אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ו · הלכה ח

פרק ו

ואלו הן שהן פטורות מן החליצה ומן היבום אשת סריס חמה ואנדרוגינוס ואשת השוטה ואשת הקטן ואיילונית ומי שהיא ערוה, שנאמר ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי הואיל ואינן ראויין לילד מתחילת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו, והיה הבכור אשר תלד פרט לאיילונית שאינה ראויה לילד מתחילת ברייתה, לא תהיה אשת המת פרט לאשת שוטה וקטן מפני שאין להם אישות כלל, ולקחה לו פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין. כיצד יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עליה זיקה כלל שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה מי שראויה לליקוחין וקדושין תופסין בה היא זקוקה ליבם.
הנה במה דכתב הרמב"ם למוד על זה דאין מיבמין חייבי ל"ת שיש בהן כרת משום דכתיב ולקחה לו שיש לו בה ליקוחין שקדושין תופסין, ותמוה דבגמ' לא נמצא דרשא זו, ועוד דהא רבא אמר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת.
ונראה לי דהנה קשה אי נימא דבמקום יבום הותר אשת אח א"כ למה צריך קרא דמגרשה בגט ומחזירה, ובפרט לדברי הרשב"א ביבמה שהותרה ונאסרה דכבר ליכא מצות יבום, ומ"מ ליכא לאיסור אשת אח, ונראה לומר עפ"מ שהקשו בתוס' דף ח' דאמאי אמר רק שמגרשה בגט ומחזירה ולא איצטריך זה על ביאה שניה, ותירצו דסברא הוא, ומ"מ בחייבי ל"ת לא דחי דאינה מצוה אלא רשות, ומשמע כונת דבריהם דע"כ הותרה אשת אח, אבל זה אי אפשר לומר דתמיד הוי מצוה, וכיון דהותרה אמאי צריך שמגרשה בגט ומחזירה, וצריך לומר דהותרה על כל עת שיחזיקנה לאשה, ואפשר לומר דבזה אין נ"מ בין אבא שאול לרבנן דמשעת יבום ודאי הותרה.
אכן אולי אפשר לומר דבלא שיגרשה בגט ומחזירה, היינו אומרים דכל הדין שיחזיקנה לאשתו הוי בכלל המצוה ולכן הותרה, וא"כ באמת לא היינו אומרים שהותרה מקודם תיכף במיתת המת, אבל כיון דאנו אומרים שמגרשה וע"כ דהותרה לגמרי גם במקום דליכא מצוה, עכשיו שוב אין אנו מחלקים בין קודם לאחרי כן, וא"כ שוב אין אנו אומרים דלהחזיקה לאשתו הוא בכלל המצוה וא"כ אפילו אם ידחה עשה לל"ת ג"כ לא יתפסו קדושין, ומצאתי כדברי ברמב"ן בחידושיו בדף י"ט ע"ב דאם היינו אומרים יבומין הראשונים עליה אף בביאה שניה איתא למצות יבום.
עכ"פ נראה דבזה יתיישבו דברי הרמב"ם דלכן יליף מולקחה אף דבגמ' אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אלא דכבר כתבנו במק"א דמטעם אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הו"א דמ"מ המצוה במקומה אלא דהל"ת מעכבת, אך בטעמא אמאי לא אמרינן זה בגמ' אפשר לומר אי לא הוי כתיב עליה דאין מצות יבום דוחה ל"ת שיב"כ, הו"א דמצות יבום הוא שדוחה אשת אח בתורת דחיה, ושהמצוה הוא תמיד ושהולקחה הוא ג"כ בכלל המצוה, וממילא הוי אמרינן דעשה דוחה ל"ת שיב"כ ובאמת הוי בכלל ולקחה, אבל עכשיו דידעינן דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ וא"כ ע"כ הוא בתורת היתר, ולכן דרשינן שהותרה אשת אח לגמרי, ולכן אפילו כשבטלה המצוה ג"כ ליכא אשת אח, ונמצא דזה דדרשינן ולקחה שמגרשה בגט ומחזירה הוא רק עכשיו דידעינן דאינו דחי' אלא היתר שהותרה לגמרי אשת אח, ובל"ז ע"כ הוי דרשינן לדרשא אחרינא, או דעל זה גופא הוי צריך לכתוב ולקחה שיתפסו בה קדושין אבל עכשיו דידעינן דהותרה לא צריך למיכתב שתופסין בה קדושין דהא הותרה לגמרי.
