום כלל, ובזה קשה דליהני קדושי כסף מדאורייתא, ולא מאמר דרבנן, או דנימא דאף דמיעטה התורה אשת ב' מתים זהו לענין דין היתרו של יבום מסתבר לן דכיון דהיבום אינו שלם מצד אחד אין בדין שידחה אשת אח, אבל היכי דכבר הותרה אשת אח, אין חסרון אם יש גם צד יבום לאח שני דעכ"פ יבום מיקריא, ועל יבום הותר כבר אשת אח.
והנה ב' החקירות שחקרתי א' אם דין יבום לא בטל במקום שנתבטלה המצוה משום זיקת ב' מתים, וב' אי זיקת ב' מתים מיקרייא היכי דמאח אחד ליכא זיקה אלא דין יבום, ולכאורה יש לתלות חקירה אחת בחברתה, והיינו דאם נימא דגם במקום שנתבטלה הזיקה משום זיקת ב' מתים מ"מ נשאר דין יבום א"כ מוכח לכאורה דדין יבום אינה מתבטלת משום דינא דאשת ב' מתים, א"ו לא נוכל לומר דמשום דין יבום יהיה לה דין אשת ב' מתים, אבל באמת חקירתנו לגבי יבומו של השני, והיינו דאף דנימא דדין זיקת ב' מתים אינה אלא לבטל הזיקה ולאסור אותה משום אשת אח בתחילת נפילה, אבל מ"מ כשכבר נפלה ליבום אין הדין דאשת ב' מתים מעכבת יותר מחליצה או מאיסור ערוה, דכיון דעכ"פ כבר נפלה אף דאין זה עיקר המצוה מ"מ נימא דמיקריא יבום לענין שתועיל לה היתרה דשעת מיתה, מ"מ נוכל לומר דלגבי היתרו של אח השני, דין יבום נמי מועיל לענין שלא תהיה נקראת מתייבמת מאח אחד, והתורה לא התירה אלא יבום מאח אחד וכיון שעכ"פ מתייבמת מטעם ב' אחים לא הותרה אשת אח, ונמצא דאיסורו של אשת אח השני לא הותר.
[קוטב הדברים במה דעוררתי בקושית התוס' בדכ"ט בשם אדמו"ר הגר"ח זצ"ל דהא נפקע זיקת יבום מן השני משום אשת אח, ותי' ע"ז משום דלאחר מיתת בעל המאמר תהי' יבמה שהותרה וכו' וכתבתי דלשיטת הרשב"א לא יוחזר זיקת יבום, וכתבתי דאפילו לא נימא כהרשב"א היינו משום דכיון דאפשר שיוחזר זיקת יבום לא מתבטל כלל וצריכה חליצה וממילא ליכא חסרון דדרכי נועם, ול"ד לפצוע דכא שלא יוחזר, ולפ"ז אי לא הוי גלי קרא דזיקת ב' מתים אינה מתייבמת באמת היתה זיקת ב' מתים, אבל כיון דגלי קרא לא נימא דממילא אם נאמר דמתייבמת הדר הוי אשת ב' מתים, דז"א דשפיר אנו אומרים דמצד אח הקודם א"א להתייבם דהוי זיקת ב' מתים וממילא לא יוחזר הזיקה וכיון שלא יוחזר הזיקה הדר מפקיע איסור אשת אח הזיקה לגמרי, וכיון דמפקיע לגמרי לא ישאר אלא זיקת מת א'.