ועכשיו שפיר נוכל לומר במה דכתב הרשב"א בדף כ' במה דאמרי' בגמ' דחייבי לאוין ועשה בעו חליצה מקרא דיבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, ופריך אי הכי ח"כ נמי ומשני אמר קרא לקחת הא אם חפץ מיבם, ומקשה א"ה חייבי לאוין נמי ומתרץ דכיון דרבי רחמנא יבמתו מרבינן חייבי לאוין דתפסו בהו קדושין, ופרש"י דתפסי בהו קדושין בדיעבד והקשה הרמב"ן דהא למאי דס"ד עכשיו דחייבי לאוין לחליצה רמו ליבום לא רמו אם בעלו לא קנו והיכי קרינא בי' לקחת אפי' בדיעבד, ועי' במה שהאריך הרמב"ן והרשב"א השיג עליו ומפרש כפרש"י ורק דמעיקרא הוי סבר דחייבי לאוין כיון דלכתחילה אסורה בעלמא אף דתפסי בה קדושין לא קרינא בהו לקחת, ולא משמע אם לא יחפוץ האיש לקחת אלא הכשרה הגמורה, ולזה פריך א"ה חייבי לאוין נמי דכיון דלא קרינן בי' לקחת לא יעלו לחליצה, ולבסוף אמר בגמ' דכיון דתפסי קדושין בדיעבד קרינן בהו לקחת, ולכאורה אין דברי הרשב"א מבוארים דהא ביבמה משתעי קרא דיש בה איסור אשת אח ומנ"ל לומר מקרא דלקחת שצריך שתהיה כשרה גמורה לכתחילה, אך למפש"כ אפשר לומר משום דבאמת עכשיו דאמרינן דאשת אח הותרה א"כ אין מצוה שיחזיק אותה לאשה ויצטרך לגרש אותה החייבי לאוין אח"כ, וכיון שיצטרך לגרש הו"א שלא אמרה תורה כלל שיקיים ולקחה באופן זה, וממילא לא קרינא בה לקחת, וכיון דלא קרינא בה לקחת לא שייך חליצה, והיה אפשר לומר דבחייבי לאוין יתקיים דין יבום במקצת היינו, שיתקיים יבום בלא ולקחה וממילא לא שייך חליצה דהא לא קרינא בה עכ"פ לקחת (ועמש"כ רבינו באות ב).
והנה תורף הדברים בדעת הרמב"ם דכיון דכתיב ולקחה אמרינן דדוקא בהני דתפסי בהו קדושין איכא מצות יבום, ואי הוי אמרינן עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת לא הוי דרשינן ולקחה שמגרשה בגט ומחזירה, אלא היינו אומרים דכל הדין הוא דחיה, ואיכא דין ולקחה שיתפסו הקדושין מתורת דחי', ועכשיו כתב שפיר הרמב"ם דאף דאין עשה דוחה ל"ת אבל אי מטעם זה היינו אומרים דאיסור אשת אח הותרה משום דמצוה איכא, וע"ז כתב שפיר דכיון דמפרשינן הותרה א"כ ליכא מצות ולקחה שיתיר אחות אשה שיתפסו קדושין וממילא אמרינן דכיון דליכא ולקחה ליכא יבום. אבל אם הי' עדל"ת שיב"כ היינו מפרשים דאשת אח הוא דחיה, וקרא דולקחה אתי שיתפסו הקדושין, וממילא הו"א שדוחה גם אחות אשה.
אך כ"ז הוא לפי' הרמב"ם שסובר דכיון דליכא ולקחה ליכא יבום, אבל אפשר לומר דהרשב"א סובר דכיון דמעיקר הדין אמרינן דלא שייך דין שיקחנה לאשה ע"מ לגרשה א"כ שפיר אמרינן דלא שייך דין יבום אם לא שייך לקחת דהא אמרינן דלקחת היינו שתהי' לו לאשה וזהו דברי הרשב"א דהוי אמרינן דדוקא במי ששייך בו לקחת לכתחילה שייך בו חליצה, אך הרשב"א סובר דממילא אמרינן דגם יבום לא שייך, ונמצא דהוי דרשינן עוד יותר ממה שכתב הרמב"ם והיינו דאף בחייבי לאוין דתפסי בה קדושין מ"מ לא קרינא בה לקחת כיון דביאה שני' תהי' אסורה, אבל באמת היה אפשר לומר דדוקא בדין לקחת אמרינן כן, ונ"מ דלא תהיה צריכה חליצה אבל יבום יהי' אפשר ולא נימא דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום, איברא דהרמב"ם כתב בטעמא דמלך אינו מיבם משום דכל שאינו חולץ אינו מיבם, אבל יש לעיין בזה דא"כ איך אמר ר' יהודא רצה חולץ ומיבם הא מכיון דאם רצה חולץ א"כ הוי יבום מצוה, אלא דיש לומר דממילא אין עליו חיוב ליבם דהא אם לא יחפוץ כתיב ומשו"ה קתני רצה, אך ממילא שמעינן דאין מזה ראיה כלל דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום דא"כ היתה מותרת לשוק. ובאמת רש"י פירש להדיא משום דגם יבום גנאי הוא לו, ומוכח דלא אמרינן כל שאינו עולה לחליצה, ואולי דגם בזה לא הוי אינו עולה ממש אלא כמו רגלו עקומה, והרמב"ם אינו סובר כן, ועכ"פ אפשר לומר דלא אמרינן כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום דלא כד' התוס' וממילא נוכל לומר דפירוש דברי הגמ' יהי' דחייבי לאוין נמעט מלקחת דכיון דאין בהן קיחה גמורה הראויה להיות תמיד.
עכ"פ זה פשוט דפירוש ולקחה הוא שיכול להחזיקה גם אח"כ דאל"כ היה אפשר לומר דהותרה אפילו אם נפרש דהותרה כמו מילה בשבת, וע"כ דאנן מפרשין ולקחה שתהי' כאשתו, ומ"מ אין אנו ממעטין חייבי לאוין דמה שיש מניעה מצד אחר אין חסרון בולקחה כיון דבעצם היבום שייך ולקחה לגמרי אבל הגמ' באמת רצה כאן לפרש דכיון דלא שייך לגמרי לקחת לא שייך יבום, ומ"מ משמע מדברי הרשב"א דדוקא מלקחת הוא ממעט דאם לא יחפוץ לקחת משמע דבדידי' תלא לקחת קיחה גמורה, אך הרשב"א מפרש מזה דלכן לא יעלה ג"כ ליבום, אבל באמת נוכל לפרש דרק לחליצה לא יעלו ולא נימא כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום, ועכשיו מיושב הא דאמר ומה ראית היינו דנימא דקרא דלא יחפוץ על חייבי לאוין דכיון דלא קרינא לקחת לא יעלו לחליצה ויעלו ליבום וקרא דיבמתו לחייבי כריתות דיעלו לחליצה ולא ליבום.
ב) הנה במה שהקשו הראשונים דליתני ט"ז נשים וכגון מגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן, ונשאת לשמעון ומת ונפלה לפני ראובן, שכתב בזה הרמב"ן שהיא עצמה אינה עולה לחליצה כיון שאינה עולה ליבום ואף שמגורשת היא אצלו ואין איסורה עליו אלא משום תנאי והרשב"א חולק וסובר דלא מיקריא אינה עולה ליבום כיון דאיסורה לא מצד ערוה אלא מצד תנאי, ונראה דאפשר לתלות מחלקותם בזה שחולקים בגמ' דף כ' בהא דאמר שם מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין ופרש"י דקרינן בהו לקחת בדיעבד, והקשה הרמב"ן דהא לפ"מ דקיימינן השתא דאימעטו מיבמתו אם בעלו נמי לא קנו והיכי קרינן בי' לקחת, ולכן כתב לפרש דקרינן בהו יבמתו אבל חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין לא קרינא בהו יבמתו, והרשב"א תירץ דקרינא בהו לקחת בעלמא והיינו שלא במקום יבום תפסי בהו קדושין בדיעבד, אבל חייבי כריתות גם בעלמא לא קרינן בהו לקחת, והבנת דברי הרמב"ן הוא דאף דלקחת לא מתקיים בחייבי לאוין בעינן לפחות שיתקיים יבמתו, והיינו דיבמתו נמי משמע הראוי' ליבום, אלא דמכיון דהך קרא דיבמתו משמיענו דחייבי לאוין אינם עולין ליבום ועולין לחליצה לא שייך לומר הא אינה יבמתו, כיון דבלא הך קרא דיבמתו היתה שפיר מתיבמת, וא"כ אתי שפיר משמעותא דקרא ועלתה יבמתו היינו אותה יבמה שמצד עיקר דינה היתה עולה ליבום בזה משמיענו קרא דלא תעלה ליבום אלא לחליצה, אבל חייבי כריתות כיון דבלא קרא דיבמתו אינה עולה לא קרינן בהו יבמתו וקרא דלקחת באמת לא מתקיים, דקרא דיבמתו מרבה דאפי' בהני דלא קרינן לקחת עולה לחליצה.