אכן הקשיתי לשיטת הרשב"א דיבמה שהותרה וכו' הוא משום דפקע איסור אשת אח וזה אינו אלא לר"ל לשיטת הירושלמי אבל לר' יוחנן הא לא פקע, ור' יוחנן הא סבר ג"כ בירושלמי הא דיבמה שהותרה וכו' ותירצתי עפ"מ דאמר בירושל' דטעמא משום דכיון שחלץ נעקרה למפרע הזיקה, והיינו דהזיקה אינו אלא אם תתייבם, והא דצריך לומר עוד גבי יבום דמהני אצל האחין משום דאשתו היא היינו דבלא"ה היינו ג"כ אומרים דלמפרע הוברר כמו דאמר לעיל מינה גבי צרה, וכ"ז בחליצה אבל כשנעשית ערוה נוכל לומר דכבר פקע איסור אשת אח גם לר' יוחנן, אלא דמשמע דצריך לומר לכו"ע דהוא משום דעכ"פ יהיה דין יבום אף שלא יהיה מצות יבום, ובאופן זה אמרינן פקע איסור אשת אח, דאי נימא דפקע לגמרי א"כ אמאי משמע דלכו"ע אינו מועיל קדושי כסף, וכ' רש"י בפ' ר"ג דטעמא משום דלא הותר אשת אח אלא לביאה, והנה מה שבארתי ד' הירושלמי דתולה איסור צרה בהא דר' מאיר איירי נמי ר' יוחנן ומוכח נמי דר' יוחנן מודה דמצד איסור אשת אח ראשון אין איסור, והוא כמו שכתבתי דדוקא בחליצה דפקע זיקה למפרע סבר ר' יוחנן דלא הותר, אכן אם נימא דמה דהותר הוא דוקא אם עכ"פ מתקיים דין יבום אף דמצות יבום נתבטל יש לעי' בזה אי נעשה אח"כ זיקת ב' מתים דנמצא דהיבום הוא מצד שני האחים, אי אמרינן דיש עכ"פ דין יבום ולא מיעטה תורה אלא ממצות יבום ומהיתרא דאשת אח, עוד יש להסתפק היכי דאין זיקת אח הקודם שכבר נתבטלה הזיקה ומ"מ נימא דיש כאן דין יבום אם נאמר בזה זיקת ב' מתים לגבי אח השני בשביל דין יבום שיש מאח ראשון, ולכאורה תלי זב"ז היינו דאי נימא דגם אחר דין זיקת ב' יבמין נשאר דין יבום אם היא רק מותרת משום ערוה א"כ לכאורה לא אפשר שדין יבום בלא זיקה יעשה אשת ב' מתים, אבל באמת ז"א דאף דנימא דדין זיקת ב' מתים אינו אלא לבטל הזיקה אבל מ"מ יבום מיקריא, מ"מ אפשר דלגבי זיקת האח הב' יהיה חסרון מה שהיבום הוא גם מצד האח הראשון.
אולם אם נימא דזיקת ב' יבמין עושה שלא יהיה גדר יבום כלל א"כ לפ"ז יהי' צריך לומר שאינו צריך כלל דין יבום לדין היתר האשת אח, דאי לאו הכי לא יתיישב מה שהוכחנו הא דתלי' בירושלמי דין דאיסור צרה דאשת ב' מתים בהא דרבי דכל שאין אתה מייבמני, וכתבנו דהוא בשביל דאיסור אשת אח הקודם כבר הותר, אך באמת לא קשה דעכ"פ אם נימא דליכא דררא דיבום גבי אשת ב' מתים א"כ לא שייך איסור צרה אפי' משום אשת אח הקודם, וכמו שמותרת צרת בתו איילונית, אלא דבלא זה היינו אומרים דדין דאשת ב' מתים אינו אלא שלא הותר לגבה איסור אשת אח אבל איכא דררא דיבום, ובזה שפיר כתבנו דכיון דהותר אשת אח הקודם א"כ אינו משום איסור אשת אח, ורק דעצם זיקת ב' יבמין לא הותרה, וכיון שכן ע"כ אם נימא דליכא דין יבום כלל, ממילא לא שייך דין צרה כלל והוי כמו צרת בתו איילונית וכנ"ל, ולפ"ז מיושב בפשיטות מה שהקשו התוס' בדף י' דליתני צרת אשת ב' מתים דלדברינו ליכא צרת אשת ב' מתים כלל אפי' היכי שנשאר דין אשת אח גם מאח הקודם דהוי כצרת בתו איילונית].