והרשב"א מפרש דקרינן בהו לקחת בעלמא היינו דאף דמשמעותא דלקחת הוא באותה היבמה ולא בעלמא, אלא דכיון דהקרא דיבמתו מרבה וקרא דלקחת ממעט אמרינן דקרא דיבמתו מרבה דאפילו הני דאין עולין ליבום יעלו לחליצה אלא דלפחות יהיה בה שייכות ליקוחין בעלמא דאז אף דאין עולין ליבום עולה לחליצה. ונמצא דלפירוש הרמב"ן מה דחייבי לאוין עולין לחליצה לאו משום דקרינא בהו לקחת משום דבעלמא תפסי בהו קדושין, אלא משום דקרינא בהו יבמתו, והיינו דכיון דבלא קרא דיבמתו היתה עולה ליבום תו קרינא בהו יבמתו, אבל בעינן לפ"ז דהך יבמה דוקא תהיה עולה ליבום, וא"כ זו היבמה שמצד תנאו אינה עולה ליבום ג"כ אינה עולה לחליצה, כיון דבעינן שתהיה עולה ליבום ממש, ורק חייבי לאוין הוא דאיתרבו דבלא קרא דיבמתו היתה עולה ליבום, אבל זו היבמה גם בלא קרא דיבמתו אינה עולה, אבל לפי' הרשב"א דמפרש דלא בעינן שתהיה היבמה עולה ממש ליבום, אלא דתהיה בת תפיסת קדושין בעלמא, וא"כ זו היבמה שרק מחמת תנאה אינה יכולה להתייבם אף שג"כ בעלמא מחמת תנאה לא היתה יכולה להנשא אבל כיון דלא בעינן שתהי' עולה ליבום בפועל אלא דתהי' בת תפיסת קדושין, וזו שרק מחמת תנאה אינה עולה או לא היתה נשאת, מיקריא מ"מ בת תפיסת קדושין דרק תנאה הוא שגרם לה.
והנה צריך להסביר עוד דברי הרשב"א דלכאורה צריך להבין במה דפשיטא לי' להגמ' דמדכתיב לקחת דהוא דוקא על אשה כשרה בעלמא לכתחילה, דהא ביבמה קא מישתעי קרא דכתיב לקחת את יבמתו, ומהיכי תיתי דניבעי אשה שתהיה כשרה לכתחילה בעלמא, ונראה דכונת דברי הרשב"א דמדכתיב לקחת ולא כתיב ליבם כמו דכתיב ויבמה אלמא מיירי באשה כזו שראוי' ליקח אותה גם בלא מצות יבום, ולזה אף דכאן גבי יבום עשה דוחה ל"ת ויש בה ליקוחין לכתחילה מ"מ מדכתיב לקחת בעינן שתהיה בת ליקוחין בעלמא.
והנה לכאורה אי אפשר לומר כן כיון דעכ"פ יבמה זו היא אשת אח גם בלא איסור לאו שבה ובלא מצות יבום הא אין בה ליקוחין וא"כ הא אי אפשר לומר שצריך שתהיה בת ליקוחין גם בלא מצות יבום, ונראה דכונת הרשב"א עפ"י שיטתו גבי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתרה הראשון דסובר הרשב"א דבאמת אין כאן חיוב יבום משום דכיון דנפטרה ממצות יבום א"א שתתחייב שוב במצות יבום, אלא דהיא מותרת להתייבם משום דאיסור אשת אח נפקע במיתת הבעל, ומוכח בסברתו דאיסור אשת אח נפקע גם בלא קיום מצות יבום בפועל, והיינו דכיון דאיכא מצות יבום כבר נפקע אשת אח ולא צריך להמצוה שתתיר את האיסור אשת אח, ומשו"ה שפיר כתב הרשב"א דמפרשינן דין לקחת שתהיה ראוי' לליקוחין גם בלא מצות יבום מדלא כתיב ליבם, ואי דתיקשי לן דהא בלא מצות יבום היא אשת אח, דזה אינו דלשיטת הרשב"א כבר נפקע איסור אשת אח. [ואפשר דזה תלוי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דלאבא שאול דאמר דהוי כאילו פוגע בערוה מוכח דאכתי איכא לאיסור אשת אח ומש"כ אפשר לומר לרבנן].
והנה לשיטת הרשב"א לא קשה בעיקרו קושית הרמב"ן על רש"י במה שהקשה דהא אמרינן עכשיו דאם בעלו לא קנו, דכבר חקר השעה"מ בזה בחייבי לאוין ועשה אם נשאר גם איסור אשת אח, ובאמת הי' אפשר לומר דלא נשאר אשת אח ומ"מ אם בעלו לא קנו והיינו אם בעלו לשם מצות יבום, משום דבאמת יש לעיין כיון דאמרינן דתליא בתפיסת קדושין דין חליצה, והיכי דלא תפסי קדושין ליכא חליצה, וא"כ אם נימא דנשאר אשת אח א"כ לא תפסי קדושין, ואיברא דבעלמא תפסי קדושין עכ"פ כאן לא תפסי קדושין והול"ל דגם חליצה לא שייך, וע"כ צריך לומר דבאמת תפסי קדושין משום דאיסור אשת אח נפקע, ואף דילפינן מקרא דיבמתו דעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, היינו משום דבשביל איסור לאו או איסור לאו ועשה, גילתה תורה דדינו בחליצה ולא אמרינן כאן חליצה במקום יבום לאו מצוה, אבל עכ"פ שייך גדר יבום דאם לא שייך גדר יבום לא הוי שייך חליצה דהוי כחייבי כריתות, ולפ"ז כתב הרשב"א שפיר דסבר הגמ' דדין אם לא יחפוץ האיש לקחת צריך שיהיה אפשר ליקוחין גם בלא מצות יבום מדלא כתיב ליבם, והיינו דבשביל דין יבום בטל איסור אשת אח אבל עכשיו כבר אפשר ליקוחין גם בלא מצות יבום, ועכשיו שפיר משני הגמ' מסתברא חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ולא קרינן לקחת אפילו בדיעבד, אבל חייבי לאוין תפסי בהו קדושין בדיעבד בעלמא, ולכן שייך בהו זיקה משום דעכ"פ בטל איסור אשת אח ושייך זיקה לחליצה, ולענין הדין אי תפסי קדושין בדיעבד גבי חייבי לאוין ביבמה אפשר דתפסי כיון דבטל איסור אשת אח, ומה דאמרינן דלפי זה אם בעלו לא קנו היינו ביאת יבום לחודה דמהני שלא מדעת נמי.
אכן שיטת הרמב"ן היא דלא כשיטת רש"י והרשב"א אלא דלא שייך לומר דחייבי לאוין קרינן בהו לקחת אותה כיון דמעיקרא לחליצה רמיא וליבום לא רמיא ואם בעלו לא קנו, אלא דסובר הרמב"ן דכיון דהיא בת תפיסת קדושין שייכא למיקריא יבמתו גבי חליצה, [ומסתברא בשי' הרמב"ן כשיטת הירושלמי דחליצה קנין וכענין שיטת ר' עקיבא דהכתוב קראו ביתו והיינו דאיסורא דלא רמיא ליבום אי אפשר להיות רמיא לחליצה אם היא לאו בת תפיסת קדושין].
עכ"פ הרמב"ן דמפרש מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין וקרינן יבמתו ובארנו בסברתו דכיון דבלא קרא דיבמתו דגלי דחייבי לאוין אינם עולין ליבום הו"א דעולין ליבום וא"כ קודם קרא דיבמתו הוי שפיר יבמתו, [והנה בחייבי לאוין ועשה דגם בלא קרא דיבמתו לא היתה עולה ליבום, אפשר דכיון שכתב הרמב"ן דכיון דתפסי בהו קדושין זיקה לא פקע בכדי, היינו אומרים דגם חייבי לאוין ועשה אם בעלו קנו, ומה דפשיטא לי' להרמב"ן מסוגית הגמ' דאם בעלו לא קנו היינו אחר דכתב יבמתו, ולפ"ז אינו מוכרח דהרמב"ן יסבור להלכה דהוי אשת אח אם נימא דלמסקנא נדחה לגמרי הא דיבמתו, והרמב"ן בחידושיו מסתפק בזה ע"ש]. וכיון שצריך שיהיה אפשר לקרות אותה יבמתו מצד עיקר דין יבום בהך יבום ולכן גבי תנאי דאשת איש כיון דבלא קרא דיבמתו לא הוי בת יבום ליכא בה חליצה.
אבל הרשב"א מפרש וקרינא בה לקחת במקום אחר, והסבר דברי הרשב"א משמע דמה דאינה ראויה ליבום מצד דין אשת אח דלא הותר בהך יבום, אמרינן שפיר דהותרה בה חליצה וע"ז קאי יבמתו, ורק היכי דלא תפסי בה קדושין במקום אחר א"כ לא שייך בה יבום, דאשה דלאו בת תפיסת קדושין לאו בת יבום היא כלל, ולכן בבעלת תנאי אף דיש מניעה להתייבם מצד אשת איש כיון שהוא מצד תנאי, ועכשיו היא גרושה אצלו, הוי כמו מניעה מצד אחר ושייך שיהי' בה דין חליצה.
והנה נראה לבאר עוד דברי הרשב"א אשר תמהו כבר האחרונים על דבריו במה שהביא ראיה דאינה עולה מחמת דבר אחר לא מיקריא אינה עולה ליבום, מהא דהנודרת הנאה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה, והרי זו אינה עולה ליבום דבר תורה משום דקיימא עליו בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר אלו דבריו ז"ל, וכבר תמהו האחרונים דהא הני דהוי בלאו ועשה עולין לחליצה. אכן יש לומר עפ"מ שכתב הרשב"א בתוך דברי הרמב"ן שהביא במה שפי' ואימא חייבי לאוין היינו דנימא מלא יחפוץ שיעלו גם ליבום, דקשה ל"ל ריבויא, וכתב הרשב"א דס"ד משום דאפשר לקיים שניהם, ולכאורה קשה הא לא קיי"ל כסברא דאפשר לקיים שניהם משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה, ואם נימא דהכא הוי ס"ד דגמ' הכי, א"כ הו"ל לאסוקי דלא אמרינן הכי דאי לאו הכי למה צריך קרא דיבמתו דאל"כ מנלן באמת ומאי נתחדש אח"כ בגמ' למימר הכי ולדחות.
ונראה דבאמת גם הגמ' הוי ידע דחליצה במקום יבום לאו מצוה אלא דס"ד דכ"ז מקמי דידעינן יבמתו דאמרינן דדין חליצה הוא כשאינו חפץ ליבם לכן אמרינן דהעיקר הוא היבום, אבל כיון דידעינן מיבמתו דגם היכי דליכא יבום איכא חליצה, א"כ הי' אפשר לומר דעכשיו חליצה ויבום כי הדדי נינהו, וע"ז קאמר דלזה אנו צריכין קרא דאם לא יחפוץ דלא אמרינן הכי, וכיון דמסיק דלא דרשינן הכי אלא דרשינן יבמתו לגלות דחייבי לאוין איתרבו רק לחליצה ולא ליבום, א"כ לא מצי למימר דמשו"ה לא מצי לייבם משום דאפשר בחליצה דכיון דכל זמן דלא כתיב יבמתו לא אמרינן הכי והשתא דכתיב יבמתו לא שייך לומר זה דהא כתיב יבמתו, ומשו"ה לא אמר הגמ' מזה מידי עד דאתא רבא והוי סבר לומר דגם בלא קרא דיבמתו מצי למיתי עלה מדר"ל וע"ז חזר בו דחליצה במקום יבום לאו מצוה, ועכשיו באמת נאמר דגם בתר דכתיב יבמתו מ"מ ביבמה דשייך יבום אמרינן דחליצה במקום יבום לאו מצוה וראי' מחייבי לאוין.
ועכשיו נראה ליישב דברי הרשב"א דאף דדברי הגמ' הי' רק הו"א מ"מ אפשר לומר דזה רק דלא נאמר דעכשיו גם שאר יבמות דלא נתמעטו מיבמתו גם בהו החליצה עיקר כמו היבום בזה אמרינן דביבמה היסוד הוא היבום, והחליצה רק במקום היבום אבל אינה כמו היבום, אבל עכ"פ זה נוכל לומר דיש שני דיני חליצה היינו חליצה דנפקא מיבמתו דהיא אינה במקום יבום, וחליצה שהיא במקום יבום דהוא רק למלאות מקום היבום, ואם כן ראית הרשב"א שפיר מדקתני גבי נודרת בחיי בעלה כופין וחסר ברשב"א תיבת וכו' והראי' הוא מסוף המשנה דלאחר מיתת בעלה מבקשין, וקשה כיון דחליצה דנפקא מיבמתו הוא דין בפ"ע ולא שייך ליבום, א"כ מה איכפת לן דנדרה הנאה לאחר מיתת בעלה בשלמא אי אמרינן דהחליצה הוא במקום יבום דלא יחפוץ א"כ כיון שהוא חפץ ליבם והיא מונעת אין עליו מצות יבום, אבל יבום דנפיק מיבמתו א"כ היא מצוה בפני עצמה והמצוה מוטלת עליו א"כ מה איכפת לן שהיא גרמה, ומזה הוא שמביא הרשב"א ראי' דבאמת מיקרי שפיר גבי נודרת הנאה, עולה ליבום, ואין זה חליצה דילפינן מיבמתו אלא חליצה של עולה ליבום, דהחליצה הוא במקום יבום, ודוקא כשאינו חפץ ליבם, וכיון שהוא חפץ ליבם אין עליו חיוב חליצה, ולכן שפיר דלאחר מיתת בעלה כיון שהיא שגרמה וכיון שנעשה עליו דין חליצה רק כשלא יחפוץ ליבם ולכן כשהוא חפץ ליבם אין עליו מצות חליצה, אבל בחיי בעלה אף דגם בנדרה בחיי בעלה דין החליצה הוא מגדר החליצה שעולה יבום כיון שהמניעה היא ממקום אחר וכמש"כ הרשב"א מ"מ בחיי בעלה כופין מטעם אחר דכיון שלא פשעה הו"ל כדין מוכה שחין כיון שעכ"פ אינו יכול ליבם צריך לפטור אותה ולא לעגנה, אבל לאחר מיתת בעלה כיון שפשעה אין כופין אותו ונמצא מוכח שפיר דמניעה שהיא ממקום אחר מיקרי אינו עולה ליבום.
-השמטות-
להלכה ט'. נ. ב. לכאורה יש לעי' מזה לשיטת הרשב"א ריש יבמות דאיסור דבר אחר לא מיקרי אינה ראוי' ליבום וא"כ איסור החכמים אינו מקליש כלל דין זיקה אלא שיש כאן איסור ואפי' בקטנה משום גזירה ויש לדחות דרבנן כעין דאורייתא ולכתחילה כמו שאינו עולה ליבום, אכן אפשר לומר עפ"י לשון הרמב"ם בעת שהיא עולה ליבום וכו' ואפשר לומר דהוא ב' לימודים דדין כל שאינה עולה ליבום הוא לענין לפטור מן החליצה, והך דינא אף דבגמ' הוזכר נמי בלשון כל שאינה עולה אבל באמת היא עולה אלא שמחוסר זמן ולא מיקרי אינה עולה, אלא דילפינן דלכתחילה צריכה להיות באמת עולה עכשיו, וכמו שאמרו בגמ' אי צבית ליבומי יבם דכן לשון הכתוב וא"כ לכתחילה צריך לקיים כפשוטו שיהי' אפשר ליבם עכשיו, ובזה באמת אין נ"מ דאפי' אם הוא איסור דבר אחר עכ"פ אינה עולה עכשיו כיון שאין אנו באין לפוטרה לגמרי ודוקא לענין לפוטרה לגמרי אמרינן כיון דאיסור דבר אחר גרם אמרינן דהוי כמו שהיא עולה דהא בעצם היא עולה אלא שיש עיכוב אבל הכא דגם מחוסר זמן לא מהני משום דלא בעינן שתהא אינה עולה ממש ולכן גם איסור דבר אחר מהני.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה